שותף מתוך המהדורה 1/19/2018 Makor Rishon

גל פרל פינקל

הרפתקאות קובניות

קצין צבא אמריקני שנפצע בקרב באפגניסטן ושוחרר מגיע לקובה כדי לאתר מטמון חבוי בארץ המוזיקה והאלכוהול. ספר חופשה מהנה

Picture

התחמקות ממלשינים ומסוכני משטר קובניים

צילום: שאטרסטוק

Picture

לבד בקובה

נלסון דה־מיל מאנגלית: יונתן פרידמן  תכלת, ‭ 312 ,2017‬ עמ'

נלסון דה־מיל הוא אחד מסופרי המתח החביבים

עליי. ספריו "בית־הספר לקסם אישי" ו"מילת כבוד" מותחים ומרתקים וניכר כי בכתיבתם הוא נשען על תחקיר מעמיק כמו גם על ניסיונו האישי. כך גם בספרו  החדש "לבד בקובה". אי־אפשר לכתוב ספר על קובה בלי להזכיר את הסופר האמריקני ארנסט המינגוויי, שחי בקובה  וכתב על אודותיה, להתייחס למוזיקה, לפידל קסטרו ולצ'ה  וכמובן גם לאירועים ההיסטוריים ובהם "מפרץ החזירים"  ומשבר הטילים בשנת ‭ .1962 ‬

טיול מאורגן

העלילה מתרחשת בהווה, כאשר המספר וגיבור הספר  הוא דניאל מקורמיק, המכונה מק, גבר קשוח, ציני ועייף  שחי בשלווה על סירת הדיג שלו, "המֵיין" שמה, באי קי ווסט הסמוך לחופי פלורידה. שם הסירה כשלעצמו אינו מבשר טובות לקוראים שכן הוא מתכתב עם שמה של  ספינת הצי האמריקני מיין (‭,(USS Maine‬ שעגנה בנמל  הוואנה שבקובה ב־‭15‬ בפברואר‭.1898‬ פיצוץ מסתורי שאירע  בספינה הביא לטביעתה והרג ‭ 260‬ מאנשי צוותה. טענת העיתונות האמריקנית שמדובר במעשה חבלה של שלטונות  ספרד (ששלטה אז בקובה) הפכה אותו לאחד הקטליזטורים למלחמת ארצות הברית־ספרד שפרצה באותה שנה. הפיצוץ,  אגב, לא נבע ככל הנראה ממעשה חבלה אלא מדליפת גז. מה שלא הפריע לאמריקנים לפלוש לקובה ולגרש משם את הספרדים בשורה של קרבות מוצלחים ובהם הקרב על  גבעות סאן־חואן, שבו הצטיינה יחידת "הפרשים הקשוחים" שבפיקוד קולונל תיאודור רוזוולט, לימים נשיא ארצות הברית.

בטרם עבר לקי ווסט, מספר מק לקוראים, "שירתּי חמש שנים בצבא ארצות הברית כקצין חי"ר ונפצעתי ממוקש  באפגניסטן" (עמ' ‭ .(10‬ כשברשותו כמה אותות הצטיינות מן הצבא והלוואה גדולה מהבנק שאין לו מושג איך יחזיר, מוצא עצמו מק דחוק לפינה וקצר במזומנים. בדומה לגיבוריו  של המינגוויי (שתמיד היו גרסה כזו או אחרת של עצמו) גם מק הוא לוחם מצולק ומיוסר, שהזיכרונות מאפגניסטן רודפים אותו גם לאחר ששב הביתה מן המלחמה. אבל בדומה לגיבוריו של המינגוויי גם מק הוא איש פעולה והשקט והרגיעה אינם אלא הפוגה זמנית מן ההרפתקה הבאה שלו.

כשקרלוס, עורך דין ממיאמי המייצג ארגון גולים קובנים, מציע לו לצאת לקובה ולאתר אוצר שחבוי במערה בתמורה לשכר טרחה נדיב, מק מבין שהציעו לו עסקה שהוא לא יכול  לסרב לה. אף שיש לו רתיעה מטיולים קבוצתיים, טס מק לקובה במסווה של תייר בטיול מאורגן מטעם אוניברסיטת ייל ואליו מתלווה שרה אורטגה, ארכיטקטית יפהפייה ממוצא קובני ונכדתו של הבעלים המקורי של האוצר. לאחר שימצאו את המטמון מתכננים השניים לברוח על סיפון סירתו של  מק, שחברו ג'ק קולבי, בוגר מלחמת וייטנאם, משיט לקובה כדי להשתתף לכאורה בתחרות דיג.

המרגל שחי בישראל

להגיע לקובה, להתחמק מהקבוצה ומהמשטרה החשאית, למצוא את האוצר ולהפליג חזרה לקי ווסט - כמה מסובך זה כבר יכול להיות? מק ושרה מטיילים בהוואנה הענייה  אך התוססת, ובין תמרון התחמקות ממלשינים (צ'יבטוס) וסוכני משרד הפנים אחד למשנהו גם מספיקים להתאהב.  אלא שהדברים אינם כפי שהם נראים. קובה, כך מתברר, היא עודנה מדינה עם משטר רודני שטרם החליטה עד כמה ברצונה להתקרב לארצות הברית.

גם האמריקנים בתורם, כך מתברר בספר, טרם גיבשו  מדיניות של ממש בנוגע לשכנתם הקטנה. מדינה שבה,  כפי שמסביר למק ושרה אנטוניו, המדריך המקומי, "אשמה  או חפות הן לא הדבר החשוב. הפוליטיקה חשובה. תרשה לי להזכיר לכם שבן ארצכם אלן גרוס נידון לחמש־עשרה  שנות מאסר על ריגול, ישב חמש שנים בכלא, והוא היה חף  מפשע" (עמ' ‭ .(263‬ היום, אגב, לאחר שממשל אובמה השיג  את שיחרורו מן הכלא הקובני, חי גרוס בישראל.

דה־מיל מקדם את העלילה לאט, בלי הרבה רגעי אקשן ולכאורה עם תפניות מעטות מאוד. אך כשם שמבהיר מק לחברו קולבי, התחושה הפרנואידית שחשים לאחר כחמש שעות בפטרול בשטח אויב היא דרכו של א־לוהים לומר לך  "שלא יצאת לטיול בפארק. תפקח עין ותשים לב" (עמ' ‭ .(223 ‬

טיול אחרי צבא

המערכה ההיא באפגניסטן דומה מאוד במאפייניה לזו שבה לחם המחבר והיא אפשרה לו להסתמך על ניסיונו שלו כשעיצב את דמותו של מק ותיאר את חוויותיו. דה־מיל התגייס לצבא ארצות הברית, הוסמך כקצין חי"ר ונשלח  לווייטנאם בשלהי ‭ .1967‬ לימים סיפר בריאיון שתמיד רצה להיות קצין מודיעין ואף לעבור בהמשך לסוכנות הביון  המרכזית, ה־‭.CIA‬ הצבא חשב אחרת והציב אותו כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה, במחוז  קוואנג טרי, רגע לפני מתקפת הטט שבינואר ‭ .1968‬ העניין  שלו בעבודת המודיעין, שלא מומש אז, הוא, ככל הנראה, הסיבה לכך שרוב עלילות ספריו עוסקות בריגול.

בווייטנאם לחם דה־מיל בכמה מהקרבות המרכזיים  ביותר, ובהם בעמק א־שאו, שם לדבריו "ביצענו נחיתת סער ממסוקים לעמק בכדי להקים מחנה. זה היה כמו לכבוש  ראש גשר... בדומה לנורמנדי. ירו עליי מההתחלה. מסוקים  התרסקו מסביבי. הייתי מבועת. זו הייתה הפעם היחידה  שפחדתי בווייטנאם, ממש פחדתי". בדומה לגיבור הספר  מק, שנקלע באפגניסטן לקרב קשה עם כוח עדיף, גם דה־  מיל (למרות פחדיו) פיקד על חייליו באומץ ועוטר בכוכב  הארד, שמקביל לצל"ש הרמטכ"ל בצה"ל. בספר זכה מק בכוכב הכסף.

בהרבה מובנים מק מזכיר מאוד את הישראלי שנמצא בטיול אחרי צבא. גם חוויותיו באפגניסטן והאופן שבו עוצב על־ידי השירות הצבאי יזכירו ללא מעט קוראים,  כפי שהזכירו לי, את שירותם בקרבי בין שיהיה זה בלבנון,  באיו"ש או בעזה.

שלטון מדכא

שלא כמו בטיולים אחרי צבא מוצא עצמו הגיבור  במערבולת מסוכנת שכוללת אנשי ‭ ,CIA‬ גולים קובנים, פקידי ממשל מושחתים ואישה אחת שאי אפשר שלא ללכת בעקבותיה גם מעבר לשפת הצוק. הספר מזכיר בקצב שלו פחות את ספריו הקודמים של דה־מיל ויותר את ספריו של  כותב המותחנים השנון (והמנוח) אלמור לנארד, אבל גם כך התוצאה מותחת ומבדרת. המחבר הוציא מתחת ידו ספר  חופשה מוצלח, עם גיבור מהסוג שכיף לאהוד, שהופך את ההמתנה לכך שיקרה כבר משהו למהנה במיוחד.

בספר מצטט דה–מיל שורה מתוך "איים בזרם", ספרו  הקלאסי של המינגוויי, "הקובנים מרמים זה את זה. הם  מוכרים זה את זה. הם קיבלו את מה שמגיע להם. לעזאזל  עם המהפכות שלהם" (עמ' ‭ .(151‬ קובה שהמחבר מתאר היא  אכן כזו, ארץ חמה שבה האנשים חמים והמוזיקה, האלכוהול והקצב תופסים נפח מרכזי, אבל לצדם גם מדינה שעודנה  מתנהלת תחת שלטון שמדכא, מפחיד ומשעבד.

לקוראים מובטח ספר הרפתקאות אבל בפועל הם מקבלים את רשמיו של תייר בקובה של ימינו, זו שמחפשת את דרכה לאחר קסטרו. תייר שהתמזל מזלו ונסע לחופשה עם אישה יפה וחריפת שכל, ומעט ההרפתקאות וההתמודדויות שהוא חווה ובכלל זה בריחה מהשלטונות, חילופי יריות בחוף וקרב ימי של ממש לא משתוות לזו המאתגרת והמרתקת  מכולן, האהבה. #

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן