שותף מתוך המהדורה 3/2/2018 Makor Rishon

הרב שנאבק בגיוס לצה"ל אבל היה ימני אקטיביסט

הציבור הישראלי הכיר את הרב שמואל אוירבך בגלל הפגנות הענק שהוביל נגד גיוס החרדים מקורביו מתארים אישיות מורכבת: "הוא ידע לצטט את ביאליק ושייקספיר"

Picture

הרב אוירבך בוועידת 'הפלס', ‭ 2014‬ צילום: יונתן זינדל, פלאש ‭ 90 ‬

פטירתו של הרב שמואל אוירבך בן ה־86 הכתה בהלם את מקורביו, שהאמינו כי יחיה עוד שנים רבות. אך מעבר למצבו הבריאותי הטוב באופן יחסי, והעובדה שלא הותיר אחריו יורש וממשיך, מותו של הרב התרחש בשיא המאבק הפוליטי של המחנה שהוא הוביל לבדו כמעט. גם הליווי התקשורתי המכבד ומפגן הכוח המרשים בעת ההלוויה לא היו יכולים לחפות על המבוכה שאחזה במשפחתו, תל־  מידיו ועסקני תנועת 'בני תורה', שלא העלו בדעתם את היום שאחרי ולא נערכו לקראתו.

הרב אוירבך עמד בראש 'הפלג הירושלמי', קבוצת אופוזיציה חרדית שפרשה מהמפלגה הליטאית דגל התורה לאחר פטירתו של הרב יוסף שלום אלישיב, שהנהיג אותה מאז מותו של הרב שך. כחודש לפני פטירת הרב אלי־ שיב הדיחו נאמני הרב אהרן לייב שטיינמן מבני־ברק את אנשי הרב אוירבך מכל עמדות  הכוח - תחילה בעיתון 'יתד נאמן', ואז בסניפי המפלגה ברשויות המקומיות, בגוף הכשרות  'שארית ישראל', ומתפקידיהם בישיבות וב־ סמינרים לבנות. בתגובה איחד הרב אוירבך כמה קהילות אופוזיציה והקים את תנועת 'בני  תורה', שקיבלה את הכינוי 'הפלג הירושלמי'.

השלב הראשון היה ייסוד העיתון 'הפלס' והקמת מפלגות מקומיות בירושלים, בני־ברק ומודיעין־עילית. בהמשך הקימו תלמידי הרב מוסדות תורה וחינוך לבני הקהילה, במטרה לבסס את כוחה. אנשי הפלג התכוננו להתמודד בשנה הקרובה עם מערכת בחירות מקומיות, עם אישומים פליליים נגד בכירי התנועה ועוד - אך איש מהם לא תיאר לעצמו שהסוגיה הגדולה תהיה שאלת הממשיך לאחר פטירתו הפתאומית של המנהיג.

התקשורת הישראלית העניקה סיקור מקיף להלוויית הרב אוירבך. ברדיו שידרו מאז צאת השבת ועד קבורתו עדכונים שוטפים, עיתוני הבוקר פרסמו כתבות פרופיל זריזות, ומהדורות החדשות של יום ראשון כללו סיקור נרחב. עד לפני שנתיים־שלוש היה הרב אלמוני לגמרי ברוב החברה הישראלית, אך ההפגנות שהוביל והתנגדותו לכל פשרה בנושא גיוס החרדים הפכו אותו לאישיות מוכרת. דעותיו הביאו לכך שהפוליטיקאים הלא חרדים - שבדרך כלל מתחרים ביניהם בפרסום הודעות אבל  על רבנים שהלכו לעולמם - דממו הפעם. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת שיגר הודעת  אבל לעיתון 'הפלס', אך אפילו במפלגת דגל התורה, שהרב אוירבך כיהן במשך שנים רבות כחבר מועצת גדולי התורה שלה, בחרו לש־  תוק. לעומת הפוליטיקאים, הרחוב החרדי חלק לו במסעו האחרון כבוד שאולי לא זכה לקבל בשנותיו האחרונות.

עם ביסוס הפלג הירושלמי יצא הרב אויר־ בך לסדרת מאבקים ציבוריים שסחפו אחריו צעירים רבים, ואתגרו את מגמת ההשתלבות החרדית בחברה הישראלית שפרחה בשנים  האחרונות. מבחינת הרב אוירבך ותלמידיו, המגמה הזו מאיימת על קיומו של המגזר הח־  רדי, המבוסס על התבדלות. מאז ביטול חוק טל מיקד הרב את מאבקו נגד הכוונות לגייס חרדים לצה"ל ונגד העלייה בפועל במספר המתגייסים החרדים מדי שנה. הבחירה הזו הציבה אותו מהר מאוד על מסלול התנגשות  מול צה"ל ומשטרת ישראל, וגם מול המפלגות החרדיות. מה שהפך אותו בעיני רבים בישראל לקיצוני הקנה לו גם פרסום רב מעבר לגבולות המגזר החרדי.

כל אנשי הגר"א

האם הרב אוירבך אכן היה קיצוני? ובכן, הוא בנו הבכור של הרב שלמה זלמן אוירבך, אולי הדמות האחרונה המוסכמת על כל גוני היהדות האורתודוקסית בישראל. איש אהוב על הבריות ואוהב הארץ, שנחשב במשך שנים לחוליה מחברת בין הציונות הדתית לחרדים. הביוגרפיה שכתב עליו שמחה רז, שפרסם  ספרים גם על הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה, הרב  גץ והרב אריה לוין, נקראת 'התורה המשמחת'. קנאות וקיצוניות בוודאי לא היו שם.

אך גם כשמדברים עם מקורביו של הרב  אוירבך הבן, עולה דמות נעימה ונינוחה. לא מזמן סיפר מקורבו יוסף פטרוב שהוא "ידע  לצטט שירים של ביאליק ושייקספיר". בין ידידיו נמנו אישים שלא מהעולם התורני החרדי, ומעשייה ירושלמית עתיקה מספרת שבנערותו השתתף בשיעוריו של חוקר הקב־  לה הנודע פרופ' גרשם שלום. להבדיל משאר הרבנים החרדים הוא לא התגורר בשכונה חר־ דית, ואפילו שכניו החרדים הם תושבי חוץ וחרדים פתוחים יותר. אחת מהם היא שערכה  בו החייאה בליל שבת, כשליבו קרס.

"הוא היה אדם חופשי ברוחו, רחב בדעותיו,  סקרן בלתי נלאה", תיאר אותו השבוע אחד  ממקורביו. "בהשוואה לשאר הרבנים החרדים, שהעיסוק שלהם מצטמצם לגמרא ומעט ספרי  פסיקה, הרב אוירבך למד קבלה, אהב לטייל בארץ, הכיר לעומקו את שיח הרעיונות המו־ דרני ולא התבייש לשוחח על ספרות ועל רוח. הרבה פעמים זה הביך את תלמידיו  הקרובים, שייצגו בשמו תפיסה קנאית יותר. אבל לו זה לא הפריע. הוא עצמו היה פתוח  לעולם, לומד תמיד, בעל חשיבה מקורית ומ־  עניינת. מנגד, בהנהגה הציבורית הוא ייצג קו תקיף וחד־משמעי, כזה שתופס פשרות כפוט־  נציאל לחורבן עתידי".

ואם לא די בקונפליקט הזה, נקודה נוספת  מבדילה אותו מכל השאר. הרב אוירבך, בני־ גוד לרוב המוחלט של המנהיגים החרדים, אחז בתפיסת עולם ימנית. אמנם יש לסייג ולו־ מר: הנושא המדיני מעניין פחות את הרבנים החרדים, ומקבל עדיפות משנית לעומת נו־  שאי הליבה של המגזר - ביסוס עולם התורה,  פטור מגיוס, תקציבים למוסדות וכדומה. הרב  אוירבך לא היה שונה בכך מעמיתיו. ועדיין, בעת הכרעה וכאשר נזקקו להשמיע את דעתם, נטו הרבנים הבכירים לתמוך בפשרות טריטו־  ריאליות. הרב אוירבך, לעומתם, עסק בפעילות אקטיבית הפוכה.

ברוך מרזל, שהיה מקורב אליו במשך שנים, סיפר השבוע שהרב האיץ בו להחריף את המאבק בתוכנית ההתנתקות, והביע בפניו כמה וכמה פעמים תמיכה במאבקי ימין. מקורבים אחרים ששוחחתי עמם מספרים שהרב עסק באופן אישי בהמרצת אנשי עסקים לרכוש בתים בעיר העתיקה בירושלים, ואף ביקר בעצמו בבתים שנרכשו. כמה מבאי בית מדרשו הם מהחרדים העולים להר הבית, אף שהדבר היה בניגוד לד־  עתו. אחד מהם אמר השבוע: "לא תמצאו בוגרי ישיבות ליטאיות אחרות שעולים להר הבית. יש סיבה לכך שזה מגיע מסביבת הרב. זה העו־ שר הרעיוני והיצירתיות שהוא שידר תמיד,  והאהבה הגדולה לארץ ישראל". בעבר היה מיודד עם הרב יצחק שלמה זילברמן מהעיר העתיקה, עוד דמות חרדית ססגונית וימנית  מאוד: מייסד 'שיטת זילברמן', שותף לחבורה ליטאית מצומצמת המנהיגה את אורחותיה לפי דעת הגאון מווילנה, הגר"אניקים כפי שהם מכונים ברחוב החרדי. הוא היה בקשר חם עם הרב אוירבך, עד שמלחמתו של הרב שך בזילברמן ניתקה ביניהם. הרב אוירבך הגיע להשתתף בהלווייתו.

הרגיש בבית במדינה

עם תפיסת העולם הזו קשה עוד יותר לה־ בין את התנגדותו העזה לכל מגמה של גיוס  חרדים. מילא הרבנים החרדים האנטי־ציוניים, בוגרי המסורת ההונגרית המתבדלת או אנשי בני־ברק הפרושים; אך מדוע רב ירושלמי שי־ כול לנהל שיחה בערבית, בנו של הרב שלמה זלמן אוירבך המתון, גילה תקיפות כזו והוביל אלפי תלמידים להכריז על עריקות־מחאה, לא להתייצב בלשכת הגיוס אפילו כדי לקבל פטור, ולחסום במשך ימים עורקי תנועה מר־ כזיים בישראל?

אחד ממקורביו בעבר, שגם הוא לא פגש בו מאז יצא למאבק חזיתי במפלגת דגל התורה, מסביר שדווקא השוני הזה בין הרב אוירבך לשאר הרבנים החרדים הוא שיצר את ההבדל.  "הרב אוירבך הוא יליד הארץ, יליד ירושלים, דור שלישי. מבחינתו הוא בעל הבית פה בדיוק  כמו כל אחד אחר. להבדיל מרבני בני־ברק, שאולי מרגישים קצת אורחים ודנים בינם לבין  עצמם כיצד 'לא להתגרות בחילונים', את הרב אוירבך זה לא מעסיק. הוא נלחם על עקרונותיו כשווה בין שווים. הוא אוהב את הארץ לא פחות  מהם, אפילו דורש בשלומה של המדינה, ועדיין  לא מתבייש להגיד - הצבא אינו חרדי, יש לו אתוס חילוני. הם לא מבקשים לגייס אותנו, הם  מבקשים לשבור אותנו כמגזר".

אותו מקורב, דמות מפתח בפוליטיקה הח־  רדית, מוסיף: "אפשר לראות את ההבדלים גם  באופן הניסוח שלו. כשהם דיברו על 'הציונים  הרשעים', הוא דיבר על כך ש'התורה היא זכות  הקיום של המדינה'. בעולם החרדי אלה אינם הבדלים סמנטיים. הוא היה קרוב הרבה יותר  לאגף החרד"לי. אביו, ר' שלמה זלמן, הזמין את הרב קוק הציוני להיות הכוהן בפדיון הבן של בנו בכורו. במשך השנים היו שמועות על כך שהרב אוירבך פדה את עצמו שוב, והתנער  מהקשר הזה. אבל למעשה ההפך הוא הנכון,  הוא שאב משם המון. מאידך, וגם את זה אסור לשכוח, לצד היותו תלמיד של אביו הוא למד את הפוליטיקה החרדית התקיפה מרבו המו־  בהק, הרב שך. בסוכתו היו תלויות תמונותיהם של השניים, ומבחינתו אלה היו שני עמודי  ההוראה - מאבא למה איך לחשוב, מהרב שך  כיצד להילחם".

ברוך מרזל, שהיה מקורב אליו, סיפר שהרב האיץ בו להחריף את המאבק בהתנתקות. אחרים מספרים שהוא המריץ אנשי עסקים לרכוש בתים בעיר העתיקה, וביקר בעצמו בבתים שנרכשו

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן