Publication:

Makor Rishon - 2021-04-30

Data:

"אנחנו אחים שלכם"

בתאל קולמן

אסף גבור

מלחמות הטוויטר הסלימו השבוע, עם התקרבות מועד פקיעת המנדט של נתניהו להקמת ממשלה. קראתי שם ש"הציונות הדתית מתה" (המגזר, לא המפלגה) משום שהיא מסרבת לומר אמן על כל מהלך שנוי במחלוקת של ביבי. ועוד קראתי שבסירובה העיקש של הציונות הדתית (המפלגה, לא המגזר) שלא להצטרף בכל מחיר לקואליציה של נתניהו, היא מסכלת הקמת ממשלת ימין. החטא הזה, טענו הצייצנים חדי המקלדת, מסמל את היהירות וההתנשאות של הציונות הדתית (המגזר על שתי מפלגותיו) על מצביעי הליכוד הקלאסיים - כלומר מזרחים, מסורתיים, תושבי הפריפריה. כדי לבחון את הדברים נטשתי את העמדה בטוויטר ויצאתי לעולם האמיתי, לפגוש את "ישראל השנייה" של ד"ר אבישי בן־חיים. רציתי לראות האם באופקים ובשדרות אכן מפעפע כעס על הכיפות הסרוגות, "על חוסר הכבוד באליטה הציונית דתית לרגש הלאומי של המון העם ולסמל לאומי כמו ראש הממשלה נתניהו", כפי שטוען בן־חיים. האם הדברים שאכתוב פה מייצגים נאמנה את אותה "ישראל השנייה"? כנראה שלא. כי אותה "ישראל השנייה" היא הרבה יותר מורכבת, מגוונת, מעניינת (ומצחיקה), מכל אותן הגדרות קשיחות. וזו לא בהכרח אשמתו של בן־חיים. כל תיאוריה גדולה תתנפץ כשתיבחן ברמת הפרטים, פתיתי השלג היחודיים שהם אנחנו בני האדם. גם אלו שפגשתי ועונים אחד לאחד לכל אותם הסטריאוטיפים של הליכודניק המצוי. בקיוסק של ציון שדרות, צהרי היום. בקיוסק של ציון מימון )81( מתכנס פרלמנט צהריים. בתוך החנות יושבים בעל הקיוסק הלא רווחי ועמרם דדון )70( - תושבי שדרות מיום היווסדה ואף אחורה מכך, גוליה ,)50־כ( שעלתה מבוכרה לפני 15 שנה, וחבר פרלמנט נוסף, מדימונה. "בנט? הייתי מוחק אותו. סמוטריץ' עוד יותר גרוע", קובע עמרם נחרצות. "בגללם לא קמה ממשלה וגם לא תקום. אני מצביע ליכוד מקום המדינה. בנט רוצה להיות ראש ממשלה עם שבעה מנדטים, זה נראה לך הגיוני?" "אבל רגע רגע, תביא לה משהו לשתות, להביא לך תפוזים? אה, קולה? אין בעיה", אומר חבר הפרלמנט הדימונאי, וקם להביא לי קולה ממקרר המשקאות הקלים. "איזה בחורה חמודה נכנס פה, איזה כיף", צוהלת גוליה, שמתנצלת בפניי על העברית שבפיה ונהנית מהעניין שנוצר עם כניסתה של העיתונאית לחנות. לחיים, אנחנו משיקים כוסות. הם על הבירה, אני על הקולה. "אנחנו חוטפים קסאמים יום יום, רק אתמול חטפנו. עד מתי ימשיך הבלגן הזה?", קובל עמרם. "אבל על זה אתה צריך לכעוס על נתניהו, לא על בנט, לא?", אני מקשה, והוא משיב: "זה נבלה וזה טרפה. אני צריך לצאת בערב ולהיצמד לקיר כדי שלא אפגע? עד מתי? 22 שנה אנחנו סובלים. החמאס רוקד עלינו, עושה מאיתנו צחוק". "נתניהו לא יכול לעשות הכול", מתערב ציון, "המצב של הקסאמים לא ישתנה". עמרם אומר ש"הגיע הזמן של נתניהו ללכת. הוא כבר רקוב", וציון מחזק אותו: "אין מי שיחליף אותו זה אחד, אבל לדעתי כל שלטון צריך להתחלף אחרי ארבע שנים או אפילו שמונה שנים, זה גם בסדר. לא חשוב איך הוא, אפילו שיהיה הכי טוב בעולם. ביבי עשה את שלו, צריך לשחרר". "סוס מנצח לא מחליפים", מזדעק הדימונאי, "כמה מלך דוד המלך? מה זה ארבע שנים? זה מלך! (נתניהו) למה להוריד אותו?" הם מתווכחים האם גוש הימין יכול להתבסס על תמיכת רע"ם, מבפנים או ממחוץ. עמרם טוען שהיה צריך לעשות זאת. "סך הכול הערבים גם צריכים פתרונות לבעיות שלהם, וזה מה שהם מבקשים". ציון חושש, מפגין חוסר אמון. "איך אפשר לסמוך על הערבים? זה בעיה". השיחה נודדת לתעלת סואץ ולמלחמת ההתשה שעמרם השתתף בה, ולמעברה בין קיבוץ גבים לקיבוץ דורות שבה גדל ציון. "אימא נפטרה רק בשנה שעברה בגיל ,107 היא הייתה מביאה לי אוכל לפה, לחנות", הוא מספר לי. והשיחה מתגלגלת עד גולדה מאיר שציון זוכר אותה לרעה בגלל מלחמת יום כיפור, ומשם אל טענתה של גולדה שאין בה אפליה וגזענות. "למה גזענות? תראו, המבשלת שלי - מזרחית! הנהג שלי מזרחי! הגננים שלי מזרחים! איפה האפליה?" מכריז בתיאטרליות הדימונאי, והחבורה שואגת מצחוק. "ואם יהיו בחירות חמישיות, תלכו להצביע?", אני שואלת, ועמרם, שכאמור הצביע רק ליכוד מקום המדינה ועד היום, משיב בשלילה. "חלאס, זה לא הגיוני. להצביע כל חצי שנה? מה זה השטויות האלה?". ציון, בעבר איש המערך, מוציא לי תמונה ישנה שבה רואים אותו עובד במפעל כשעמיר פרץ הגיע לביקור. הוא חוכך בדעתו כיצד להשיב. "הצבעתי לנתניהו כי אין פה מנהיג אחר", הוא מסביר את הבחירה בקפיטליסט המושבע שתומך בשוק חופשי. לא להצביע כלל כמו שחברו מצהיר, נשמע לו כמו צעד קיצוני מדי. את הייאוש מהתסבוכת הפוליטית, ויש ייאוש, לא מכלים בקיוסק של ציון באנשי ישראל הראשונה, גם לא באליטה הציונית־הדתית "שחוברת לשמאל", אלא באלו שם למעלה בכנסת. זה כעס אפלטוני על טירוף המערכות, שאין לו ממש פנים ושמות ובטח שלא חיצי מלחמה מושחזים שמבקשים כתובת להיפרע מהם. אפשר להירגע, אנחנו לא בדרך למלחמת אזרחים, אף שמדינת ישראל בהחלט סובלת מפירוד חברתי ואזרחי. "העיקר האחדות", צועק לי ציון כשאני כבר כפסע מהדלת. "העיקר האחדות", אני עונה. קירח מכאן ומכאן אני יוצאת מהקיוסק משורעפת מחשבות. אולי תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה עושה עוול גדול לאנשים שפגשתי, אני מהרהרת. דמויות עגולות עם דעות מורכבות והיסטוריה גדושה, שהתיאוריה הזו משטחת אותם. אבל אולי יש בכל זאת משהו בטענות של בן־חיים, ומיהרתי לשפוט על סמך שיחה אחת, מייצגת או לא, בקיוסק של ציון. בפרלמנט מספר 2 שאני מכנסת בשדרות כדי להבין את יחסי הכוחות בין ציונות דתית מהמרכז לציונות דתית מהפריפריה, ושבו נוכחים יעקב בניטה )36( ויאיר אלבז ,)47( בעל "הטאבון", אני מגלה שיש סנטימנט עמוק לסמוטריץ' וחוסר אמון עמוק בבנט. שוב ושוב, לא רק בפרלמנט הנוכחי, בנט לא מצליח לעבור את הסנטימנט המזרחי. הוא לא מחליק להם בגרון. אני שומעת שהוא מגלומן שלא מחובר למציאות. מנגד, גם אם חולקים על סמוטריץ', מביעים הערכה כנה כלפיו. כפי שאמר לי אלבז: "אני כועס אבל לא כועס על סמוטריץ'". "בואי נצא מנקודת הנחה שרוב אנשי הימין מהציונות הדתית הם ציונים אמיתיים שרוצים בטובת הארץ, שלחמו פה, שרוצים בטובת המדינה", אומר בניטה. "קשה להם שיש מלך עם רעמה שלא משחרר את הכיסא. לדעתי, בנט רוצה את זה בכל מחיר, וזה מהות הכול. אני לא כועס בכלל על הבחירה של סמוטריץ' לא להיכנס לקואליציה שביבי ניסה לבנות. אני לא רואה היתכנות של הקמת ממשלה שמסתמכת מבפנים או מבחוץ על מפלגות ערביות. זה נראה לי לא הגיוני". "סמוטריץ' כפרה זה נער גבעות", אומר אלבז, "היה זורק אבנים כשהיה קטן, ככה היה נתפס לי. הוא הולך עם הדרך שלו, עומד על העקרונות שלו, וזה בסדר גמור מבחינתי. אף שלא הצבעתי לו, בעיניי הוא מספר .1 בנט מזגזג. זה אחד שמסתלבט על הציונות הדתית. מאז שעזב את הרבנים בבחירות הראשונות, הוא נמחק אצלי. בנט, כמו הקרחת שיש לו על הראש, יצא קירח מפה ומשם". גם הקו התקיף והאסרטיבי מול הערבים, "בלי כל הפוליטיקלי קורקט" כמו שאומרים לי, מסייע כאן לסמוטריץ'. ודאי במקומות כמו רמלה שיש בהם חיכוך עם האוכלוסייה הערבית, ושדרות שסובלת שנים ארוכות מנחת זרועו של חמאס. גם אם העמדות של בנט לא באמת מאוד שונות מעמדותיו של סמוטריץ', מזרחים מהפריפריה כנראה לא מספיק מאמינים לו. בקיצור, לא שזו הפתעה גדולה, מעריכים פה עמוד שדרה אידיאולוגי וחוסר התחנחנות וניסיון למצוא חן בעיני "השמאל" ו"התקשורת". "אני לא מגדיר את עצמי חלק מהציונות הדתית, פרשתי מהם", אומר אלבז. "בנט הוציא את כל המיץ. משתמשים בתושבי הפריפריה שצועקים ציונות. בנט עושה על אנשים כאלו הון פוליטי. ברור שיש שם אליטה סגורה ומסוגרת שלא נותנת לכל אחד להיכנס. יש שחצנות. אתה מוקצה מבחינתם". בשונה ממנו, בניטה רואה עצמו חלק מהציונות הדתית: "יש לי אותו קו מחשבה. ארץ ישראל השלמה, התורה, כל אותם העקרונות הגדולים אני רואה עין בעין יחד איתם. זה שלא מוכנים לקבל אותי ושכמותי - זבש"ם. אני מרגיש שייך לאותה מטרה. בגלל שמישהו מקיא אותי אני לא ארגיש חלק מזה? בחיים לא. יכולתי להיעלב מזה, אבל אני בוחר שלא להיעלב". סומך על בנט כשאני נכנסת לאופקים, שבה שיַרתי כקומונרית בני עקיבא לפני מיליון שנה בערך, נופל לי האסימון שזה המקום הראשון שהגעתי אליו בחיי ושבו שם משפחתי המקורי, בוטבול, היה נכס ולא נטל. אני עושה סיבוב בעיר ומגלה כמה היא גדלה והתפתחה. תחנת רכבת ודאי שלא הייתה, ושטחים שהיו רק חול וחול הפכו לבתים. "בעיניי ביבי הוא מרכז, הוא בכלל לא איש ימין", אומר לי איש יקר שאני מכירה מימים ימימה, בן אופקים ששלושה מבניו מתגוררים כיום בעיר. "מי חלם על זה? זה דבר מדהים שהילדים שלנו נשארים פה. בעבר הילדים רק רצו לברוח מפה". "אני נתתי את הקול שלי לבנט, ואני לא מספר את זה לאבא שלי", הוא צוחק, ופולט קללה במרוקאית המדגימה לי כיצד אביו מדבר על בנט. "אני מבין אותו. אבא שלי, שחי כאן שנים רבות, מה הוא רואה? הוא רואה כבישים, כיכרות, רכבת, קווים עירוניים חדשים, תחבורה ציבורית שהשתפרה פלאים, בנייה. אופקים גדלה והתפתחה בשנים האחרונות בקצב מטורף, וכך גם רבות מערי הנגב - ירוחם, דימונה, שדרות, נתיבות. כל זה לא בא מהאוויר. זה נעשה תחת חסותו של נתניהו, על ידי תוכניות ותקציבים מיוחדים שניתנו לערים האלו. "לגבי הוויכוח הפנים־ימני, העמדות תלויות בהבדלים הבין־דוריים. אם את שואלת אוכלוסייה משכילה, צעירה, בטווח הגילאים ,60־30 לא בטוח שהם ישמרו אמונים לביבי. אבל בקרב הדור הוותיק, האנשים הפשוטים - זה שחור ולבן. בדם שלהם עדיין מפעפע משהו עמוק נגד השמאל. הם כל הזמן עושים השוואה מה היה בתקופת המערך ומה בתקופת הליכוד. בשבילם בגין זה א־לוהים וביבי זה האמ־אמא של הא־לוהים. הם חיים היום במציאות של שפע. להחליף את ביבי זה להרוס להם את העולם. "אני באופן אישי סומך על בנט. למה מי דחף את בנט החוצה? ביבי זרק את מי שהיה בשר מבשרו, אז עכשיו אני צריך לעזור לו להיות ראש ממשלה? אני חושב שאם בנט ילך עם השמאל ויצליח להשיג כוח והשפעה ניכרים – ההישגים שהוא יכול להוביל אליהם את הציונות הדתית יהיו גדולים עשרת מונים". עלבון צורב "יש קרע בין אנשי הליכוד המסורתיים לציונות הדתית", אומרת לי רותם כהן־כחלון, חברת מועצת העיר רמלה ודור רביעי בעיר. "עד עכשיו היה סטטוס־קוו בין פעילי פריפריה מהציונות הדתית לליכודניקים. למרות שלא תמיד באו להפגנות שהציונות הדתית מזוהה איתן, בהתנתקות הם בכו בבית מול הטלוויזיה. היה חיבור חזק, ובימים האחרונים אני מרגישה שזה קצת מתרחק. "יותר משאנשי הפריפריה לא אוהבים את הציונות הדתית או כועסים עליה, הם לא יכולים לשאת את השמאל החילוני האשכנזי. אם בנט יכשיר למשל את הכניסה לממשלה של מרב מיכאלי - שמאלנית, פמיניסטית וחילונית בלי ילדים - נראה לי שהמזרחים בפריפריה ומצביעי ליכוד, שמבחינת רבים מהם היא מסמנת את תכונות המראה לעצמם, לא יסלחו לו על זה". כדי לעמוד על עומק הריחוק והשסע, רותם ממליצה לי לשוחח עם יעקב מצלוואי, בעל בסטה בשוק רמלה. בתמונת הפרופיל שלו בווטסאפ הוא נראה עומד ליד הדוכן שלו, כשמעליו שלט כחול ובו נראה נתניהו לצד המילים: "נתניהו, רמלה איתך". יעקב, המצוי בעיצומו של יום עבודה, מדבר בשצף: "אנחנו במשך 44 שנים, מאז שהליכוד עלה לשלטון ,'77־ב סחבנו את הציונות הדתית על הגב שלנו. אנחנו 90 אחוז ממצביעי הימין, והציונות הדתית היא סך הכול עשרה אחוזים. אני היום ברמלה מופלה לרעה לעומת אותם תושבים מרמלה ששייכים לגרעין התורני. אנחנו הערצנו את הציונות הדתית, אלה היו דמויות לחיקוי עבורנו, כזה 'משלנו אבל לייט', לא יודע אם אני מצליח להסביר את עצמי. אפילו קצת קינאנו בהם, ראינו בהם את יפי הבלורית והתואר. "כשהם לקחו תקציבים, רצינו שיעשו את זה. הרגשנו שהם מחזקים את העיר. וגם כשהם לא ישבו בקואליציה, אין אף שר בליכוד שהיה נוגע באנשי הציונות הדתית לרעה. הוא ידע שהבייס שלו, אנחנו, לא ניתן לזה לקרות. למרות שאני, יעקב מצלוואי, מופלה לרעה לעומת הבחור ששייך לציונות הדתית, שמקבל אקסטרה תקציבים, עד היום הרגשנו שהם אחים שלנו. "פתאום הגיעו נפתלי בנט ואיילת שקד שמשנים את מאזן הכוחות, וחוץ מריקלין ומגל אף אחד לא פוצה פה. אני כועס על המנהיגים וגם על הציבור הדתי־ציוני. קודם כול, הכרת הטוב - אנחנו אחים שלכם! בחייאת אתם הולכים עם מרצ ומפקירים אותנו וזורקים אותנו לכלבים? להזכיר היום פה את השם של בנט, זה 30 יום קללות. אני לא יודע אם אצליח להסביר במילים כמה כועסים פה עליהם. אני שומע סביבי ביטויים שלא שמעתי מהילדות". על סמוטריץ' לא כועסים בכלל? "נכון, אין כעס על סמוטריץ', רק על בנט ושקד. תוקעים לנו סכין בגב. בנט והחבורה שלו חושבים עלינו בדיוק את אותם דברים שבשמאל חושבים עלינו. בול אותו דבר. אני לא קונה יותר סיפורים של עם אחד. תראי, רמלה זו עיר קשה. כשהייתי ילד אבא שלי תמיד אמר לי שיש אפליה, אבל שבסופו של דבר היא תיעלם. מי שיעבוד קשה, יצליח. מי שיבכה, לא יצליח. כך הוא חינך אותי. אבל אחרי 70 שנה אי אפשר להגיד שהאפליה נעלמה מהעולם. הגזענות טבועה עמוק בציונות הדתית, באופן שאי אפשר לשנות את זה. אין מילים אחרות לתאר את זה: בציונות הדתית מרגישים יותר קרובים למרב מיכאלי מאשר ליעקב מהשוק ברמלה". יותר מהתוכן של המילים, ומהשיחה הזו שנמשכת כרבע שעה, אני לוקחת איתי את המנגינה, את תחושות הפגיעה והעלבון הצורב. גם אם אני רואה בנתניהו מנהיג שלא יכול לתפקד כרגע מתוקף הנסיבות שנוצרו, אני מתקשה להתמודד עם ההלחמה בינו ובין המצביעים שלו. מבחינתם, מי שחושב שנתניהו צריך לפנות את כסאו - פוגע בהם. ועל התחושות הללו, אני מודה, צריך לחשוב ברצינות ולא לזלזל בהן. ברחוב סולטאן סולימאן בירושלים, מול חומות העיר העתיקה וסמוך לשער שכם, שוכן מלון גולדן וולס. המלון שייך למשפחת נשאשיבי הירושלמית, אחת המשפחות הוותיקות והמשפיעות ביותר על על הציבור הערבי בישראל בכלל ובירושלים בפרט, מסוף המאה ה־91. המשפחה עלתה לגדולה בירושלים בעיקר בזכות אחד מבניה הבולטים, ראע'ּב נשאשיבי, שמונה בידי הטורקים למהנדס הראשי של מחוז ירושלים ולציר הירושלמי בפרלמנט העות'מאני. ראע'ב נשאשיבי התנגד לציונות, אבל התייחס באופן מתון לשכניו היהודים (אחת משלוש נשותיו אף הייתה יהודייה), זאת בניגוד לעמדה הרדיקלית של יריבו מהמשפחה המתחרה, חאג' אמין אל־חוסייני. כשהבריטים כבשו את ארץ ישראל הם הדיחו את ראש העיר ממשפחת אל־חוסייני, שהפיץ הסתה לאומנית, ומינו במקומו את נשאשיבי. היישוב היהודי בירושלים, שסבל מאל־חוסייני, סייע למתנגדו לזכות בתפקיד והוא החזיק בו במשך 14 שנים, 1920־מ ועד .1934 אני עולה במדרגות המלון ופוגש בבעליו, פהמי נשאשיבי, נכד אחיו של ראע'ב, והוא מציג לי בגאווה את סמל המשפחה המיוחסת. מגג המלון אפשר לצפות על מתחם שער שכם ולראות גם את ההתכתשויות שאירעו בלילות האחרונים בין הצעירים לכוחות המשטרה. פהמי מסתכל על ההתרחשויות מלמעלה, ומספק לנו את זווית המבט שלו על האירועים. "כל מי שקושר את המתרחש עכשיו לאירועים פוליטיים או ביטחוניים מעבר לנקודה המקומית - או שהוא טועה או שהוא בעל אינטרס", סבור פהמי. "אין שום קשר בין המהומות בירושלים למצב בעזה או לבחירות לפרלמנט הפלסטיני, שאבו־מאזן מבקש לבטל כי הוא חש שכיסאו מתנדנד. לדעתי הסיבות למתיחות שונות. האחת היא ההחלטה השגויה והלא מובנת לשים מחסומי ברזל סמוך לשער שכם ולמנוע מצעירים לשבת שם, לשיר שירי רמדאן ולקיים את הפעילות תבואו לבקר, לא להתפלל ממרום 67 שנותיו וההיסטוריה המשפחתית ששורשיה מגיעים עד המאה ה־51, נשאשיבי קובע שירושלים שהוא הכיר השתנתה. "ההנהגה בעבר לא הייתה מושחתת כל כך, הם היו עובדים בשביל הציבור ופותרים בעיות. עכשיו יש מפלגות שמנסות לנצל את המהומות בשטח כדי לרכוב עליהן ולזרום עם הזרם, במקום להנהיג את האנשים". אני שואל אותו אם הנערים בשטח מכירים בכלל את הפוליטיקה הפלסטינית או את אבו־מאזן. "כן, לפני יומיים הייתה הפגנה נגדו וקראו קריאות בעד חמאס", הוא משיב. "אני לא יודע אם יש עניין פוליטי נגד אבו־מאזן או בעד חמאס. התחושה היא שאבו־מאזן לא אהוד כי הוא נמצא יותר מדי זמן בתפקיד, ואנשים רוצים שינוי והנהגה צעירה ופתוחה יותר. מעבר לכך אנשים מרגישים לחוצים ולא אוהבים את הדרך שההנהגה נוקטת, אז הם צועקים נגדו". מי ינצח בירושלים, אם בכל זאת יהיו בחירות? "אני חושב שהרשימה של מרואן ברגותי ונאסר אלקידווה, אחיינו של ערפאת, תצליח בירושלים. אנשים לא יצביעו לחמאס כמו .2006־ב אז הייתה הצבעת מחאה נגד אבו־מאזן, עכשיו יש חלופות אחרות". לעומת האלימות שנצפתה בירושלים בשבועות האחרונים, במזרח העיר מתקיימים בשנים האחרונות גם תהליכים הפוכים. יותר ויותר צעירים - אולי גם כאלה שהשתתפו באירועים כעת - מביעים בקול את רצונם להיות חלק ממדינת ישראל ולזכות באפשרויות שאין לבני גילם ברשות הפלסטינית ובמדינות ערב הסמוכות. כישראלים יהיה להם קל יותר ללמוד רפואה או מחשבים בארץ או בחו"ל, ולהשתלב בבתי חולים בישראל או בהייטק המקומי המשגשג. "לפני הקורונה הייתה תקופה של רווחה כלכלית לתושבי מזרח ירושלים", אומר פהמי. "במצב כזה אנשים מעוניינים להיות ישראלים, שואפים ליחסים נורמליים ולחיים משותפים, ורוצים שהמצב פה יהיה כמו בחיפה, עכו וערים מעורבות אחרות. אבל כשיש עימות, המחשבות האלה מתפזרות. ממש כמו שהגינוי לסרטוני הטיקטוק נעלם אחרי שהיהודים עשו סרטונים דומים. עד שלא יהיה פתרון קבע בירושלים, נחיה במעגל של שינוי חיובי ואז שוב הסלמה". מה דעתך על הצעירים שרצים להשיג דרכון ישראלי? "הם רוצים לטוס בחופשיות, לחיות איפה שהם רוצים ולעבוד בעבודות מכובדות. כל אחד שחי בירושלים צריכה להיות לו אזרחות ישראלית, וגם זכאות לשמור על זהותו הפלסטינית. לא תיתכן מציאות שישראל תכבוש עם בלי לתת לו זכויות. אנחנו ערים לפיתוח של הרחובות ושדרוג העיר העתיקה, זה דבר חיובי שעוזר ליחסים בין הירושלמים לישראל. אבל כדי שיהיו חיים תקינים בירושלים צריך להיות פיתוח מהיר של העיר העתיקה, והבנה מצד המשטרה שצריך לנהוג בסובלנות ולא באמצעות עונשים והגבלות". האם הסובלנות הזאת כוללת גם קבלה של המוסלמים שהר הבית מקודש גם ליהודים, ושהם יכולים לקיים בו תפילות? כאן נשאשיבי מסתייג: "אל־אקצא זה משהו אחר. אני מוסלמי, לכן לא אלך לבית כנסת עם חברים שלי, אפרוס שטיח ואתפלל שם - מתוך כבוד לדת היהודית והבנה שזה מקום התפילה שלהם. אז למה היהודים עושים דברים שמעוררים התנגדות, מתיחות והשלכות שליליות? למה הם צריכים להתפלל במסגד אל־אקצא? שיבואו לבקר כמו כל תייר בעולם, תפאדלו, בשמחה. אבל לא להתפלל במקום של דת אחרת, זה לא טוב וגורם למתיחות. בישראל כל הזמן מעלים את נושא הדת לקדמת הבמה, וכשהופכים את הסכסוך לנושא דתי - לאנשים אין גבולות. בשם הדת אנשים מוכנים למות ולהרוג, אז למה להבעיר את השטח?" אבל המקום מקודש גם ליהודים. למה אין הבנה לעניין הזה מצד המוסלמים? "אין הבנה ולא תיתכן הבנה לעולם". כוננות לפיצוץ תשובתו הנחרצת של נשאשיבי בעניין עליית יהודים להר הבית ממחישה את ההישג של התנועה האסלאמית אל מול ההססנות בישראל. פעילותו הנמרצת של ראאד סלאח בנוגע למסגד אל־אקצא הצליחה לגרום למשפחות הירושלמיות הוותיקות להאמין בנרטיב החדש שאומר שלא היה בית מקדש בהר הבית, ושעם ישראל מעולם לא חי בירושלים. זו לא התפיסה האסלאמית המקורית, שבה מוזכרים "בית אל־מקדס" ו"היכל סולימן" - מקדש שלמה, "ִּברּכת בני ישראל" בצפון הר הבית ו"באב אל־אסבאט", כלומר שער השבטים, הסמוך לשער האריות, ועוד שמות המעידים על קשר של עם ישראל לירושלים. בינתיים גם בישראל וגם ברשות הפלסטינית הוגברה הכוננות לקראת אפשרות של הסלמה בירושלים, ברמאללה ובעזה. קיומן של הבחירות ברשות הפלסטינית ב־22 במאי מוטל לעת עתה בספק, ונכון לשעת כתיבת הכתבה ההערכה הרווחת היא שאבו־מאזן יפנה לנציגי הפלגים ויכריז שבגלל סירובה של ישראל לאפשר בחירות במזרח ירושלים יידחו הבחירות. ארגון חמאס כבר הודיע שלא יסכים לדחיית הבחירות, ויש חשש שיפעל להבעיר את השטח. בכיר חמאס מוסא אבו־מרזוק דחה ניסיון של אבו־מאזן להשתמש בעימותים בירושלים כסיבה לדחיית הבחירות. "הסיבה האמיתית לניסיון הדחייה היא הפיצול בתוך פת"ח", אמר בריאיון לאתר "קודס פרס". "שמענו את התירוץ של ירושלים ממנהיגי פת"ח ומנציגים של מפלגות אחרות כבר בתחילת הדיאלוג על הפיוס וההכרזה על בחירות. בכירי פת"ח העריכו בפנינו אז שלא נגיע ליום הבחירות". אבו־מרזוק הזהיר מהשלכות של דחיית הבחירות. "מבחינת חמאס חייבות להתקיים בחירות בירושלים, העיר המקודשת. אסור לפעול בשום דרך שמתנהלת על פי רצון הישראלים. הבחירות הן עניין פלסטיני, וכניעה לעמדת ישראל פירושה הכרה בריבונותה על הארץ הקדושה הזאת. אנחנו חייבים להתאחד ולהתנגד לזה".

Images:

Categories:

Makor Rishon

© PressReader. All rights reserved.