שותף מתוך המהדורה 7/13/2018 Makor Rishon


למרות נושא התערוכה החדשה שלו, שבה מוצגים צעצועי ילדות שעברו  טרנספורמציה - גיל ריבה נחוש להוכיח שהוא לא צעצוע של אף אחד. בריאיון צבעוני הוא מסביר מדוע לעולם לא יפגע במרואיין, חושף מה עומד מאחורי החזות הילדותית שלו ומתעקש שאפשר לשלב הורות בפרברים עם דרך חיים אוונגרדית. רק תסתכלו עליו

Picture

יל ריבה פותח לי את דלת הגלריה כשבאוזניו נעוצות מחטי דיקור דקות. הוא עושה את זה  בטבעיות גמורה, בחינניות כובשת, כאילו מדובר בעניין טריוויאלי, להופיע לריאיון עם אוזניים בצורת קיפוד. גם הסרבל השחור שאליו ישתחל לצורך הצילומים נראה לו כמו פריט לבוש שגרתי, ובמהלך השיחה  בינינו הוא לא מפסיק "להתעסק". פותח שקיות בלונים מרשרשות, ניגש לאיזו פינה  בתערוכה ומדגים עליה, קם, יושב, מצוי בתזוזה מתמדת.

"כן", הוא מודה, "אני בן אדם כזה שכשאני  רוצה משהו אני לא מרפה. יש לי זמן. אני  לא שם לב שאנשים מסביבי לחוצים בכלל".

לא קצת נרקיסיסטי מצידך?

"לא. זה כמו בוב הבנאי, שיש לו משימות והוא בונה אותן לאט־לאט. לא אכפת לי להיות נרקיסיסט, העיקר שהדברים שאני  רוצה יקרו".

אנחנו נפגשים בגלריית המשכן "בית  מאירוב" בחולון, שם מוצגת "צעצועיזם" -  תערוכה משותפת שלו ושל טל טנא־צ'צקס. חלקים רבים ממנה כבר נמכרו בעשרות אלפי  שקלים. בתערוכה מוצגים צעצועים - רבים מהם נאספו בילדותם של השניים - שעוברים טרנספורמציה למגוון מוצגים.

"תמיד עשיתי אמנות", הוא מספר, "עוד כשהייתי ילד. כבר בגיל גן השתתפתי בחוגי  מקרמה, ציור, קרמיקה, פיסול למבוגרים. אמא שלי אמנית, לא במשרה מלאה כי היא עבדה שנים במשרד הביטחון, אבל גדלתי בבית מאוד רווי שתמיד היה בו שפע של צבעים וחומרי גלם. טל פנתה אליי ואמרה שהחלל הזה עומד לרשותנו והחלטנו שיאללה, נעשה  את זה ביחד".

למה בחרת בצעצועים?

"הם בחרו בי. הם תמיד שם. החברים הכי  טובים שלי".

ריבה מוביל אותי לחלל הראשי ומציג  בפניי את "בלוניאום", מקדש בלוני־עד צבעוניים שדחוסים בתוך אינקובטורים  שקופים. "שנים אני מנסה לייצר את הבלון  הנצחי", הוא מסביר, "הבלון מאוד נוכח  באמנות. ג'ף קונס עיצב סדרה של בלוני  ענק, אבל אותי עניין לקחת את הבלון עצמו, הצעצוע הכי בראשיתי שפעם היו מכינים  אותו מעור, ולעשות שהוא יהיה לנצח. יש מאחורי זה רעיון שהוא ממש פילוסופי, כי כשאנחנו נושפים לתוך בלון אנחנו למעשה מכניסים חלום פנימה, ואז מתישהו הוא מתפוצץ וזה כמו חלום שמתנפץ. אבל אני רוצה שהחלום יישאר לתמיד ויתגשם בסוף. ניסיתי ליצור בלון שיהיה מפוסל ויישאר  מחומר הגלם שממנו הוא בנוי".

Picture

צילום מסך

בצד השני של החלל מוצגים הקנדילייטס – שדרת מכונות ממתקים ובהן סוכריות אור שעשויות מצעצועים. "אלו צעצועים שאני אוסף מגיל אפס, אני לא נותן אותם לאף  אחד", הוא מצהיר ונזכר: "יום אחד אני נמצא בחדר המתנה של רופא שיניים. ליד הפרסומת של המי־פה עומדת לה מכונת פלאים מוארת, שאם שמים בה מטבע תצא לך סוכרייה משנות השמונים. חשבתי לעצמי שזה מוזר, איזה רופא שיניים מכניס מכונה כזאת למרפאה שלו? אין אירוע יותר מדליק חושים מזה, ולאנשים עם אהבה לאוכל מתלווה גם חשש קלורי. שם נדלק אצלי הרעיון להמציא מכונה מוארת,  צבעונית ולא ממכרת".

לריבה יש עניין מתמשך עם אוכל. בשנה שעברה  העלה ‭ 17‬ קילו ויום אחד, בצעד של ייאוש, ביקש מעוקביו  שיפסיקו להגיד לו שיפה לו להיות מלא. "אני נורא אוהב  לאכול. מעלה ומוריד כל הזמן. אני לא אוכל מתוך רעב  אלא מתוך צורך רגשי. כי אני רוצה למלא משהו. זה משהו שקיים בי משחר ילדותי. אוכל מניע אותי ומעסיק אותי ‭ 24‬ שעות ביממה. זה נורא מבאס להשמין, כי אתה לא רוצה שיגידו לך שאתה לא שמן וגם לא שיגידו שיפה לך מלא. אתה לא רוצה שיגידו לך כלום. אתה פשוט לא רוצה לצאת  מהמיטה. ואז, כשזה נכנס גם למיטה, אתה רוצה לאכול  פיצה. ועוד אחת. מין גלגל הרס שקשה מאוד לצאת ממנו".

חרדת ההשמנה חודרת גם לתוך סשן הצילומים. "לא  מכאן", הוא מנחה את הצלם בזמן שהוא שרוע על פוף  ענק עם הדפסי סוכריות, "זה עושה לי סנטר כפול. תבוא  מלמעלה, תעלה על הסולם".

"המגיפה הכי נוראית שמתחוללת כרגע בעולם היא של הפרעות אכילה ושל אכילה רגשית. אין מדינה מערבית שלא סובלת מזה. בעשורים האחרונים אנחנו מתעסקים הרבה בדימוי עצמי ובחיצוניות ובאיך שאנחנו נראים. כל המסרים האלו יוצרים מפלצת ענקית שבסוף תאכל אותנו. אתה מרגיש שכל החיים נכנסים לקטגוריות של מה אכלתי  וכמה אני שוקל".

מעניין שאתה מציג תערוכה כזאת כשאתה עצמך

נראה כמי שקצת נאחז בילדות שלו.

"אני לא נאחז בילדות שלי, אני חי בילדות שלי.  זה ההווה שלי. השפה שלי ילדית, העבודה שלי ילדית, ואמצעי התיווך שלי ילדי. גם כשאני מראיין אני מראיין בילדיות. זו טכניקה שפיתחתי ואני יוצר ממנה חומרים  ילדיים. אני מוצא שיש המון קסם בדבר הזה, כי אני לא צריך לשבת בארגז החול. הילדיות מהווה בשבילי אקלים  ליצירה ולחיים".

וזו גם הסיבה לחזות הנערית שאתה מציג?

"למה את מתכוונת?"

השפתיים, למשל.

"השפתיים לגמרי אמיתיות. הכול אצלי אמיתי".

לא עשית אף פעם ניתוח?

"ממש לא. יש הרבה שמועות אבל לא עשיתי. לא ניתחתי את עצמי ולא הזרקתי חומרים ממלאים. אני אשמח לעשות את זה ברגע שיתאפשר ושאחסוך טיפה כסף, ואני  גם יודע מי יהיה הדוקטור שיעשה לי מתיחת פנים".

מפחיד אותך להזדקן?

"לא מפחיד אותי להזדקן. מפחיד אותי לאבד עניין. אני לא חושב על זקנה רק במובן ההתקמטוטי. דברים מקומטים צריכים להיות נורא שלמים עם עצמם כדי שייראו יפים. אני סקרן לדעת האם אני יכול להיות מקומט וגם מאושר.  לא חשוב לי להיראות צעיר. חשוב לי להיראות בגילי, ואני  יודע שאני נראה פחות".

"כל מרואיין הופך לחלק ממני"

מלבד האהבה לאמנות, ריבה (‭42‬) הוא גם עיתונאי ומגיש ותיק בטלוויזיה. הוא נולד וגדל ברעננה לאב מהנדס ולאם  עובדת שב"כ. את הקריירה התחיל בעיתונות המודפסת בשלהי שנות התשעים ככתב במקומון ובהמשך כעורך  מדור הרכילות "שליחות קטלנית" בידיעות אחרונות וכבעל טור. משם המשיך למעריב ובתחילת המילניום עבר לקריירה טלוויזיונית כשהחל להנחות את  "לימוזינה" – תוכנית ראיונות אינטימית. מאז הוא מפציע בטלוויזיה באכסניות שונות ובפורמטים מגוונים ונחשב למראיין מבוקש.  "אני פרילאנס בנשמה, עושה כשאני רוצה ומציע את מרכולתי למי שרוצה  לשלם לי את הכסף".

עשרות (אם לא מאות) ידוענים כבר עברו תחת  ידו, ביניהם נינט טייב, לריסה טרימבובלר, גאולה עמיר, רובי ריבלין, חנה לסלאו והאחרון שבהם הוא אהוד אולמרט, שהעניק לו ריאיון בלעדי עם שחרורו מהכלא במרץ האחרון. "עבדתי על הריאיון הזה המון שנים. זה היה ריאיון בלעדי וראשון, אולי החשוב ביותר שהתפרסם  השנה בעיניי".

למה הוא הסכים להתראיין דווקא אצלך?

"אין מראיין בארץ שלא פנה אליו. זה התחיל מקשר לאו דווקא מקצועי. מין סקרנות גדולה שהייתה לי אליו  כבנאדם. נוצר בינינו קשר שהוא מעבר לעיתונאי ומרואיין, משהו יותר עמוק מזה. הוא איש שיחה מדהים ולמדתי ממנו המון דברים. היו לנו המון פגישות עוד לפני שהוא בכלל  נכנס לכלא. מאוחר יותר הצטרפה המשפחה, ועליזה היא  חברה. הוא הבין שזה יהיה הכי נכון לו להתראיין אצלי.  הייתי מאוד מרוצה מהתוצאה".

אתה חושב שעשית עבודה טובה?

"אני חושב שזה היה ריאיון מצוין שהוציא אותו מאוד דומה לעצמו ומאוד בן אדם. קיבלתי המון תגובות עליו גם  בחו"ל וגם בארץ. רציתי שאנשים יוכלו לגעת בו".

היו מי שטענו שאתה מדי מזדהה איתו. שהריאיון היה מלטף ושלא מספיק עימתת אותו עם הטענות נגדו.

"אני לא מרגיש ככה. אני חושב שעשיתי עבודה נהדרת. מאוד אוהב את המסמך הזה. הוא המסמך הכי מורכב וטוב  שמישהו יכול היה לקבל בזמן הזה".

מה הכי הפתיע אותך אצלו?

"הכול מפתיע. הוא רטוריקן ברמות שקשה להאמין. הוא  גבר, יש לו מילה. אדם שבחיים לא יכולתי למצוא בו רבב.  איש מאוד מדויק והזיכרון שלו מאוד חד".

האיש ישב בכלא על עבירות של מרמה והפרת

אמונים.

"אני מכיר הרבה אנשים שיושבים בכלא. ראיינתי גם לא מעט אנשים שיושבים בכלא. אני לא חושב שהם פסולי  ריאיון".

לא הפריע לך לדעת שאתם מקיימים ריאיון שתכליתו לקדם את הספר שלו והגרסה שלו?

"זה ממש לא היה הרעיון. הרעיון היה לקדם אותו. להביא מסמך מרתק על אחד האנשים המעניינים ביותר שידעה  הפוליטיקה הישראלית. אין בן אדם יותר מעניין ממנו. אין. כל מי שמתראיין אצלי הופך להיות חלק ממני. מצאתי אותו כל כך פשוט ונגיש באופן שנורא הפתיע אותי. הוא  מענטש. מעבר לזה שמדובר בהישג שאפשר לפרוש אחריו,  אני מרגיש שבאתי לעשות טוב. ועשיתי טוב. לא באתי  לעשות איתו ריאיון אילנה דיין, פרשני־משפטי, לא באתי לצלוב אותו או לעמת אותו עם דברים. באתי להקשיב לו  ולשמוע את הסיפור שלו, והבאתי אחלה סחורה".

"הכול מפתיע אצל אהוד  אולמרט (בתמונה). הוא רטוריקן ברמות שקשה להאמין. הוא  גבר, יש לו מילה. בחיים לא יכולתי למצוא בו רבב. אני מכיר הרבה אנשים שיושבים בכלא, ראיינתי גם לא מעט מהם. אני לא חושב שהם פסולי ריאיון"

בין ריבה למרואייניו שורר הסכם בלתי כתוב. הוא בא אליהם בטוב והם בתמורה נפתחים בפניו. בלא מעט ראיונות הוא מצליח לדחוק אותם לווידויים כל כך אישיים, שלעיתים הם עצמם לא מאמינים שהתפתו אליהם.

למה הם באים אליך?

"כי אני אדם אמין. כי אני מראיין אותם בגובה העיניים. כי מה שאני חושב זה מה שאני מרגיש. כי אני עומד בכל  ההבטחות שלי. בחיים לא אפגע באף מרואיין, זה מבחינתי  הדיבר הראשון".

ואתה לא מרגיש לפעמים חטטן מדי? אולי אפילו

צהוב?

"זה הרגיש לי ככה כשעשיתי את 'שליחות קטלנית'.  הוא היה המדור הכי נקרא בעיתונות, והוא היה צהוב, אבל  גם עיתונאי. נכתבו שם דברים מדויקים ונכונים, חטטניים וחוצי גבולות. אני מאמין שאפשר למצוא שם דברים שאני  מצטער עליהם, זו הייתה תקופה סוערת מאוד, אנשים די  עברו את המדרכה כשראו אותי".

יש כאלו שלא מדברים איתך מאז?

"לא", הוא צוחק, "כולם כבר התראיינו אצלי".

אינני בוכה אף פעם

כך, מאויב הסלבריטאים הפך ריבה לאחד המראיינים המבוקשים על ידם. נראה שגם החזות הילדותית משחקת לטובתו. רק אדם כמוהו יכול לפתוח ריאיון עם ראש ממשלה  לשעבר במילים "אז אתה מושחת?" וזה יתקבל בהבנה.

"נכון, ואנחנו שוב חוזרים למקום הזה, הילדי, והוא המקום שמבעיר אותי. לבוא ולהסתכל על משהו ברמה הילדית זה לא אומר להיות טמבל, זה אומר להיות מוכן לקבל כל תשובה. זה לבוא ולשאול ממקום לא שיפוטי שמאפשר לך לקבל אינפורמציה ולהתמודד איתה כמו שילד היה מתמודד, ולשאול שאלות פשוטות שהתשובות עליהן הרבה יותר מעניינות מהשאלות. זו גם הסיבה שאנשים  באים אליי – כי הם רוצים לדבר. ברוב הראיונות היום המראיינים מדברים ורוצים לשמוע את עצמם. את צופה בטלוויזיה ורואה את ההתלהמות, הם דוחפים לך מיקרופון  לפה. אין לי עניין לדחוף לאף אחד מיקרופון. אני מעוניין שמי שבא לשבת מולי יבחר להיות שם בדיוק כפי שאני  בוחר, ואם לא אז לא. כבר עשרים שנה אני עושה את זה,  ולהרבה אנשים אמרתי לא. ביטלתי הרבה ראיונות".

אפילו את איילת שקד, שנחשבת למרואיינת קשה לפיצוח, הצליח להפתיע כשפתח איתה את הריאיון בשאלה  "את קיצונית? מישהו אמר לי חסרת חמלה. מכונה".

איך התרשמת ממנה?

"אוי, היא מהממת. אני חושב שהיא מאוד ישרה ומאוד  ישירה. לא משחקת משחקים. היא נראית לי אחת שתגיע  רחוק, ומישהי שמגיע לה להגיע רחוק".

יש לה סיכוי להיות ראש ממשלה?

"אני חושב שאם היא תבחר להיות ותרצה להיות - היא  תוכל".

Picture

צילום: דניאל אוחנה

"צעצועים הם החברים הכי  טובים שלי". מתוך התערוכה

Picture

צילום: רן יחזקאל

למרות שיצא לו לראיין פוליטיקאים רבים, ריבה  מתרחק במכוון מהעיסוק בפוליטיקה. "אני לא מבין כלום בפוליטיקה", הוא מודה, "פוליטיקה לא רק מסוכנת לבריאות ומזהמת את הסביבה ומקטבת, היא בעיניי כל כך לא רלוונטית. אפשר להיות אדם עם אמונות ודעות בלי להיות חלק מהזירה הזאת. אני מרגיש שאנשים פוליטיים סוחבים איתם מטען אגרסיבי שלא בהכרח מקדם אותם. רוב הראיונות שאני עושה הם לא פוליטיים. אני מאמין

שהאידאולוגיה מתחלפת, אבל אנשים לא. הדי־אן־איי

של הבן־אדם, הערכים שלו, המוטיבציה שלו - הדברים

האלו לא משתנים. הרבה יותר מעניין אותי לראיין

פוליטיקאי על מי שהוא ופחות על מה שהוא חושב

כרגע, כי זה ישתנה".

ובכל זאת, כשהחלו הפרסומים על ההתנהלות

במעונות ראש הממשלה פרסמת טור שכותרתו "למה  אני מבין את שרה נתניהו".

"זה לא נבע מתוך הבנה פוליטית אלא מתוך הבנה  רגשית־אישית. אני מבין בדיוק מה עבר לה בראש".

אתה חושב שהאובססיה סביבה מוגזמת?

"אני לא חושב שאף אחד מינה אותי להיות מבקר תקשורת, אבל אני מרגיש שיש מקום שבו צריך לדעת  לסלוח ולהניח. וזה הדדי, גם ברמה שלה. העניין הוא איך  מתווכים את הדבר הזה שנקרא 'ההתנהלות' שלה".

הגשת כתב אישום בפרשת המעונות מוצדקת בעיניך?

"אני לא בקיא בזה. באמת. לא בקיא, לא קורא עיתונים. תיארתי בטור איך אני דיקטטור והאמת שזה לא היה טור על  שרה, זה היה טור עליי. לא צריך לסקול אותה באבנים על  זה שחשוב לה איך שהסדינים מוצעים. באמת? זה נראה לך  הגיוני? כתבתי שם ש'בעידן שבו כל מיני דוכסים ודוכסיות קוראים על עצמם דברים איומים בעיתונים ורצים להסתכל  במראה ולהתנסח משפטית במבוכה, יש לי הצעה לסדר.  למה שלא נקדים אנחנו, המשוגעים, מכה לתרופה ונודה בעצמנו בסטיות הקטנות ובהרגלים המגונים שלנו, אלה שהופכים את כולנו בסוף היום לאנשים רגילים פחות או  יותר'.

"למה שרה רצה לעורך דין ומנסחת משפטית אם לא  היה או כן היה? שתבוא ותגיד לי 'לי חשוב הסדר והניקיון, לי חשוב איך שהמצעים מוצעים. לי חשוב שהחדרניות  יחליפו בגדים', ויש סיכוי שאנחנו נבין את זה כי זה אנושי  בסופו של דבר".

אתה חושב שנעשה לה עוול?

"אני לא יודע. אני חושב שזה תפקיד נורא בעייתי  להיות אשת ראש ממשלה. אני לא מקנא בה".

ריבה נטול הכשרה עיתונאית פורמלית. "לא למדתי  תקשורת בצורה מסודרת. אין לי תואר. סיימתי בגרות  בקושי. לכן כל ריאיון שלי זה שיעור לחיים. קורס.

"כשבן אדם אומר לך שהוא טעה במשהו מסוים ואת רואה את המקום שבו הוא מצטער ואת הכוח שיש לדבר הזה, את לומדת משהו על עצמך. שיש בזה לא רק משהו אנושי  אלא גם גבורה. בכל ריאיון אתה לומד משהו על בני האדם". היו מרואיינים שהפתיעו אותך במיוחד?

"גאולה עמיר. הופתעתי מהכנות שלה ומאיך שהיא סיפרה  את הדברים. סִקרן אותי להבין באיזו חממה גדל יגאל עמיר. אביבה גרנות הודתה ברצח אצלי בריאיון. היא לא הודתה ברצח בשום מקום אחר ובריאיון שלי היא אמרה שהדבר שהכי קשה לה בעולם זה לחיות עם העובדה שהיא רוצחת.  זה היה הישג בלתי יתואר".

איך אתה גורם להם להיפתח אליך ככה?

Picture

צילום: אריק סולטן

תגיע רחוק. איילת שקד

"אני נותן להם להרגיש איתי נורא נוח ופתוח. חשוב לי מאוד שהריאיון יהיה קרוב פיזית, אינטימי. חשוב לי להסתכל בעיניים וחשוב לי לעמוד בהסכמים – אם סיכמתי עם מישהו שלא מדברים על איקס, ולא משנה

"אוכל מניע ומעסיק אותי ‭ 24 ‬ שעות ביממה. זה נורא מבאס להשמין, כי אתה לא רוצה שיגידו לך שאתה לא שמן וגם לא שיגידו שיפה לך מלא. אתה פשוט לא רוצה לצאת מהמיטה. ואז אתה רוצה לאכול פיצה. ועוד אחת"

מה הסיבה, אני לא אשכנע אותו. כי זה שלו".

בהרבה מקרים נראה שאתה מכוון את המרואיינים

לנקודת התפרקות, ואז הם פורצים בבכי.

"כן, אבל הבכי הוא לא השיא, הוא אף פעם לא

היה. אני לא מכוון לשם כי אני לא כזה. אני לא עיתונאי  במובן הזה. לא באתי לקחת כותרת, באתי לקחת פיסת  נשמה".

ואתה עצמך, מתי בכית בפעם אחרונה?

"כשהתכוננתי עם טל לתערוכה. הרגשתי שאני  מתפוצץ, ואני לא בוכה אף פעם. הייתה לי שיחה עם חברה  שעזרה לי עם הפוף ואמרה לי 'גיל, זה בסדר, לא הכול  חייב להיות מושלם'. פתאום הכול נפל ממני. ירדתי למטה  ובכיתי כמו אהבל. בכי זה לא התמודדות מבחינתי. זה ביטוי  של צער, הוא לא הדבר. אמא שלי צעקה עליי בתור ילד  שאסור לבכות. היא הייתה אומרת לי 'תשמור את הדמעות  כשאני אמות'. מגיל שלוש לא בכיתי, כי אני לא מוצא בזה משהו שמקדם את העלילה. אז כשבכיתי זו הייתה אנחה  כזאת, הרגשתי כאילו שקצת רזיתי".

אוהב להיות בבית

למרות המראה המוחצן־משהו, ריבה מנהל חיים סטנדרטיים להפליא. הוא נשוי לרונית זק ואב לשלושה  ילדים – ג'וסי, מייפל ומיילו. "המון שנים שיחקתי עם התדמית הזאת כדי שיהיה לי מעניין. ופתאום נהיו לי חיים  וזה פחות עניין אותי. אני נורא אוהב שעשועים. ושעשועים  זה תעתועים. נורא כיף לי לתעתע באנשים. החיים זה כמו  הצגה שלא נגמרת".

בחרת לגור ברעננה, אולי מעוז הבורגנות. איך זה

מסתדר עם הדמות האקסטרווגנטית שלך?

"התשובה הכי אמיתית היא שיש כמה גילים. אמנות בעיניי היא היכולת לבחור, ואתה יכול לבחור לחיות חיים  בורגניים משעממים לכאורה, עם דשא ירוק, בריכה, כלב ושלושה ילדים, ויחד עם זה להגדיר לעצמך עולם שיהיה  אוונגרדי לגמרי. זה לא סותר. אני לא חי באיזושהי כוננית שמגדירה לי מה מותר לי להיות ומה אסור. אני מגדיר את  המקום שלי, ונוח לי להיות שם".

איזה אבא אתה?

"אני חושב שאני יכול להיות אבא הרבה יותר טוב ממה שאני. רציתי להיות אבא צעיר כדי שאוכל להיות  עם הילדים שלי ולשחק איתם, ואני באמת כזה. יש לי  ילד בן ‭ .17‬ אבל נראה לי שלהיות אבא טוב זה לא פשוט להגדרה כמו להיות אמא טובה. לאמא יש תפקיד נורא ברור במשפחה ולאבא פחות, אז אני מגדיר אותו כל פעם מחדש. אבא טוב זה גם ברמה הערכית להיות נוכח ולתת  זמן איכות. מצד שני, כשאני מסתכל מה אני עושה איתם,  נניח הקולאז' הזה מאחורייך שעשיתי עם מיילו, אף אבא  לא עושה את זה עם הילדים שלו".

ורונית בשבילך היא סוג של עוגן?

"רונית היא שפיות. היא יותר מעוגן, רונית היא ספינה. ובספינה הזאת יש בית. ובתוך הבית הזה יש שלושה ילדים ועוד אחד שהוא חצי ילד חצי מבוגר. והיא נותנת לכל  הדבר הזה יציבות".

אתה מצליח להתפרנס?

Picture

צילום: אילן אסייג

מבין לליבה. שרה נתניהו

"אני לא מתפרנס. אני חי כמו בחופש הגדול, רק מבזבז כסף. האמת שפה בתערוכה הולך ממש יפה, אנשים ממש  באו וקנו. מצד אחד התבאסתי שלקחו לי, כי מה זה? זה שלי!  מצד שני - בחיים לא חשבתי שאמכור אמנות או משהו כזה".

ברמה האישית ריבה מקפיד על עמימות פוליטית וספק  בכלל אם יש לו משנה מנוסחת. "אני לא הולך להצביע. ממש מתנתק מזה, כמו שיש חרדים שלא מסתכלים על פרסומות  של בחורות. ככה אני, לא רוצה להזדהם, ופוליטיקה נראית  לי הזירה הכי מזוהמת שיכולה להיות".

ואם אספר לך שאני מתנחלת?

"אז מה? יש לי חברים בקדומים. אני מבקר שם הרבה.  שירתי בקדומים. הייתי במשטרה צבאית. מדריך כלואים  בכלא ‭ ."4 ‬

אני מנסה לדמיין אותך כשוטר צבאי ולא מצליחה.

"גם אני היום לא מצליח. אבל הייתי מצוין כנראה. ביקרתי בכל ההתנחלויות במסגרת העבודה שלי וגם מחוצה  לה. למה זה צריך לרגש אותי שאת גרה בהתנחלות? זה כמו  שתגידי לי 'וואי, לפעמים אני שמה מלח באוכל'. אמרתי  לך, אני לא בן אדם שיפוטי".

איזה אדם אתה באמת?

"אני אוהב להיות בבית. זה אומר שאני בן אדם חרד. אני  חרדי. לא צוחק איתך. מאמין באלוהים. חרד אותו. מרגיש את ההשגחה שלו ויודע שהוא נמצא פה ושומע. גם השבת  שלי היא משפחתית נורא. הכי משפחתית. זה היום שלי, אני  לא יוצא בשבת. לא יצאתי כבר איזה ‭ 17‬ שנה".

יש לך הרבה חברים?

"לא. אם מישהו יגיד לך שיש לו הרבה חברים אל  תאמיני לו. יש לי ארבעה חברים טובים".

למה עזבת את תל־אביב?

"גרתי שם הרבה שנים. אני לא אוהב את תל־אביב מהרבה  סיבות. קודם כול אין שם חניה, ואני לא סומך על ערים שאין  בהן חניה. אבל בעיקר כי אין בה הירככיה, כבר הרבה שנים.  אין סצנה. מי מנהל את הקודים? כשהייתי בשליחות קטלנית  היה ברור מה מותר ומה אסור. היום אין מנהיג לסצנה. אין  מלך חיי הלילה. אין כלום".

אז אתה מתרחק מהברנז'ה?

"אני לא שם. אף פעם לא הייתי חלק מהסצנה הזאת.  אני גם לא חושב שיש סצנה. טוויטר, נניח, מרגיש לי מה  זה מוזר. בשנות התשעים הברנז'ה הייתה עיתונאית והיה  שווה להיות חלק ממנה, זה היה כבוד להיות עיתונאי. היום כל טוקבקיסט הוא עיתונאי. אני לא מרגיש שיש איזו ביצה שאני רוצה להיות חלק ממנה. אני לא קורא מדורי רכילות כי אני לא מצליח להבין מה הרכילות ומה ראיתי באינסטגרם. לא רק האינסטגרם רצח את מדורי הרכילות, גם האינטרנט והרשתות החברתיות. אתה בעצם לא יכול להעלות שום דבר בעיתונות הכתובה שכבר יהיה פרֶש ועכשווי. זו גם הייתה  התקופה שבה עזבתי את שליחות קטלנית. זה קרה ב־‭,2001 ‬ תחילת ימי האינטרנט. הבנתי שכדי לעשות מדור מנצח צריך למצוא שיטה שתעקוף אותו. לכן אני אומר שהעיתונות  הכתובה מתה. היא נפטרה, פשוט שכחו להודיע לה. זה הכי  כיף בעולם לכתוב, אבל צריך למצוא איפה לעשות את זה". יש לך נטייה לשאול מרואיינים איך הם מדמיינים את

המוות שלהם, אז אני אעשה לך קצת גיל ריבה ואשאל אותך את אותו הדבר.

"המוות שלי יהיה נורא סתמי. לא דרמטי. הייתי רוצה למות בשינה. פעם רציתי לעשות כל מיני מצבות ולהשאיר  אחריי, לא רציתי שיחליטו בשבילי. מה שבטוח, המצבה  תהיה צבעונית".

"לבוא ולהסתכל על משהו ברמה הילדית זה לא אומר להיות טמבל, אלא להיות מוכן לקבל כל תשובה. לבוא ולשאול ממקום לא שיפוטי. זו גם הסיבה שאנשים באים אליי, הם רוצים לדבר. ברוב הראיונות היום המראיינים מדברים ורוצים לשמוע את עצמם"

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן