שותף מתוך המהדורה 7/20/2018 Makor Rishon

מעקב יומיומי אחר כל אבן שמושלכת לעבר מתיישב, חשיפות רועשות על קשרי ניצול בין  ערבים ליהודיות, וסיקור ספקני של הצבא: מקרוואן קטן ביישוב יצהר פועל כלי התקשורת  האלטרנטיבי "הקול היהודי", שמפעיליו צמחו בנוער הגבעות אבל מצליחים היום לכבוש  קהל אפילו בין קציני הצבא, אנשי הפרקליטות והעיתונאים. הגולשים, הם משוכנעים, עוד  יבואו בהמוניהם: "אנחנו אומרים שהמלך הוא עירום, והציבור יודע שאנחנו צודקים"

Picture
Picture

צילום: איי.אף.פי

"העובדה שאנחנו מביאים את האינתיפאדה כמו שהיא, שינתה את השיח חד-משמעית". התפרעויות פלסטינים ליד שכם

ק

רבות צוק איתן ומטחי הטילים

שהרעידו את הארץ ביולי־אוגוסט

‭,2014‬ דחקו מדיווחי החדשות את

המהומות שהתחוללו במקביל ביהודה

ושומרון. בסיום הקיץ רב־ההתרחשויות

ההוא, לפני ארבע שנים, גולל

מילואימניק מתוסכל בעמוד הפייסבוק

שלו את שעבר עליו בשירותו ביו"ש,  ביחידה שגויס אליה בצו ‭ ,8‬ וצירף את מסקנותיו  מהשבועות צרובי השמש ההם. את שירות המילואים,  כך סיפר, הוא סיים בבית החולים, לאחר שנפצע מבקבוק תבערה שהושלך לעבר הג'יפ שלו בצומת  תפוח. "אתר החדשות היחיד שדיווח על כך היה 'הקול  היהודי'", כתב המילואימניק. "זה גרם לי לחשוב  מחדש על הדרך שבה אני צורך תקשורת".

"הקול היהודי" קיים כבר תשע שנים. כלי  חדשותי שבידיעות שהוא מפרסם אין "מתנחלים"  ו"פלסטינים", אלא "יהודים" ו"ערבים"; שאין בו  שום דיווח על המונדיאל, מתוך עיקרון, ובטח לא  על האירוויזיון; שלכותבים בו, תלמידי הרב יצחק גינזבורג, אין תעודות עיתונאי אבל יש היסטוריה גבעונית מרשימה, כולל הסתבכויות עבר עם מערכת  הביטחון; שמתפרסם בו בלוג קבוע של מאיר אטינגר, צעיר שישב חודשים ארוכים במעצר מנהלי בשל מה שהוגדר בתקשורת כ"ניסיון לערער את קיומה של  מדינת ישראל"; ושהמערכת שלו ממוקמת בינתיים  בקרוואן לא גדול ביצהר. ולמרות זאת, יודעים מפעילי האתר, יש קהל לא קטן שעוקב באדיקות אחר דיווחי החדשות שלהם - ובקהל הזה נכללים גם  קצינים בכירים בצה"ל.

בימים אלו שוקדים בקול היהודי על מיזם מימון המונים שמטרתו לפתח את מערכת התחקירים שלהם. בסרטון וידאו לקידום ההתרמה מופיע קצין  ששירת באוגדת איו"ש, אריאל שרגא, ומספר בפניו ובקולו על השימוש היומיומי כמעט שעושים הכוחות  בשטח בדיווחי האתר. "התייחסנו למה שכתוב באתר  ברצינות ואמינות", הוא אומר, "עברנו עליו מדי  שבוע".

Picture

צילום: מאור קינסבורסקי

"יש פה תרבות מטורפת של פוליטיקלי-קורקט והיא מחלחלת ומגיעה עד לחקלאי  עצמו". טרור חקלאי בקיבוץ דן

Picture

סיפר על השווארמה. בנצי גופשטיין

Picture

צילום: מרים צחי

חוסר סימטריה בסיקור התקשורתי. גרפיטי באבו-גוש

אלחנן גרונר, העורך הראשי של הקול היהודי, הוא  בסך הכול בן ‭ ,28‬ נשוי ואב לשלושה. גדל בירושלים,  ומתגורר כבר שנים בגבעת להבה שביצהר. "אני בקול  היהודי די מההתחלה", הוא מספר. במשך כשנתיים  עשה הפסקה ועבד במשרד היח"צ "תקשורת נכונה" ביצהר, ולפני כשנה שב לאתר. מאז הוא משמש בו  כעורך וככותב המרכזי. יהודה פרל, מנהל הקול  היהודי, הוא בן ‭ ,25‬ נשוי ואב לשניים. לאחרונה עזב  את יצהר לטובת רחוב אבן־גבירול בתל־אביב, "יחד עם קבוצת משפחות שמחדשת את ימיו של בית כנסת  נטוש שם".

בחודש ממוצע, הם מדווחים, נכנסים לאתר שלהם  כ־‭35‬ אלף גולשים שונים. "אנחנו רוצים ליצור  כלי תקשורת משפיע, וזה קורה", אומר פרל. "כלי התקשורת המרכזיים משתמשים כל הזמן במידע שאנחנו מביאים. סיפור מאפיין אירע לפני כמה חודשים באזור גבעת רונן בשומרון: ערבים החלו  לזרוק אבנים ולהצית צמיגים, עלו לכיוון הגבעה, ואז יצאו מתיישבים והרחיקו אותם בחזרה לכפר שלהם. היו שם זריקות אבנים הדדיות. אנחנו פרסמנו את כל זה. בוואלה ובכל מיני כלי תקשורת אחרים דווח בתחילה שמתנחלים נכנסו לכפר ערבי ויידו אבנים. ואז העורכים שם ראו את הסיפור שלנו, הוסיפו  לידיעה 'לטענת הקול היהודי', ותיארו מה עשו  הערבים. בשביל מי שקרא את הידיעה, התמונה השתנתה מאוד".

גרונר: "גם אם אין עדיין מאות אלפי  כניסות ביום, שבעזרת השם עוד יגיעו, אנחנו יודעים שמעצבי דעת קהל, עיתונאים וקצינים בצה"ל קוראים אותנו על בסיס  קבוע. ניצן אלון, כשהיה מפקד אוגדה, אמר פעם בתדרוך כתבים שהוא קורא את הקול היהודי כל יום. ברור שהם קוראים גם ערוץ ‭ ,7‬ אבל גם אותנו".

מה אתה נותן שערוץ 7 לא נותן?

פרל: "הקצין שהתראיין לקמפיין ההדסטארט שלנו ציין שלוש נקודות. דבר ראשון, להבין את הלך הרוחות  בהתיישבות. כקמב"ץ תפקידו היה להבין מה חושבים. הוא אמר למשל שאם כתוב באתר ש'תושבי איתמר חוששים', הצבא יודע שצריך להביא תגבור  לאיתמר. שנית, הדיווחים שלנו מלאים יותר  מאשר אלו שנרשמים ביומן המבצעים הצה"לי. ושלישית, האתר מחבר לשטח את הקצינים שיושבים  במשרדים".

דרככם אפשר להבין את הלך הרוחות? אתם לא ממש מייצגים את כל המתיישבים.

"מבחינת העובדות בשטח, ודאי שכן. אנחנו מייצגים את כלל המתיישבים שחווים מציאות שאין לה במה משמעותית במקום אחר. הלך הרוחות נובע  מהעובדות. לא מדובר בדעות שלנו, אלא בציטוטים ממתיישבים סתם או מאזרחים שהותקפו ומדווחים לנו  על כך".

גרונר: "חשוב לי לציין עוד הבדל בינינו לבין  אתר דוגמת ערוץ ‭ .7‬ אחד הפרסומים החזקים ביותר  אצלנו הוא 'יומן האינתיפאדה המושתקת' )פירוט אירועי הטרור היומיומיים, הקטנים והבלתי מדווחים  שמתרחשים ביו"ש, בדרך כלל בכבישים – הכ"ח(.  "פנו אלינו במשך השנים גורמי ממסד ביו"ש, ואמרו שאנחנו עושים נזק להתיישבות. שלא צריך  להזכיר את כל האירועים האלה. אבל כן, אנחנו  שמנו את זה על השולחן, ואחרינו באו אתר ‭ ,0404 ‬  ואז גם ערוץ ‭ .20‬ היום כולם מבינים שהתעלמות לא מביאה  לפתרון. צריך לומר שיש בעיה, כדי שיהיה אפשר לטפל בה. לא ייתכן שעל מקרי יידוי אבנים ובקבוקי תבערה אף אחד לא אומר מילה, ובמקביל כל גרפיטי של ילד על קיר של בית ערבי זוכה להצפה של הודעות דוברות משטרה כאילו נחרב העולם.

העובדה שאנחנו מביאים את האינתיפאדה כמו

שהיא, שינתה את השיח חד־משמעית. צעקו

עלינו שאנחנו קיצוניים, אבל אנחנו מתארים מציאות".

ללא תלות

הקול היהודי הוא כלי תקשורת עצמאי.  "אנחנו עמותה, אין לנו מטרות רווח", אומר

פרל. מקורות המימון מתבססים בעיקר על

תורמים בהוראות קבע. פרסומות נכנסות

במשורה, בכפוף למגבלות צניעות הדוקות

וחד־משמעיות. את המידע הם אוספים מארגונים

דוגמת הצלה יו"ש, סוכנות הידיעות ‭ "( TPS‬תצפית"  לשעבר(, "ומהמון אנשים שמתקשרים ומדווחים".

כיצד אתה מוודא את אמינות המידע?

"יש גופים שאני עובד מולם כבר כמה שנים,  ויודע שהם אמינים. כשאזרחים מתקשרים, אני מבקש פרטים. אם לדוגמה מודיעים על זריקת אבנים, אני רואה פעמים רבות שזה לא מופיע בדיווח הרשמי,  ושואל אותם אם פנו גם לצבא. עונים לי שלא, ויש לזה סיבה - כשאתה מדווח על אירוע אתה מקבל  שרשרת של טלפונים מהחמ"לים, וכבר מתחרט שדיווחת. אנשים גם לא באמת מצפים שהצבא יעשה משהו. כשמתקשרים אלינו מרגישים שזה לפחות נרשם. אני לא רוצה שיישמע כאילו  צה"ל לא עושה כלום, הוא עושה הרבה, אבל זה מה שעולה מתחושות של לא מעט  אנשים".

אנשי הקול היהודי מקבילים בעצמם  בין המיזם שלהם, המיועד ל"יהודים  שמחים", ובין אתרי שמאל נחרצים  דוגמת "המקום הכי חם בגיהנום",  "שיחה מקומית", או מיזם ‭ 100"‬ ימים  של שקיפות" של תומר אביטל. הם גם מזדהים עם המאבק של כל כלי התקשורת העצמאיים לקבל מענה לשאלות  מהדוברות של גופים ממסדיים. "פעם  היו זורקים אותנו מכל המדרגות",  אומר גרונר. "לקח זמן, אבל היום יש הבנה שהתקשורת משתנה. אם פעם דוברים היו יכולים להגיד 'אתם לא  מעניינים אותי', היום אנחנו עונים שאין בעיה, אל תגיב, אבל אני אפרסם את הסיפור ואתה תובך. דוברות המשטרה כבר בהחלט סופרת אותנו.  גם דוברות מג"ב.  דוברות צה"ל, ודאי. אפילו משרד המשפטים צירף אותנו לקבוצת התגובות לעיתונאים דתיים. לגבי דובר צה"ל, ראיתי שבכל פעם שהם רוצים להוריד אותי מסיפור, הם מגיבים כמו שהם רגילים ב'בואו ניתן לכם לשוחח  עם...', ואז נתקעים. וכשאני שואל - אולי תתנו לנו  באמת איזה תדרוך עם קצין? 'טוב, שמע, אולי, נבדוק את  זה. להתראות'. ובכך זה נגמר".

רק פעם אחת עד כה גרונר אכן הוזמן לשיח

רשמי עם הצבא. "יום לפני שרצחו את הרב איתמר

בן־גל בצומת אריאל, המחבל הגיע למקום הרצח

ורב שם עם חיילים. היו ממש מכות. הסיפור הזה

הגיע גם לאחד האתרים הגדולים, אבל שם נכתב

שהיה עימות מילולי. אני מכיר את המקור שדיבר

עם הכתב שם, הוא היה בשוק שפרסמו רק על

'עימות מילולי', אבל הכתב אמר לו שזו הגרסה

של דובר צה"ל. אני פרסמתי שהיו מכות.

התקשרה אליי בלחץ היסטרי דוברת של אחת

היחידות בצה"ל: 'תקשיב, לא היה. אני אומרת

לך'. אמרתי לה שיש לי מקורות שאומרים

מה קרה שם, ושלצה"ל יש סרט מהצומת שמן

הסתם מוכיח את צדקת דבריי. היא אמרה

לי: 'עברתי כתב־כתב, ורק אתם לא הורדתם

את סיפור המכות'. יש לי הקלטה של השיחה

הזו. היא גם אמרה שקהל היעד שלנו קריטי לה,

ושחבל שהיחסים בינינו הם כאלה.

" אחר כך הזמינו אותי לראשונה לסיור באיתמר,  עם חטיבת כפיר. הגעתי, והיה יום מאוד יפה של מורשת וידיעת הארץ. אבל כשקראתי את מערכי החינוך לחיילים, ראיתי שחצי מהם מדברים על טוהר הנשק. מתארים למשל איך בהפרת סדר באחד  הכפרים מתבצע ירי על כוח צה"ל, והוא לא מגיב  כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים. לדעתי זו הזיה. אז כתבתי טור על היום הזה. מצד אחד היה בו ריאיון עם קצין שסיכל חדירה ליישוב, והדגשתי את מסירות  הנפש שלו ושל החיילים. מצד שני, ביקרתי את  מערכי החינוך. ידעתי שזה לא מה שבדובר צה"ל  ציפו לקבל. הם חשבו שכמו אתרים מגזריים אחרים,  גם אנחנו נכתוב 'איזה יופי, החיילים צעדו, שכוייח'.  אחר כך כמובן קיבלתי מהם שרשרת טלפונים".

זה לא היה מוקד החיכוך היחיד בינו לבין צה"ל  בעקבות הביקור. "במהלך הסיור שאלתי קצין על סיפור שפורסם אצלנו, ולפיו זמן קצר לפני הרצח של הרב רזיאל שבח, אותה חוליה ביצעה עוד ניסיון  פיגוע. הם ניסו לירות בתושב אחר, אך לא הצליחו. אותו קצין בכלל לא ידע על כך. אז פרסמתי כתבה נוספת, ובה סיפרתי שקצין בגזרה לא הכיר את  האירוע. שוב התעצבנו עליי וניסו להוריד אותי מזה. התקשרה דוברת והסבירה שהשומרון מחולק לגזרות, ולכן לא היה צורך בהתרעה בעקבות ניסיון הפיגוע.  אמרתי לה, 'את מבינה שבעצם את מספרת לי על מחדל גדול פי מאה: אירוע בגזרה אחת לא מדווח  לאחרת'. ואז הגיעה עוד שיחה: 'החיילת שדיברה  איתך לא הבינה. בטח שעברה התרעה בין הגזרות.  אתה גם בלבלת את הקצין'. ואנחנו מדברים על קצין שניהלתי איתו שיחה נינוחה ורגועה.

"ככה אתה מבין את מערכת הלחצים המטורפת. אם הייתי עיתונאי שחייב להם משהו, נציג של כלי תקשורת רגיל שרוצה מחר ריאיון פרישה עם  המח"ט, או יודע שעלולים להזמין את כל המתחרים  שלו לאירוע מסוים ורק אותו לא - זה קשה מאוד. אני מבין איך קורה שמיישרים קו עם הסיפור שדובר  צה"ל רוצה להוציא, אבל אפילו מבחינת מקצועיות  עיתונאית, זה נראה לי לא נורמלי".

ובכל זאת – גם אתה וגם יהודה פרל לא שירתם בצבא, ושניכם אוחזים בערכים לא לגמרי ממלכתיים. אולי לכן אתם מעבירים ביקורת על  צה"ל ביתר קלות?

"את הטור שכתבתי בעקבות הסיור נתתי קודם  כול לאמא שלי, שאין ממלכתית ממנה. העברתי אותו גם לגורמים שקשורים לתפר שבין ההתיישבות לצבא, וחשובים להם הקשרים הטובים. כולם אמרו שכתבתי יפה. היה לי חשוב להביא לקוראים שלי את נקודת המבט של קצין שמגיע לגזרה, את מסירות הנפש שלו. זה משמעותי דווקא בשביל נער שאולי לא שירת בצבא, והוא מאוד כועס שהרסו לו את הגבעה  שבנה: ככה הוא יבין, גם אם הוא לא חייב להסכים.  באתי מנקודת מבט של פרגון לצה"ל.

"לגבי הגיוס שלי לצבא – זה לא שאני לא רציתי.  היו לי תיקים במשטרה, הייתה לי אג'נדה, ולכן צה"ל לא רצה לגייס אותי. נכון שלא בכיתי בלילות אחר  כך, אבל זה לא שיש לי תפיסה שאומרת שצה"ל הוא לא חשוב. אנחנו בהחלט יודעים לפרסם מקרים של  הצלחות ומבצעים יפים, ויודעים לתת גיבוי ללוחמים,  גם מול המערכת. יש סיפורים שלא נוציא, אם הם  עלולים לפגוע בלוחמים".

עם מי אתה מתייעץ כשיש התלבטות אם לפרסם או לא?

Picture

צילום: ארגון להב"ה

"זה אחד הנושאים שמודחקים לגמרי בתקשורת, ואצלנו הם הכי נצפים". חנות השווארמה שכיכבה בתחקיר

מביאה אפשר ובקבוקי גרפיטי יהודה פרל: של
"כלי התקשורת משתמשים כל הזמן במידע שאנחנו מביאים. בוואלה ובכלי תקשורת נוספים פורסם פעם שמתנחלים נכנסו לכפר ערבי ויידו אבנים. כשהעורכים שם ראו את הסיפור שלנו, הם  הוסיפו לידיעה 'לטענת הקול היהודי' ותיארו מה עשו הערבים"
אני את , ויש
אלחנןגרונר:
"גורמיממסדאמרושאנחנו עושיםנזקלהתיישבות,ושלאצריךלהזכיר אתכלהאירועיםהאלה.אבלהיוםכולםמבינים שהתעלמותלאמביאהלפתרון.לאייתכןשעל יידויאבניםובקבוקיתבערהאףאחדלאאומר מילה,ובמקבילכלגרפיטישלילדעלקיר ביתערביזוכהלהצפהשל הודעותדוברותמשטרה"
"

"בתוך המערכת, וגם עם דמויות רבניות שמלוות  אותנו, כמו הרב איציק שפירא או הרב יוסי פלאי".

פרל: "חשוב לנו להיות צמודים להלכה. גם  בנושאים כמו לשון הרע, למשל. אנחנו לא קיימים  בשביל סיפורים שיביאו לנו רייטינג".

החפצים של ההרוגה נעלמו

פרל למד קולנוע בישיבת "תורת החיים" ביד  בנימין. לגרונר אין השכלה תקשורתית, אבל הוא לא  רואה בכך חיסרון. "אמנם לא הכרתי מושגים בסיסיים  כמו ליינאפ, אבל מצד שני באתי עם ראש רענן".

החשיפה שלו למתרחש בארץ ובעולם עלתה לאין שיעור מאז שהוא עצמו נכנס לעסקי המדיה.  "ברור שחשוב לי להימצא בטוויטר, להיות מחובר  ולהתעדכן, אחרת אני לא רלוונטי. מצד שני, אסור  להיכנע לזה. הטוויטר מאוד סוחף. קצב ההתרחשויות שם מסחרר, וכשאתה יוצא משם ומשוחח עם איזה שכן בגבעה ביצהר שיש לו אולי מכשיר נוקיה, הוא לא מבין על מה אתה מדבר. ואז אתה נזכר שיש עולם  מחוץ לטוויטר. יש לי חבר שמנותק לגמרי מתקשורת.  פעם בחודש אני הולך אליו ואומר לו 'תן לי בראש',  והוא צועק עליי: 'אתם משוגעים, את מי זה מעניין,  מה אתם מתעסקים בכל זה'".

איזו תקשורת אתה צורך?

"אני מחובר בעיקר לקבוצות של דיווחי שטח  ולמוקדים, אבל אין לי אינטרנט במחשב בבית, ואני לא צופה במהדורות חדשות בטלוויזיה. עיתונים אני  קורא רק קצת, מקור ראשון ובשבע. עלוני שבת אין לנו פה בבית הכנסת. אני יודע שאני משלם על זה  מחיר, אבל בעיניי זה משחרר".

אדם שבאופן תיאורטי צורך את כל החדשות שלו  דרך הקול היהודי, יכול לדעת מה קורה בעולם?

פרל: "יש אנשים שצורכים רק אותנו, ולפעמים הם שמים לנו אצבע על נושאים שלא עסקנו בהם. בסוף אנחנו בסך הכול שלושה אנשים כולל אותי  )השלישי הוא הכתב דוד אור שחר - הכ"ח(, ורוב  העיסוק שלי הוא לא בתוכן".

גרונר: "היינו שמחים מאוד אם היו לנו יותר כתבים, ואם היינו יכולים לכתוב יותר על נושאים כמו תרבות. בחסידות אומרים שהשאיפה היא לפרצוף  יותר שלם ומתוקן של הדברים".

Picture

צילום: הלל מאיר ‭ TPS - ‬

יום לפני הגיע המחבל למקום, ומכאן הגרסאות מתפצלות. זירת הרצח של איתמר בן-גל ז"ל

Picture

"חשוב לנו להיות צמודים להלכה, גם בנושאים כמו לשון הרע". גרונר ופרל

Picture

שיתף את הסיפור בדף הפייסבוק שלו. הראפר

יואב אליאסי )"הצל"(

פרל: "מעבר לכך, החזון שלנו הוא להציב אתר חדשות ערכי, אז ממילא אנחנו לא יכולים לקחת ידיעה ממקור אחר ולעשות לה העתק־הדבק".

גרונר: "על חלק מהידיעות שמגיעות מדוברים,  אנחנו כותבים 'יח"צ' במקום שבו אמור להופיע שם  הכתב. חשוב לי שהקורא ידע שכך המידע הגיע. זה חלק מהעניין של להיות תקשורת עצמאית: לפתוח לאנשים את העיניים לגבי מה שמתפרסם  בתקשורת הממוסדת. אני יודע איך זה עובד. הייתי  דובר עמותת 'חננו', וטקסטים שכתבתי כהודעות לתקשורת היו מתפרסמים כמו שהם, לפעמים אפילו  עם שגיאות הקלדה שלי, בלי שמישהו עבר ותיקן.  זה שיגע אותי".

להגנת אתרי החדשות הגדולים אומַר שהם עובדים בקצב רצחני ונמצאים בתחרות מטורפת.

פרל: "נכון, ואנחנו לא במרוץ. נושאים ייחודיים לנו תראי אצלנו ראשונים. אבל בדברים אחרים אנחנו יודעים שאין לנו  יכולת".

את הכסף שיגייסו באמצעות מימון המונים הם מייעדים כאמור להקמת מחלקת תחקירים. ההוצאות הצפויות  כוללות תשלום לתחקירן – כלומר, לגרונר – וכן מימון ייעוץ משפטי  וכלים נוספים. הסכום שיגויס, כך הם מקווים, יספיק עד שיימצאו מקורות תקציביים אחרים. בין התשורות שניתנות לתורמים אפשר למצוא סדנת חליבה בגבעת שלהבתיה, חולצות "כן לעבודה עברית" וסיור עם מאי גולן בדרום תל־אביב.

אחד התחקירים שכבר התפרסמו באתר, ועליו גאוותו, נוגע לחנות שווארמה בתחנה המרכזית  בירושלים. בקומתה השנייה, כך דווח בקול היהודי לפני כשנה, נוהגות ללון נערות יהודיות  שמתרועעות עם העובדים הערבים במקום. "תמיד  עסקנו בהתבוללות", אומר גרונר. "זה אחד הנושאים שמודחקים לגמרי בתקשורת, למרות החשיבות שלהם. אנחנו רואים שאצלנו אלו הסיפורים הכי נצפים והכי משותפים, כי בסופו של דבר זה מטריד מאוד את הציבור.

"התחקיר הזה נוצר בעקבות כתבה שלי על שני ניסיונות רצח ושני מקרי רצח של צעירות יהודיות  בידי ערבים. פניתי לבנצי גופשטיין מארגון להב"ה, והוא סיפר לי על השווארמה ואמר שמשם תבוא ההרוגה הבאה. זה היה ביום חמישי. נכנסתי קצת לחשבונות הפייסבוק של שתי בנות שהוא דיבר עליהן  , אבל מה, תעשה כותרת מזה שפלונית־ אלמונית יוצאת עם ערבי? ישבנו, גירדנו בראש, ושעה אחרי זה קיבלנו הודעה שאחת משתי הבחורות האלה נהרגה בתאונה בדרך לאילת. הנהג היה ערבי  והייתה שם נהיגה פרועה. סכנת חיים, בדיוק כמו שבנצי אמר.

"הגעתי לשבעה, דיברתי עם אמא  של ההרוגה, עם חברות שלה, והוכחנו שבשבועות האחרונים היא גרה בחדר בקומה השנייה של השווארמה. היו לנו

הקלטות של תיאורי אונס שאירעו שם. מתברר שמיד לאחר התאונה העלימו משם את החפצים שלה, סידרו את כל החדר כאילו לא היה ולא נברא. אבל השגתי תמונות של המקום יומיים  קודם, עם החפצים שלה והמיטה שלה.

"הגענו לשם, צבי סוכות מיצהר הביא את אמא  שלה, הגיעה משטרה. ופתאום, הפלא ופלא, מצאו את החפצים של הבחורה מאחורי אחד המקררים. אחרי שהסיפור יצא, בעלי המקום איימו עלינו שיתבעו  אותנו, כי בגללנו לא הגיעו לקוחות לשווארמה. אמרנו  - אין בעיה, יש לנו הוכחות לכל דבר. בגלל כבוד המת פרסמנו אולי עשירית ממה שידענו על המתרחש שם. הייתה השקעה גדולה מבחינתנו בתחקיר הזה, ישבנו  הרבה ימים ולילות כדי לוודא הכול".

ואז הראפר יואב אליאסי )"הצל"( שיתף את הסיפור  בדף הפייסבוק שלו, "ומשם זה עף. אני יודע שבעקבות הפרסום שלנו נכנסו לסיפור גורמי רווחה, גם אם  חלקם הזדעזעו מה'גזענות' ומאיך שאנחנו מדברים על  ערבים. זה הגיע גם לכנסת. חשוב מזה - בגלל התחקיר  בנות שהיו שם חזרו הביתה. זה שווה הכול.

"אם היינו רוצים רייטינג וחשיפה, יש לנו בנושא ההתבוללות חומרים שהיו יכולים להעיף אותנו למעלה. סרטונים של בנות שרוקדות מסוממות עם  ערבים, דברים מזעזעים. אבל אני לא אהרוג משפחה.  לא אפרסם פרטים אישיים".

לצייץ או לכבוש את ההר

פרל מספר כי לאתר הייתה השפעה  גם בנושא הטרור החקלאי. "כשהתחלנו לדבר על הפגיעות בחקלאים באופן  הזה, אמרו לנו שאנחנו משוגעים, קיצוניים. שאולי לפעמים יש היבטים לאומניים, אבל זה לא  'טרור'. היום כולם משתמשים בביטוי טרור חקלאי, לכולם ברור  שהוא קיים. ירון רוזנטל, מנהל בית שדה כפר־עציון, שהוא לא בדיוק בקו שלנו, פנה אלינו מיוזמתו עם סיפורים על טרור  חקלאי באזור שלו".

זה למשל נושא שבהחלט טופל בהרחבה גם במקור ראשון.

גרונר: "נכון, אנחנו לא עומדים לבד. אבל עד לפני כמה שנים, בתקשורת הכללית היה נחשב לא בסדר לומר שאלו ערבים שפוגעים. יש פה תרבות מטורפת של פוליטיקלי־קורקט, והיא מחלחלת ומגיעה עד לחקלאי עצמו. גם כשהוא  נפגע, הוא מפחד להגיד 'ערבים שרפו לי', כדי לא להיתפס כגזעני. אנחנו לא מפחדים לומר שרוב  הפשיעה בארץ, כולל עבירות תנועה, נעשית בידי  ערבים. התפרסמו עכשיו נתונים בערוץ ‭ ,2‬ שמראים כי רוב אירועי הירי הם של ערבים. יש כתבות  בנושא, אבל כמה כותבים על זה, וכמה על גרפיטי  בכנסייה? אנחנו אומרים שהמלך הוא עירום, והציבור ברחוב יודע שאנחנו צודקים.

"התקשר אליי לפני כמה שנים מישהו מאשדוד ואמר שאני חייב לבוא לראות את השב"חים  בסביבה שלו. אני מגיע לשם, ורואה עשרות ערבים. שאלתי אם הם מוכנים  להתראיין, ענו לי 'בטח'. אחד אומר לי  בפנים: 'אני שב"ח. באתי כי יש פה בנות הכי יפות. אם תזמין לי משטרה ייקחו אותי למחסום, ואהיה שוב באשדוד עוד  לפני שהשוטרים יחזרו'. החלטתי לעשות ניסוי. הרמתי טלפון למשטרה ואמרתי שיש שם  שב"חים. אחרי עשרים דקות התקשרתי שוב,  אמרו לי 'זה בטיפול'. כשכבר הייתי צריך ללכת, הרמתי שוב טלפון. עכשיו התשובה  הייתה: 'הגיעה ניידת,  לא ראתה כלום ונסעה'. תביני, עומדים שם עשרות אנשים. אי אפשר  לא לראות אותם".

לדברי גרונר, זו רק טיפה בים. "אנשים פונים אלינו כל יום עם סיפורים כאלה. התקשר עכשיו קבלן ואמר שיש תופעה של פועלי בניין ערבים שסותמים את הצינורות במלט. הוא מחזיק רובוט מיוחד שההפעלה שלו עולה אלפי שקלים ליום, כדי לחפש את הדברים  האלו. זה קיים, כולם יודעים את זה, אבל בתקשורת אסור  לדבר. 'זה לא יפה, זו גזענות'. חלאס, די".

הוא ועמיתיו לא שואפים לחשיפה בתקשורת  המיינסטרים, אבל "סיפורים טובים זוכים לפולו־  אפ. התראיינתי לתוכנית של אראל סג"ל שלוש פעמים בתוך חודש, וגם נעזרתי בו. היה מקרה של  נערה בת ‭ 16 ‬  שנעלמה, ואנחנו ליווינו את המשפחה במשך ארבעה חודשים. שוב ושוב ביקשנו תגובות  מהמשטרה, וכלום. הלכתי לאראל סג"ל, הוא פרסם,  ביקש תשובות מהמשטרה, ויום למחרת מצאו אותה.

"או הנושא של מחבלים בכלא. אני יושב הרבה על חשבונות פייסבוק של ערבים, קורא בעזרת גוגל תרגום ומסתייע בחבר דובר ערבית. אני לומד הרבה מהקריאה שם. יום אחד אני רואה סרטון של ‭ 16‬ דקות שצולם בתוך הכלא - תא עמוס כיבוד, מגשי עוגיות. מתברר שזו חגיגת אירוסין של המחבל שרצח את שרה לישה מנווה־צוף ועוד שני חיילים,

ונידון לשלושה מאסרי עולם. נכנסים

אליו עוד ועוד מחבלים לברך -

אני מזהה אותם כבר - וכולם

חיבוקים ונישוקים, והכול מצולם

בסלולרי ומפורסם בפייסבוק.

‭16‬ דקות וידאו. פניתי לשב"ס,

ואותם חוגגים נענשו והועברו

לצינוק. כמה אתרים גדולים : פרסמו את הסיפור בעקבותינו. "אחרי כמה ימים אני מקבל טלפון מאיש מודיעין של  השב"ס, ששואל איך ידעתי.  אמרתי לו: 'אתה אמיתי? אתה לא מכיר את הדף הזה על  ' האסירים, שיש לו עשרות  אלפי לייקים?'. הוא לא  הכיר. שלחתי לו לינק, ואחר  כך האדמה בשב"ס רעדה. בסוף אני רואה שהכוח שיש לי  ביד, האפשרות לפרסם כתבה,

זה  הרבה יותר חזק מהפגנות".

וזה מסר שתצא איתו לנוער

ביצהר?

"במידה מסוימת כן. התפרסם אצלנו יומן  של נער גבעות, וזה עורר הד. אנשים התחברו. זה נער  בן ‭ ,15‬ אם תגיד לו לפתוח חשבון טוויטר במקום להקים  גבעה, הוא יאמר לך 'עזוב'. הוא עוד לא שם. אבל לגבי  עצמי, כן. אם באמצע הלילה אני מצלם תמונה של שוטר בצומת יצהר ומפרסם בטוויטר, ובבוקר רואה  שגלעד ארדן ענה לי, אני מבין איזו עוצמה יש לזה". 0

לתגובות: ‭ dyokan@makorrishon.co.il ‬

ההרוגה אלחנן גרונר: לחשבונות עליהן "אני יושב הרבה על חשבונות פייסבוק של ערבים. יום אחד אני רואה  סרטון של‭16‬ דקות שצולם בתוך הכלא - תא  עמוס כיבוד, מגשי עוגיות. מתברר שזו חגיגת אירוסין של מחבל שרצח שלושה ישראלים. נכנסים אליו המון מחבלים לברך, והכול מצולם  בסלולרי. פניתי לשב"ס, ואותם חוגגים הועברו לצינוק" מתברר החפצים החלטתי אלחנן גרונר: פרסמו
"ישבנו ימים ולילות על הסיפור של הבנות שמתגוררות עם ערבים מעל חנות שווארמה. בעקבות התחקיר נכנסו לסיפור  גורמי רווחה, גם אם חלקם הזדעזעו מה'גזענות'  ומאיך שאנחנו מדברים על ערבים. חשוב מזה, אנחנו יודעים שבגלל התחקיר, בנות שהיו  שם חזרו הביתה. זה שווה הכול"
זה
וזה

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן