שותף מתוך המהדורה 2/15/2019 Makor Rishon

ברוכים הבאים לעולם הסודי של הפנזינים: מגזיני המעריצים המודפסים שנולדו בשנות החמישים  וזוכים עכשיו לפריחה מחודשת. יצאנו לפגוש את מארגני פסטיבל הפנזינים המחתרתי, וחזרנו עם  המסקנה הבלתי נמנעת: הדפוס לא מת - והוא בועט חזק מתמיד

Picture

עם בשבוע, באופן קבוע, בנפתולי התחנה המרכזית בתל־ אביב, מתכנס לו חוג יידיש  של קבוצת ה"יאנג יידיש". אבל החדרון שמכיל בדרך כלל חמישה צעירים עם חיבה לנוסטלגיה, מלא היום במאות  בני אדם. עידו, בחור צעיר בחולצה אדומה, נראה מופתע  מהסיטואציה ומספר לי: "אני בכלל מחוג היידיש, אבל סיפרו לי שהערב יהיו פי מאה אנשים,  אז באתי לראות". החדרון מפוצץ בדוכנים קטנים, אנשים עומדים בצפיפות רבה, וכשאין מקום יותר לנשום בפנים, נפתחים דוכני גרילה על הרצפה ברחבה שבחוץ.

היום, את מקומו של חוג היידיש תופס פסטיבל הפנזינים,  "רשימות שחורות", שמתקיים פעם בשנה ומרכז בתוכו את כל יצירות הדפוס ותרבות השוליים. "האירוע הזה הוא משהו בין מסיבה  ליריד, למפגש, לבר מצווה, הכול  ביחד כזה", אומרת ג'קי לוי, אחת ממארגני הפסטיבל, המוכרת יותר בשם הבמה שבחרה לה -  ג'קי פאנק.

פנזינים )הֶלחם בין ‭ Fan ‬  ו־‭,Zine‬ קיצור של מגזין( הם למעשה מגזיני מעריצים, כתבי עת לא מקצועיים שעוסקים בנושא ספציפי. הם נולדו בשנות החמישים בארצות־הברית ועסקו בעיקר בסרטי אימה ובמדע  בדיוני. "אלה חבר'ה שהעריצו  סרטים, להקות, ספרות", מסבירה  לוי, "הם כתבו את המחשבות שלהם אחרי שנפגשו עם יצירה כלשהי. אמנות מעריצים היא אמנות בפני עצמה, אנשים יכולים לקחת חלק במשהו שנגע  בהם. בארה"ב ובאנגליה יש פנזינים שהפכו ממש למוסדות בעקבות זה, הרולינג סטונס  למשל".

ובחזרה לתחנה המרכזית ב ת ל ־ א ב י ב . ח ב ו ר ו ת ־ חבורות פורשות סדינים על הרצפה ומציגות עליהם את הפנזינים שלהם - עלונים שהכינו במו ידיהם ושכפלו במכונות צילום. מאוחר יותר מגיעים גם כאלו שהדפיסו גיליונות שנראים ממש כמו  מגזינים. התחושה הכללית היא שמשהו מתפוצץ: רגשות,  רעיונות, אנשים. כל אחד פורש את מחשבותיו האישיות  ביותר ומציע לך להתבונן בהן, בתמורה לשקלים בודדים. אף אחד לא עושה את זה כדי להתפרנס - כולם פה רק כי הם רוצים להגיד משהו.

הכוח המניע מאחורי הפסטיבל הם לוי ויוסי למפל, שניהם אמנים ויוצרים בסצנת האינדי. כבר שמונה שנים הם מפיקים את הפסטיבל עם קבוצה משתנה של אנשים.  "אנחנו גרעין מקורי של ארבעה אנשים, יחד עם רועי פביאן וצחי אבינועם - שאחראי על כל הנושא של שירה  בפסטיבל", אומרת לוי. "המנטליות של הפסטיבל הייתה שכל אחד עושה מה שהוא טוב בו או מה שמעניין אותו  ונראה לו רלוונטי. בכל פעם נכנסים שחקנים חדשים, והם עובדים איתנו על אותו פסטיבל. אנחנו עושים גם אירועים  נוספים, סדנאות ומפגשים, כל מיני דברים מעניינים כדי  לעורר את התנועה הזאת".

תחושת הסודיות היא חלק ממה שקורה פה, כאילו נולד פה משהו חדש מתחת לרדאר. ברגע האחרון שונה מיקום הפסטיבל והם נאלצים לקיים אותו בתחנה המרכזית,  בשקט בשקט ובאופן מחתרתי. בהודעה בפייסבוק נכתב:  "אל תגידו לשומרים בכניסה לאן אתם הולכים".

Picture
Picture
Picture

סיפור שמתחיל בפינגווינים

כדי להגיע אל הפסטיבל, אני צריכה לפלס את דרכי בין חנויות נטושות שהפכו למיצגי אמנות, ובין מבוכים של מסדרונות שאין לך מושג לאן יובילו אותך. כמו אליס בארץ הפלאות, אני לא בטוחה שאוכל למצוא את הדרך חזרה. קצת אחרי ערימת מכונות צילום פספורט ישנות  המוטלות זו על זו, הצלחתי למצוא את הפסטיבל הנסתר.

מבחינת לוי, על אף שתכננו לקיים את הפסטיבל במקום  אחר, יש למיקום של התחנה המרכזית יתרונות. "אין שער או דלת שצריך לעבור אותם - הפסטיבל פשוט נוכח בתוך תנועה גדולה של אנשים מאוכלוסיות שונות, שזזים בתוך  התחנה המרכזית. מישהו יכול לשוטט ולהגיע לכאן במקרה.  יש קלילות, יש משהו הרפתקני במקום הזה".

מה זה בעצם פנזין? מה מייחד אותו מספר קומיקס או לחלופין ספר שירה?

"בפנזין יש קלילות - אי אפשר להתפרנס מזה, אז אתה  לא תלוי בזה. אין חוקים לגבי איך זה צריך להיראות, יכול להיות אדם מאוד פדנט או כזה שלא אכפת לו, והפנזין  ייראה בהתאם. יש לזה פילוסופיה שלמה, איזה אנשים אתה  רוצה למשוך, מי אתה רוצה שיפתח את זה, ומי אתה לא  מעוניין שיגיע אליך".

למפל: "הפנזינים בעצם הקדימו את האינטרנט, הם מה שאחר כך הפך להיות הבלוג. האינטרנט הוריד את קרנם של המומחים. לפניו היית קורא רק מה שהעיתונאי כותב, היום  אין מומחים, כל אחד יכול לכתוב על הכול, וזה התחיל קודם  בפנזינים. אנשים החליטו בעצמם לכתוב על מוזיקה, תרבות או אופנה שמעניינת אותם, ואז הלכו למכונת צילום בבסיס  או בעבודה או אצל ההורים במשרד והדפיסו עיתון משלהם".

מה גורם למישהו להחליט להוציא פנזין?

לוי: "יש הרבה אנשים שהמניע הראשון שלהם הוא העובדה שהם פשוט רוצים לכתוב, ולא רוצים להתעסק  עם עורך ומערכת עיתון, ומהבחינה הזו, יש מקום מפלט  מצוין בפנזינים. הם גם שורדים מעבר לאקטואליות שלהם, הם נהיים קאלט, בגלל שהענף התרבותי הוא כל כך קטן ומצומצם, אז כל דבר שנעשה פה יש לו מעמד רק בזכות  זה שהוא כבר נעשה".

יש נושאים שעליהם מדברים יותר בפנזינים?

למפל: "יש פנזינים פוליטיים וקווירים, יש פנזינים של  אמנות, יש את 'טחינה נוזלת', שזה מישהו שמוציא פנזינים  ממש מצחיקים, יש אינסוף נושאים".

למפל הוא פנזינאי בעצמו. הוא הוציא עם אדם ססלר  פנזין בשם "ערוץ הנייר", שעם השנים הפך להוצאה לאור  בשם "תחנת הנייר": "את הפנזין הראשון הוצאתי בצבא. בתור מישהו שגדל בשנות השמונים והתשעים, זה היה  משהו מקובל. הפנזין הישראלי הכי מפורסם נקרא 'סטיות  של פינגווינים', הוא יצא בשנות התשעים בזמן שלא היו כמעט פנזינים בארץ, והייתה לו השפעה  גדולה. זה היה משהו שהסתובב. אחרי זה המשכתי לפרסם כי היו טקסטים שנורא רציתי שיצאו לאור בעברית. רציתי  להנגיש דברים שחשבתי שהם חשובים".

לוי גם היא נחשפה לראשונה לפנזינים כנערה, דרך מוזיקת הפאנק: "זה ממש גילה לי את העולם. בתור נערה צעירה הייתי יוצאת עם חברים  שלי מהיישוב למועדוני נוער, ושם פגשתי את זה. גיליתי שהם מדברים על זכויות בעלי חיים ואקטיביזם, באלבומים שלהם היו עיצובים שבחיים לא ראיתי, היו להם פנזינים ועיתונים, ואם היית קונה תקליט היו שולחים לך עיתון עם  כתבות ועוד להקות. זה פשוט הפנט אותי".

בהמשך הגיעה לוי ל"סלון מזל", מרכז לשינוי חברתי,  שאסף סביבו עיתונאים עצמאיים, פעילים ויזמים חברתיים. המקום היווה במה ציבורית לרעיונות, ובין השאר נמכרו  בו גם פנזינים. ב־‭2010‬ נסגר הסלון עקב קשיים כלכליים.  "פתאום הכול נגמר", היא אומרת, "ושקט, דממת אלחוט.  אנשים לא עשו כלום, לא אמרו כלום, לא הייתה שום  פעולה משמעותית מעניינת. הרבה אנשים עזבו את הארץ,  הלכו להקים משפחה, כי מה עוד נשאר. בימים האחרונים  של 'סלון מזל' הייתי חלק מארגון המכירה של הספרייה, ישבתי שם בסלון, ואמרתי לחבר הכי טוב שלי: 'יש לי  רעיון. בוא נעשה פסטיבל פנזינים, מה יש כבר לעשות?'  ואז התחלנו להתארגן. זה בא בעיקר מתוך איזשהו פחד,  נבהלתי ממה שקורה".

הפנזין של נערת הגבעות

אני עוברת על פני איש שפורש את מרכולתו על הרצפה, ומודיע שפה צריך לחייך. בפינה אחרת של החדר יושב בחור  אחר ומייצר את הפנזינים שלו בזמן אמת. הרחבה הומה, יש  תחושה חמה באוויר, כמו משפחה שנפגשת. אנשים מגיעים  לפה מכל רחבי הארץ, מבאר־שבע ועד קריית־שמונה, חלקם מספרים לי שהם מחכים לפסטיבל כל השנה.

איזה סוג של אנשים מגיעים לפסטיבל?

למפל: "מבחינתנו כל מה שהוא שוליים מתאים  לפסטיבל. יש לנו אמנים רדיקליים חרדים, ילדים  פיליפינים, פליטים אפריקנים, אמנים, יש לנו פאנקיסטים, יש לנו הכול. ישראל היא מקום מאוד קטן, בגלל זה השוליים גם מאוד קטנים, והפסטיבל הוא מקום מפגש, מקום להשפעה הדדית של כל סוגי האנשים  שמגיעים".

ואכן, אין מכנה משותף אחר לאנשים שמגיעים לכאן - החל מבני נוער ועד משפחות עם ילדים קטנים שזוחלים על רצפת התחנה, מהיפסטרים ועד כיפות וכיסויי ראש - כולם מסתובבים יחדיו בין הדוכנים  השונים. "היה לנו פעם פנזין של נוער גבעות", מספר  למפל, "התקשרה אליי מישהי ואמרה שהיא מוציאה פנזין  של אנרכיסטים דתיים, הייתי בטוח שמישהו עובד עליי,  עד ששמעתי תינוק בוכה ברקע. היא באמת הגיעה - לא  הספקתי לפגוש אותה - חילקה מהר את הפנזינים ונעלמה.  בסוף הצלחתי להשיג עותק, זה נקרא 'גזירת הכתוב', יש שם ביקורת על להקות רוק דתיות, ועוד כל מיני דברים  של החיים".

למה היית מופתע?

"כי אנחנו לא קשורים, אנשים מגיעים אלינו בעיקר דרך הפייסבוק, והפייסבוק שלך ייתן לך לראות רק מה שקשור אליך, אם אתה שמאלני תראה רק דברים של  שמאלנים, אם אתה ימני תראה רק דברים של ימנים. לא  היה ברור איך היא הגיעה".

ג'קי לוי )בתמונה  משמאל(: "אנחנו הסיוט הכי גדול שיכול להגיע לעולם האמנות. אנחנו הפאנקיסטים של עולם האמנות, האנשים שרוצים לאתגר, שלא רוצים שיגידו לנו איך  זה נכון. אין כבר מוזר, האחר כבר התקבל, המוזר הוא מקור למוזה" יוסי למפל )בתמונה,  שני מימין(: "מבחינתנו כל מה שהוא שוליים מתאים לפסטיבל. יש לנו אמנים רדיקליים חרדים, ילדים פיליפינים, פליטים  אפריקנים, אמנים, יש לנו פאנקיסטים,
יש לנו הכול. ישראל זה מקום מאוד קטן, בגלל זה השוליים גם מאוד קטנים"

לוי: "מעניין גם שיש פה הרבה דתל"שים. אני חושבת שזה בגלל שאין צנזורה בפנזינים, אז זה מאפשר להם להיות בדיאלוג על דברים בצורה חופשית. אנשים כאלה למשל יכולים להרגיש  פה בנוח, כי זה לא קיצוני מדי, זה עדיין מתעסק  עם איזושהי מהות, זה לא רק נראות".

Picture

פסטיבל עם אווירה  הרפתקנית. אירוע "רשימות שחורות" בתחנה המרכזית

Picture

האנלוגיה עושה קאמבק. פנזינים לדוגמה

Picture

אין צנזורה בפנזינים. דוכן בפסטיבל

Picture

למפל ממהר להזכיר גם את קולקטיב ‭ 60"‬ ריבוא": "זו קבוצה של אמנים רדיקליים  חרדים, אבל מכל הקשת, לא רק חרדים לפי  הספר, גם כל מיני מתנחלים, וברסלבים. הם מגיעים לפסטיבל באופן קבוע - יש ביניהם אמני קומיקס ודפוס, ולבחור שמנהל את הקולקטיב, מיכאל מרסה, יש להקת  מטאל בארמית".

הילד הרע של האמנות

אם עד העשור האחרון פנזינים בארץ היו ביטוי  לתרבות שוליים מודחקת, כמעט לא קיימת, היום ישנם בתחום שינויים ושימושים חדשים. אמנים החלו להיכנס לעולם הזה כדרך לפרסם את

עבודותיהם בעלות נמוכה ובאופן עצמאי,

ובפסטיבל עצמו שישים הוצאות שונות - מה שהיה בגדר חלום רק לפני עשור.

מה לדעתכם גרם לפריחה המחודשת?

לוי: "אנשים רואים מה קורה באירופה - שם זה ממש מטורף. יש קהילות וספריות שלמות של זה, ממש כמו  גני התערוכה של פנזינים. זה גם פורמט כיפי, מהיר ונוח. ברור  שההפצה היא קטנטונת, אבל לפעמים זה חלק מהתהליך".

למפל: "האינטרנט פשוט הגיע לרוויה. אחרי שנות  התשעים ועם פריחת הבלוגים, הפנזינים נעלמו. אם היית רוצה להפיץ תכנים פוליטיים או לפרסם את האמנות שלך, היית פותח בלוג. ואז הגיע שלב שאנשים הבינו שכן יש  מקום לדפוס. פנזין הפך לעוד ז'אנר של אמנות, אז להרבה  אמנים שהם ציירים, יש גם פנזין שהם מוציאים. זו אמנות  זמינה יותר, זולה יותר, לא רק יחידנית כזו שמוכרים  בגלריה. זה חזר לעצמו בכל העולם, אבל גם בארץ זה גדל  מאוד. ב־‭2011‬ כמעט לא היה כלום, ועכשיו יש הרבה".

אתם חושבים שזה קרה בזכות הפסטיבל?

למפל: "כשהתחלנו שאלנו את עצמנו אם אנחנו עושים  פה משהו נוסטלגי, כמו אנשים שאוספים קלטות וידאו. אבל באמת בפסטיבל השני הרבה אנשים עשו פנזינים  חדשים, הרבה אנשים התעסקו בדפוס, ובשנה השלישית  זה כבר היה פסטיבל ענק, מעל ‭ 3,000‬ איש, ועשרות הוצאות  לאור חדשות. ואז גילינו שזה משהו עולמי".

לוי: "אחרי כמה שנים שעשינו את הפסטיבל, אנשים הגיעו למסקנה שהוא מתקיים תמיד, ושואלים אותנו מתי יהיה הפסטיבל הבא, וזה נותן איזשהו ביטחון לאנשים לעשות דברים. זו גם הסיבה היחידה שאנחנו עושים את זה, כי אנחנו רואים בפועל שמשנה לשנה יש יותר ויותר  יוצרים, ולא ההפך".

אפשר לומר שאתם הילד המוזר של עולם האמנות?

לוי: "אנחנו הסיוט הכי גדול שיכול להגיע לעולם  האמנות. אנחנו הפאנקיסטים של עולם האמנות, האנשים  שרוצים לאתגר, שלא רוצים שיגידו לנו איך זה נכון. אין  כבר מושג של 'מוזר'. האחר כבר התקבל, המוזר הוא מקור  למוזה. היום מחפשים מה עוד לא נעשה, מה מחוץ לקופסה, ומי שעושה פנזינים בעצם נלחם על החופש שלו, על לתת  לעצמו לגיטימציה".

לרשתות החברתיות יש חלק בפריחה המחודשת?

"זו דרך להגיע לאנשים, שיֵדעו שאתה קיים. מבחינת חשיפה זה מאוד מהותי ליוצרים. יש משורר שקוראים לו  אברהם שיין, הוא מסתובב כבר ‭ 15‬ שנים בכל מיני שדרות  מרכזיות בתל־אביב ומחלק תמורת תרומה, או בחינם, את השירה שלו. הוא אחד היוצרים הבודדים שהצליחו להיות מוכרים בנוף ללא הרשתות החברתיות. לרוב האנשים זה  לא מתאים. חוץ מזה, הפייסבוק מאפשר לאנשים להסתכל  על דברים בזמנם הפנוי, לקחת את הזמן, וכמובן שזה גם מאפשר לשתף. אנחנו יוצרים את רוב הקשרים שלנו דרך פייסבוק - ככה אנחנו מכירים אנשים ויכולים לנהל  דיאלוגים".

למה ההתעוררות הזו מתרחשת דווקא עכשיו - בעידן  המידע הכי חופשי, כשאפשר למצוא הכל באינטרנט? מאיפה בא הצורך להדפיס?

לוי: "מי שמוציא ספרים, מי שמפיץ רעיונות, הוא זה  שמכתיב את ההיסטוריה, מכתיב מציאות. ובעולם הדיגיטלי יש כזו כמות של מידע, שההדפסה מאפשרת על־זמניות, למרות שזה נשמע אבסורדי. אפשר לקום מהספה וללכת  לארון הספרים, איפה שהפנזין או המגזין נמצא, ולא צריך  לחפש - זה שם, נח לנצח, צובר אבק, ולא זז לשום מקום.

"כשמשהו עולה על נייר, המילים שלך מהדהדות בחזרה  אליך, יש להן משקל וחשיבות, אפילו אם זה משקל של  שמונים גרם. יש לך פתאום דיאלוג עם המחשבות שלך. וזה המקום שבו היוצר מתחיל להתעסק עם הטקסט שלו, האם  זה נוגע בדיוק במה שהוא התכוון, האם זה משמח אותו, איך  זה גורם לו להרגיש, האם הוא עומד מאחוריו. הטקסט מקבל  קיום משל עצמו. אני גם לא מחכה לתגובה כמו בפייסבוק,  הוצאתי וזהו, אני לא נותן דין וחשבון לאף אחד, ומי שרוצה  לדבר איתי, שיכתוב לי מכתב תגובה ונראה אותו מתאמץ".

למפל: "זה באמת מגיע לפחות אנשים, אבל טקסט על נייר נוגע יותר, יש יותר סיכוי שהוא יגיע אליך מאשר משהו שקראת בפייסבוק או באיזה בלוג. אם אתה רוצה  להעביר מסר, יש בטקסט על נייר יותר אפקטיביות, בגלל  שזה הפך לנדיר יותר".

הדפוס לא מת?

לוי: "אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מעניינת, השארנו מאחור את הטכנולוגיה האנלוגית ונכנסנו לתקופה  הדיגיטלית, ועכשיו האנלוגיה עושה קאמבק, הופכת  לאיזשהו מכשיר אמנותי. הדור הבא, שטלפון מחוגים או פקס או מכונת צילום לא היו בילט־אין במציאות שלו, פתאום יתעניין בדברים הללו, והם הולכים לגעת בזה ממקום אחר. אנחנו בתקופה של רנסנס, אבל האמת שזה  אף פעם לא הפסיק".

הכול על בסיס התנדבותי, אתם לא מתקיימים מזה, איך עדיין יש לכם כוח להמשיך?

"החוכמה היא כל הזמן למצוא מקורות אנרגיה שלא בהכרח מגיעים בצורה של כסף, אלא קהילה של אנשים שכל אחד מהם נותן מה שהוא יכול או מה שמעניין אותו,  ככה אפשר להמשיך יחד, בתנועתיות עם מה שקורה. שאלו אותנו למה אנחנו לא לוקחים דמי כניסה - אנחנו  לא רוצים לסנן אף אחד, שכל אחד שירצה להיכנס, או  שייקלע למקום, יוכל".

איך אתם רואים את עתיד הפנזינים בשנים הקרובות?

למפל: "אי אפשר לדעת. לדעתי הפנזינים עצמם  צריכים לייצר סצנה פיזית, פסטיבלים, או שווקים, או  חנויות שימכרו אותם. כרגע יש חנות אחת שנקראת 'טראש  אדיקשן' שממש מוכרת פנזינים בישראל".

מבחינתכם זו שליחות?

לוי: "קצת מביך אותי לומר זאת, אבל אני מרגישה  שאם לא נמשיך לעסוק בזה, העניין באמת יכול לדעוך. כל עוד אני פה ויש לי כוח וכל עוד העניין ממשיך לאתגר, אז  כן, זו שליחות. זה מאבק בפני עצמו להוציא פנזין, לכתוב,  להדפיס, להפיץ, ובטח שלעמוד מאחוריו. וזה מאבק חשוב,  כי זה מפתח אותך כבן אדם, אתה מגלה על עצמך דברים,  אתה לומד על מגבלות המציאות, המגבלות שלך, אתה  מוכן להקריב".

לוי: "כשמשהו עולה על נייר, המילים מהדהדות בחזרה, יש להן משקל וחשיבות, אפילו אם זה משקל של שמונים גרם. יש לך פתאום דיאלוג עם המחשבות שלך. וזה המקום שבו יוצר מתחיל להתעסק עם הטקסט שלו, האם זה נוגע בדיוק במה שהוא התכוון" למפל: "האינטרנט פשוט הגיע לרוויה. אחרי שנות התשעים ועם פריחת הבלוגים, הפנזינים נעלמו, אם היית רוצה להפיץ תכנים פוליטיים, או לפרסם את האמנות שלך, היית פותח בלוג. ואז הגיע שלב שאנשים הבינו שכן יש מקום לדפוס, ופנזין הפך לעוד  ז'אנר של אמנות"

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן