שותף מתוך המהדורה 2018-01-19 Makor Rishon

משדר מהשטח

Picture

עשה סיבוב על תנועתו. אבי בוסקילה

צילום: גילי יערי, פלאש ‭ 90 ‬

Picture
Picture

גפני

צילום: אריק סולטן

חדשות חשובות בענייני תקשורת סובלות לפעמים מחסך־סיקור. ערוץ התקשורת שבו הן עוסקות נמנע בדרך כלל מלדווח על עצמו,

והערוצים המתחרים מטפלים בדיווח הטרי כמו בסוג של מוקש. הם שונאים לפרגן לו וחוששים להתקוטט איתו. זכות הציבור לדעת נפגעת.

כך קרה שעד עכשיו הציבור אינו מודע דיו לחדשות המשמעותיות מאוד על נתוני ההאזנה הדיגיטלית לתוכניות  האקטואליה בגלי צה"ל. הן פורסמו  בשבוע שעבר באתר 'מידה', אחרי שהתחנה הצבאית אולצה לחשוף אותם בלחץ משפטי, וזכו  לתהודה רפה בלבד. 'ישראל היום' עסק בכך, אבל ברשת  ב', לדוגמה, הייתה התעלמות מוחלטת. איש לא דיווח למאזינים שהתוכנית המדוברת כל־כך של אראל סג"ל היא כנראה גם התוכנית המואזנת ביותר בתחנה הצבאית,  או ש'המילה האחרונה' של עירית לינור מבוקשת פי שניים ויותר מהתוכנית של רינו צרור.

לא, הפעם זה לא עניין ברנז'אי, זה הרבה מעבר לכך. במדינה שבה אחד מוויכוחי המפתח הלאומיים עוסק במידת האיזון העיתונאי, יש חשיבות רבה לממצא מפתיע אשר משנה את כל מה שחשבנו עד היום על פילוחי הצריכה הרדיופונית. פתאום מתברר שעם ישראל מעדיף תוכניות אקטואליה המוגשות לו בידי עיתונאי ימין על פני תוכניות האקטואליה של עיתונאי השמאל, לחם חוקו של הרדיו הישראלי מאז שנות השבעים של המאה שעברה.

אגב, לא מדובר בסקר אלא בממצאי אמת. הם מדרגים את תוכניות הרדיו שציבור משתמשי הדיגיטל האזין להן בזמנו הפנוי לאורך שמונת החודשים הראשונים  של ‭ ,2017‬ והם אמינים יותר מכל סקר האזנה או ‭ .TGI‬ כשמאזין מעדיף לשמוע לעת ערב  דווקא את תוכנית הבוקר של סג"ל, הוא חושף בכך את סוגת תוכניות האקטואליה שהוא אוהב באמת. חוש הטעם שלו, כפי שהוכח עכשיו באופן מובהק, הפוך מחוש הטעם של בכירי השדרים הוותיקים, של עורכי התוכניות משכבר הימים ושל רוב מנהלי תחנות הרדיו בדורותינו.

ירון דקל, שב־‭2016‬ הביא את סג"ל לגל"ץ על אפם וחמתם של ותיקי התחנה ושל האליטות התקשורתיות, פיצח נכונה את מאוויי המאזינים. נמאס להם מהשאלות הנצחיות על התהליך המדיני, מההגחכה המסורתית של שומרי מסורת, מהחלוקה העתיקה של העולם לקיצונים  (ימנים) ולמתונים (שמאלנים), מרדיפת המתנחלים ומהסלחנות לפלסטינים. לבם יוצא למראיינים ששואלים למה אנחנו שותקים לאבו־מאזן, מדוע אין מספיק בנייה עברית בירושלים ומי החליט שמוכרחים לפתוח מרכולים בשבת. הם מכירים כבר בעל פה את הגינונים הדעתניים  של הרדיו הישן – עוכר הדתיים, דורס מרואייני הימין,  שוחר אוסלו – והם רוצים גיוון.

סג"ל נותן להם את זה. יש כמה בעיות בתוכנית שלו, האסתטיקה הווקאלית לא מי יודע מה, אבל אפילו כך היא  מוצר האזנה נחשק יותר מהתוכניות של פעם. בגלי צה"ל  אמורים להתגאות בכך, ולרענן בהתאם את לוח השידורים. מי  יודע, אולי אפילו ברשת ב' הקיבעונית להחריד יבינו שכדאי  להם לייבא הרבה סג"לים משלהם. זה טוב לרייטינג וזה טוב למדינה. במשך עשרות שנים היא נשלטה מיקרופונית בידי  חוג עיתונאים סגור, כישרוני אך עריץ, שבלהט השקפותיו הליברליות היה אטום לתחושת המחנק של רוב המאזינים  והצופים. לאור הממצאים החדשים, אפשר כבר להתחיל לוותר על שירותיו.

אבו-מאזן ידוע מראש

הדיון הבלשני המעמיק שהתפתח אחרי נאום אבו־מאזן  השבוע – למה התכוון המשורר במילים 'יחרב ביתכ'? – הזכיר לי דיון דומה אחרי נאום ערפאת במסגד ביוהנסבורג  באביב ‭ .1994‬ יהודי מקומי התחפש למוסלמי, הקליט אותו, והעביר את הקלטת לידיד ישראלי שמסר אותה למיכאל טוכפלד מקול ישראל. יומיים בלבד אחרי יציאת החייל הישראלי האחרון מערי עזה, הזדמן לבית ישראל לשמוע מה בדיוק חושב הפרטנר הפלסטיני על ההסכם ההיסטורי שזה עתה חתם איתנו. הראיס המנוח הסביר בקול בוטח שדינו של ההסכם כדין הסכם המרמה שמוחמד כרת עם השבט  היהודי קוראייש. כלומר, שהג'יהאד נגד ישראל יימשך לאחר תקופת התארגנות פלסטינית והיחלשות הכופרים היהודים.

ליום־יומיים רעדו כאן אמות הסיפים, אבל חיש קל צצו  הסברים סניגוריים מלומדים למונח 'ג'יהאד', שערפאת נקב בו מפורשות. חבר הכנסת עבד אל־והאב דראושה הסביר  למאזיני ערוץ 7 שמדובר ב"מאבק לכיבוש יצרים בדרכי  שלום ולבניית הארץ". ערפאת עצמו התאונן ש"כמה קיצוניים עיוותו את הטרמינולוגיה הדתית לטרמינולוגיה  פוליטית", ושר החוץ שמעון פרס פסק: "לא חשוב מה ערפאת  אומר, חשוב מה הוא עושה'".

היום, כשאנחנו כבר יודעים מה ערפאת עשה, ברור שהוא התכוון לכל מה שאמר. השקרנים העיקריים בסביבה  היו היהודים, ששיקרו לעצמם. הסכם אוסלו היה אסון ידוע מראש. רק מנהיגים בעלי עיוורון נרכש לא הצליחו לאבחן  אותו מראש. ערפאת הפר את ההסכם מהרגע הראשון ממש, כשהבריח מבוקשים במכונית שבה הגיע לעזה. אבו־מאזן ניצב לצדו כל הדרך. כמו כל צמד שותפים היו ביניהם הבדלי  אופי וסגנון, אך מעולם לא פערי השקפות ותוכניות.

ערפאת לא התכוון לרגע לעשות איתנו שלום לדורות, וגם אבו־מאזן לא התכוון. שניהם חמקו מזירת המשא־ומתן רגע לפני שממשלות ישראל עמדו לוותר להם כמעט על  הכול, ואין צורך לנקוב פה בתזכורות פרטניות. הן חקוקות בסלעי התודעה הישראלית. לכן קשה להבין את האכזבה והתרעומת משמאל בעקבות נאומי אבו־מאזן האחרונים. הם לא חרגו באופן דרמטי מהרטוריקה שלו בעבר, למשל  בעצרות האו"ם, ואינם חושפים אבו־מאזן אחר. זה אותו  אבו־מאזן, רק קצת יותר מוחצן ומאוכזב. שר ההיסטוריה טרף את קלפיו. היושב־ראש קיווה שהעולם יכפה יום אחד על ישראל נסיגה גורפת לקווי ‭ ,'67‬ ומתקשה כעת להשלים עם התנפצות החלום. התפנית החדה לרעתו במדיניות האמריקנית מוציאה אותו מדעתו, פותחת את חרצובות לשונו וחושפת את צפונות לבו.

כמו שראש הממשלה אמר השבוע בהודו, זה טוב  לישראל. כלומר, טוב שזה קורה עכשיו, לפני שאש"ף הספיק להקים מדינה על חורבות מפעל ההתנחלויות. אם אכן נגזרה עלינו מלחמה כוללת עם הפלסטינים, עדיף שהיא תתרחש כשאנחנו נמצאים בעומק השטח, ולא  בגבולות 4 ביוני ‭ .1967‬ כמעט כל הזכויות על הנכבה השנייה יהיו רשומות אז על שמו של המנהיג הפלסטיני  הזועם מרמאללה, והשאר על שמות כמה יהודים שב־‭1993 ‬ הביאו אותו הנה יחד עם ערפאת.

עושה שלום

אתר האינטרנט של שלום־עכשיו רווי בשורות איוב. "החודשים האחרונים היו חסרי תקדים מבחינת היקף קידום  הבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים", הוא מודיע קדורנית  לגולשיו. כותרת אחרת מפרטת: "למעלה מ־‭1,329‬ יחידות  דיור יאושרו בשבוע הבא בהתנחלויות". וגם: "היועמ"ש מתיר  להפקיע קרקע פלסטינית לטובת התנחלויות".

במצב עניינים כה עגום, אולי לא פלא שמזכ"ל התנועה  פורש. אחרי שנה וחצי בלבד בתפקיד, הכריז השבוע אבי  בוסקילה כי יתמודד על ראשות מרצ. "זו לא החלטה קלה", כתב בדף הפייסבוק שלו, והכביר מילים שנועדו לפוגג את התחושה שבכל זאת מדובר בהחלטה קלה. מנהיג הפורש אחרי תקופת כהונה כה קצרה מזמין עליו חשדות שהוא בא מראש לעשות סיבוב על מונהגיו, ולהשתמש בהם כמקפצה  לתפקיד הבא. באתי, ראיתי, המשכתי.

בוסקילה זכה לכבוד גדול כשהחליף בתפקיד את יריב  אופנהיימר. בין השאר הוא נהנה מריאיון מפנק ב'ידיעות  אחרונות', כולל תמונת שער במוסף הפוליטי של העיתון  (‭.(20.10.2016‬ מוצאו המזרחי הוצג כנשק שובר שוויון מול  הימין, שלא לדבר על עברו הצבאי (רס"ן מיל'). יו"ר מועצת  יש"ע החדש, סא"ל מיל' חננאל דורני, שגם הוא לא בדיוק גדל על ברכי היידיש, יכול רק לחלום על קבלת פנים  עיתונאית דומה. היא שמורה לשמאלנים בלבד.

בוסקילה לא התגלה באותו ריאיון כמופת של ענווה. הוא הציג עצמו כסוג של מושיע, האיש שיחלץ את השמאל  החוץ־פרלמנטרי מציפורני הצטמקותו. "אני רואה את  'שלום עכשיו' כתנועת ענק", אמר, "אני חושב שאנחנו  יכולים להגיע למסות עצומות של אנשים". בהמשך הבטיח "לפוצץ את כיכר רבין", הציג את "קמפיין משאל העם"  לקראת יום השנה ה־‭50‬ ל"כיבוש", וקרא למתנחלים לחזור  "הביתה".

ימים אחדים אחרי הריאיון התקיימו בחירות בארצות הברית. הנשיא הנבחר טרף את ציפיות חוגי השלום שלנו  מהילרי קלינטון ומהעתיד בכלל. יום השנה ה־‭50‬ לכיבוש  עמד בסימן התבססות מפעל ההתנחלויות, בשטח ובלבבות. בוסקילה משאיר אחריו תנועת שמאל קטנטנה, לא  רלוונטית, אפופת אבק. המרחק בינה ובין אתגרה הנכסף,  קידום השלום, לא התקצר במילימטר בתקופת מזכ"לותו. כבר שנים רבות מאוד שעיקר עשייתה מתמצה בהגשת  בג"צים טורדניים נגד ההתנחלויות ובמופעי טלוויזיה.  רק שם, באולפנים, הם מצליחים לייצר מצג של סימטריה  דמוגרפית עם הימין. בשטח הם כישלון חרוץ, ובוסקילה  יודע זאת היטב. במקום להודות בכך בהרכנת ראש, הוא מתמודד על הנהגת מרצ.

השבת של גפני

לפני שבוע נכתב כאן, בניגוד לדעה הרווחת, שחוק  המרכולים החדש "אינו בלתי חשוב". בינתיים קרו כמה  דברים שאוששו את הטענה הזו, כמו הנאום המודלף של ח"כ משה גפני על גיוס מאות פקחים לא־יהודים כדי לאכוף את החוק. גם אני לא מאמין שהמדינה אכן תגייס מאות פקחים  לא־יהודים כדי לאכוף את החוק, כפי שגפני הודיע חגיגית, אבל אפילו אם היא תגייס רק עשרה פקחים חדשים זו תהיה תפנית של ממש במדיניות האכיפה של החוק האוסר עבודה  בשבת, ובעיקר הכרזה ערכית: במדינה היהודית אסור לפתוח בתי מסחר בשבת.

כמובן, מעבר לערכים יש חוק. גפני וחבריו לא זייפו אותו, הם העבירו אותו בשבוע שעבר בהליך דמוקרטי תקני לחלוטין. גם חוקי השבת העתיקים יותר הוכנסו לספר החוקים בהליך שכזה. לכן יש הרבה צביעות בכעס הכללי  על גפני, שאחרי ככלות הכול אמר את המובן לכאורה מאליו:  הכנסת חוקקה חוק חדש, המדינה נערכת לאכוף אותו, נקודה.

מחנה שומרי החוק כאן, המתרה בנו השכם והערב מפני  אנרכיה, נוהג לכבד חוקים הקרובים ללבו. כשהכנסת מעבירה  חוקים שהוא מתעב, הוא מזהה אסון גדול דווקא באכיפתם. 260 בעלי החנויות מאשדוד שפותחים אותן בשבתות בניגוד לחוק זכו השבוע להגנה פוליטית ותקשורתית הדוקה במיוחד.  גפני יצא רע מהסיפור, ראש העירייה יצא רע מאוד, ורק בעלי החנויות יצאו צדיקים. ככה ייעשה למפירי חוק שכוהני  שלטון החוק חפצים ביקרם. #

ירון דקל, שב-‭2016‬ הביא את אראל סג"ל לגל"ץ על אפם וחמתם של ותיקי התחנה ושל האליטות התקשורתיות, פיצח נכונה את מאוויי המאזינים

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן