שנהיה לראש

כשהיה מפקד אוגדה, התראיין תא"ל מתן וילנאי,

לימים אלוף, שר ושגריר, לערוץ ‭ ,1‬ ונשאל מה יעשה  כשישתחרר? "אלך לשדוד בנקים", השיב הקצין הבכיר, כשהוא מתלוצץ כמובן. עד מהרה זכה וילנאי לשיחה  מהרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שגער בו שאינו יכול  לדבר כך. וילנאי הסכים עמו אבל ציין "שמאז הריאיון כבר הגיעו אליי חמש פניות של חיילים שלי לשעבר שרוצים  להצטרף, כי הם יודעים שאיתי השוד יצליח" (עמ' ‭ .(178 ‬ הוא לא הגזים.

לאורך השנים וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל וחלק מחייליו אפילו קראו לבניהם על שמו. קצין צנחנים ותיק אמר לי עליו פעם שכשמתן  היה מח"ט הצנחנים (‭1975־1976‬) אז כשבחטיבת גולני  דיברו על מח"ט התכוונו אליו. בהתחשב בזה שאז כיכב  בחטיבה החומה המח"ט אורי אייזנברג (שגיא), הרי שמדובר במחמאה גדולה במיוחד.

ספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי", שכתב ביחד  עם יניב מגל, מחבר הספר "סרוגים בקנה" על השתלבות  הציונות הדתית בצה"ל, יצא מאוחר מדי. עברו יותר משני  עשורים מאז פרש וילנאי מן הצבא, והפשיטות, הקרבות והעימותים שבהם לקח חלק נראים למי מן הקוראים שטרם חצו את גיל ארבעים כמשהו שקרוב יותר למלחמת העולם השנייה מאשר למלחמת לבנון השנייה.

את הכותרות תופסים כיום מפקדים בכירים בני הדור הנוכחי, שבלטו באומץ לב וביכולתם בעימותים  החדשים שמולם מתמודד צה"ל. מפקדים כמו תא"ל רפי  מילוא, שהצטיין כסא"ל בקומנדו הימי בפשיטה בצור  שבלבנון ב־‭,2006‬ האלוף אמיר ברעם (כמו וילנאי, בוגר  הפנימיה הצבאית), שפיקד בהצלחה על פלוגת הנ"ט של הצנחנים בדרום לבנון ועל גדוד 890 באינתיפאדה  השנייה, ותא"ל ערן ניב, שכמג"ד נח"ל הסתער באומץ על המחבלים שביצעו את הפיגוע בציר המתפללים  ב־‭.2002‬ ועדיין, טוב שוילנאי כתב את סיפור חייו כי לצד היותו סיפור מרתק, הוא כולל בתוכו כמה לקחים  שראוי שיוסיפו להיות נר לרגלי צה"ל.

שחצנות הפיקוד הבכיר

וילנאי (יליד ‭ ,(1944‬ בנו השני של פרופסור  זאב וילנאי, מגדולי חוקריה, אוהביה ויודעיה של ארץ ישראל בדורות האחרונים, הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. וילנאי נחשב לחניך כה בולט בפנימייה עד שבוגריה נהגו לתאר את  עצמם כמי שלמדו בה "שנתיים אחרי מתן" וכן הלאה.

בשנת 1962 התגייס לצנחנים והחל מסלול שירות שבו הקפיד להיות תמיד בראש הכוח, היכן שירו  ולחמו. אחד מחבריו לפנימייה, אמנון ליפקין־שחק,  צעד איתו "יחד לאורך כל הדרך" (עמ' ‭ .(243‬ בדומה  לוילנאי, הצטיין ליפקין־שחק כמפקד בצנחנים, בין  היתר בפשיטה על ביירות ב־‭1973‬ (מבצע "אביב  נעורים"), וכמותו נהג גם הוא לחתום קבע כל שנה מחדש. חלק ניכר מהשירות היה וילנאי צעד קטן לפניו, אך בהמשך התהפך הסדר וליפקין־שחק כיהן  כרמטכ"ל ווילנאי כסגנו.

במבצע "צוק סלע", פעולת התגמול בג'נין ב־‭,1965 ‬  השתתף וילנאי לראשונה בפעולה מעבר לגבול. כמ"פ צעיר בגדוד 202 של הצנחנים הוטל עליו לפוצץ מבנה  ששימש את מחבלי הפת"ח. חיילים מהלגיון הירדני ירו לעבר הכוח שעליו פיקד, והוא ירה והרג שניים  מהם. חלפו שנים רבות מאז, כתב, אבל הוא עדיין  שומע את זעקות האנשים שהרג, "שומע ומהרהר  במשמעות ובצורך ליטול חיים של אדם אחר" (עמ' ‭ .(79‬ בקרב ישנו צורך לקחת חיים, אבל אין מדובר  במעשה של מה בכך, גם כשמדובר בחיי אויב.

וילנאי, שעם גיוסו ביקש להתקבל לסיירת הצנחנים,  סורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדוד ‭ ,890‬ פיקד עליה במרדפים בבקעה ובפעולת כראמה, שאותה הגדיר כיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים.  השחצנות של צה"ל הניחה שכוחותיו "יטאטאו" את המחבלים מהעיירה הירדנית ונקלעו ללחימה קשה ולא  צפויה עם הצבא הירדני. עשרים וארבעה הרוגים ספג צה"ל  בפשיטה הזו, כולם תוצר של שחצנות הפיקוד הצה"לי  הבכיר, שזלזל באויב אז, ובהמשך באוקטובר ‭ .1973 ‬

דרושות טיפות מזל

ב־‭,1968‬ לאחר שמונה לסמג"ד, נקרא וילנאי לפקד על  מבצע "הלם". היה זה, אולי, המבצע הבולט ביותר בקריירה  שלו. מה מבדיל בין הצלחה לכישלון? שאל בראשית הפרק. לשיטתו, לא השגיאות או השקדנות והמסירות הן שעושות  את ההבדל, שכן כאלו יש בשני המקרים. "מה שבעצם  מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת  הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות  מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמ' ‭ .(14 ‬

נוכח מורכבות הפעולה עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מחליפו כמפקד סיירת  צנחנים, גד נגבי. הכוח, שמנה ארבעה־עשר לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה  עברו כ־%‭70‬ מצריכת החשמל של מצרים, ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר־פרלון הכוח ניווט  בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נעו לעברם ארבעה חיילים מצרים. וילנאי והקשר שלו ארבו  להם וירו בהם. "בעת הירי שמעתי רק את הסדן נע בתוך  כלי הנשק. בתוך רגע שלושה מהם נפגעו מהאש - והיתר  נמלטו" (עמ' ‭ .(23‬ לאחר ההיתקלות סיים הכוח, תחת אש, את מלאכתו ונמלט. בעת הנסיגה נשמע פיצוץ אדיר ותחנת  הטרנספורמציה נהרסה כליל. הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים.

הפשיטה הייתה, לדבריו, "פעולה קלסית של קומנדו  שבוצעה בדיוק של אזמל מנתחים" (עמ' ‭ .(24‬ המצרים לקו בהלם ועצרו לארבעה חודשים את הפעולות ההתקפיות לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה כדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם  הרמטכ"ל דאז חיים בר־לב.

כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח', חיכו להם שר  הביטחון משה דיין וסגן הרמטכ"ל עזר ויצמן. דיין התקשר  לאביו של וילנאי ואמר לו כי "אם ירצו רמטכ"ל טוב,  מתן יהיה רמטכ"ל. אבל לא בטוח שזה מה שהם יחפשו"  (עמ' ‭ .(25‬ בחירת וילנאי לסיים את כך הפרק הפותח את האוטוביוגרפיה שלו מלמדת שככל הנראה הוא עודנו  כואב את אי־מינויו לרמטכ"ל.

ואכן למרות שבהמשך פיקד בהצטיינות על גדוד ‭ ,890‬ חטיבת הצנחנים הסדירה, בה"ד ‭ ,1‬ אוגדה ‭ 36‬ ופיקוד  הדרום, כולם בהצטיינות, בחרו וילנאי ומגל לשזור בלא מעט תחנות בספר דווקא את האופן שבו הסתיימה הקריירה הצבאית שלו.

מינויים פוליטיים

ב־‭1998‬ בחר שר הביטחון דאז, אלוף (מיל') יצחק  מרדכי, באלוף שאול מופז, שהיה פקודם בצנחנים,  כמחליפו של הרמטכ"ל ליפקין־שחק. למרות שוילנאי נחשב לבכיר האלופים ולמועמד ה"בטוח", נבחר מופז,  ככל הנראה, בשל טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של מרדכי לוילנאי, שזכה בכל התפקידים שעליהם התמודד גם הוא.

בספר מצטט וילנאי את האלוף (מיל') ישראל טל,  סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, שנחשב למועמד  כמעט בטוח לרמטכ"ל לפני המלחמה (ולא מונה לאחריה),  שאמר לו: "הבעיה הגדולה אינה בעצם העניין שמרדכי לא  בחר בך לרמטכ"ל, אלא בכך שהוא פגע באתוס הצה"לי, לפיו הצבא מתנהל עד היום, וגורם לכל קצין לחשוב  על מקומו במערכת הצה"לית. הברית הבלתי כתובה בין  החברה לצבא היא שהשיקולים בצה"ל הם ענייניים" (עמ' ‭ .(267‬ אכן, היה זה מעשה מכוער, אבל הרמטכ"ל הוא גם מינוי פוליטי וככזה הוא אינו נקי ממכלול האינטרסים שהפוליטיקה כוללת בתוכה.

מחברי הספר עשו עוול בהתייחסם למופז, שכן בדומה לוילנאי הוא שירת בהצטיינות בכל התפקידים הנחשבים  של קצין שצמח בצנחנים: מפקד הסיירת ב־‭,1973‬ סגן  מפקד סיירת מטכ"ל באנטבה, מפקד בה"ד 1 ומח"ט  הצנחנים בפעולת מיידון ב־‭.1988‬ יתרה מכך, אף  שנחשב ל"אנדרדוג" בהתמודדות, הוא התגלה כרמטכ"ל  טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באינתיפאדה השנייה, ובכלל זה  במבצע "חומת מגן".

סין הזירה החדשה

כאמור, וילנאי שימש בתפקידי מפתח רבים בצבא ובממשלה, אך בספרו הוא מתאר את רובם ממעוף  הציפור, מבלי שהקורא יכול באמת ללמוד על פועלו. תחומים דוגמת מוכנות העורף לעימות, שבה עסק כסגן  שר הביטחון, או סגנות הרמטכ"ל, תוארו בתמצית, וחבל  שכך. לעומת זאת, וילנאי תיאר בהרחבה את תקופת כהונתו כשגריר בסין וניכר כי לצד הנאתו מהתפקיד הוא רואה בה זירה חדשה בעלת חשיבות אסטרטגית עבור ישראל.

הלקח החשוב ביותר שוילנאי מציג בספרו מוזכר בהקשר  למבצע אנטבה, שבו השתתף כסגן מפקד הכוח הפושט, דן  שומרון. "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות  הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא  שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת,  לא אמרנו לעצמנו 'את שלנו כבר עשינו' - אלא המשכנו  בהכנות למבצע" (עמ' ‭ ,(137‬ כתב.

היוזמה והרצון לפעול, שמניעים בהמשך גם את החלטות הפיקוד הבכיר והממשלה, צריכים להגיע ממפקדי השדה. שכן אף שלעיתים מוטב יהיה להימנע  מפעילות או להגיב באורח מתון יותר, רוח הלחימה, אותה רוח שהניעה בין היתר את  מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, לצעוד במנהרת החדירה של חיזבאללה עד לעברה השני  בלבנון (מבלי לבקש אישור), היא  העיקר ויש לשמרה ולעודדה. #

ידעתי את ארצי

מתן וילנאי ויניב מגל

ידיעות ספרים, ‭ 350 ,2019‬ עמ'