Publication:

Makor Rishon - 2021-04-30

Data:

מסכת ביצה

בתאל קולמן

מיכאל טוכפלד

בחזיתו החיצונית של בניין ישיבת פוניבז' בבניברק מתנוססת כתובת גדולה באותיות ברזל ובה פסוק מספר עובדיה: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". אך מתברר שבתוך המבנה מתרחשים גם אירועים שרחוקים מלהיות קודש. השלכת סטנדרים, ביצים או גביעי לבן, התזת גז מדמיע וחילופי מהלומות הפכו לחלק מהשגרה בישיבת הדגל הליטאית. המהומות, הנמשכות לסירוגין כבר יותר משלושים שנה, שבו וגברו בשבועות האחרונים. להתפרעויות זמן קבוע: שעת תפילה מנחה, באחת ושלושים בצהריים. לפני כמה ימים ביקש הרב אריה כהנמן, בנו של נשיא הישיבה הרב אליעזר כהנמן, בכיר הפלג שכינויו "השונאים", לעבור לפני התיבה לרגל יום השנה לפטירת אימו. בסרטון שהופץ לאחר מכן נראים כמה בחורים מסתערים עליו, חובטים ובועטים בראשו, מושכים בזקנו, מפילים אותו ארצה. מהצד נראה עומד בידיים שלובות ראש הישיבה מפלג ה"מחבלים", הרב שמואל מרקוביץ', ולא נוקף אצבע כדי למנוע את המתקפה. כהנמן הוצא מהאולם כשהוא נעזר בכמה בחורים, בעוד אחרים עומדים, שרים ורוקדים ומוחאים כפיים. בביתו הסמוך לישיבה, כהנמן פותח את המחשב ומראה לי את הסרטון המזעזע. "לא רק אני יודע מי בעט בראשי ומי תקף אותי, גם המשטרה יודעת אבל לא עושה דבר", הוא קובל. "אני זוכר שניסיתי לפנות למרקוביץ', אבל לגבי מה שקרה מאותו רגע הזיכרון אבד לי. בגלל הגז המדמיע לא יכולתי לפקוח את העיניים עד הלילה, גם כאשר פינו אותי משם, כשאני הלום ובגדיי קרועים". כהנמן שולף שישה קלסרים עבי כרס ובהם יותר מ־051 תלונות שהגיש למשטרה על תקיפות, השגת גבול, פריצות לדירות, איומים, פגיעה ברכוש ובגוף ועבירות שונות, חלקן תוך ציון שמות המבצעים. "כל התלונות, עד האחרונה שבהן, או שלא טופלו או שנסגרו בתואנות שונות כמו היעדר עבירה, היעדר ראיות או חוסר עניין", הוא אומר, ברשותה דירות, בית עלמין, קופות וקרנות, ויש המעריכים את היקף הונה הנוכחי במאות מיליוני דולרים. מאז פטירת המייסד, המתיחות הלכה וגברה. בין הרב שך, שהיה למנהיג הציבור הליטאי, ובין הרב פוברסקי, שהיה מקורב למשפחת כהנמן, התגלעה מתיחות קשה. חילוקי הדעות החלו בהתנגדות הרב שך למינוי חתנו של פוברסקי לר"מ שילמד בישיבה, בטענה ש"אסור להכניס משפחה" (בנו של הרב פוברסקי, ר' ֶּבְרל, כיהן כבר כר"מ בישיבה וכיום הוא אחד מראשיה). מאחורי הקלעים טענו אנשי פוברסקי כי הרב שך, שנכשל בחינוך ילדיו, מתקשה לראות בהצלחתם של אחרים (בנו של הרב שך, ד"ר אפרים שך, התרחק מדרכו של אביו). המחלוקת התפתחה לסכסוך שהפך אלים יותר ויותר. "שם נזרעו גרעיני התפיסה שאין אמצע, שהכול שחור או לבן", אומר לנו חיים, אברך ותיק בישיבה ואיש מחנה "השונאים". "המלחמות האלה הוגדרו כמלחמות קודש, מאבק על 'ההשקֹוֶפה' (ההשקפה הנכונה, ביטוי שהרב שך השתמש בו; מ"ט). אמרו שהרב שך רואה ברב פוברסקי 'חברונר' (תלמיד ישיבת חברון, המתחרה הגדולה של פוניבז'; מ"ט), שהדרך שלו קלילה יותר ואינה מתאימה לפוניבז'. לא עזר שהוא היה גדול בתורה יותר מהרב שך ושיעוריו היו פופולריים יותר. כל הוראה כזו נצבעה במילים גדולות של 'סכנה לעולם התורה' ו'מינויו ישנה את צביון עולם הישיבות'". הכינוי "מחבלים" נולד כאשר באחת משיחותיו של הרב דוד פוברסקי הוא השתמש כלפי מי שהתנכלו אז לבנו ר' ברל בפסוק משיר השירים, "שועלים קטנים מחבלים כרמים". בתגובה החלו אלה לכנות את יריביהם בשם "שונאים", בעקבות הפסוק מתהילים "הלא משנאיך ה' אשנא". בנו של המייסד, הרב אברהם כהנמן, לא הגיע לדרגה התורנית והמנהיגותית של אביו. עם זאת, הוא ירש מאביו את השליטה על הישיבה ונכסיה והוגדר כ"נשיא הישיבה". בתקופת מחלתו ופטירתו החלו בנו הרב אליעזר 'ר"( לייזר") כהנמן, וחתנו הרב שמואל מרקוביץ', שניהם היום בשנות השבעים לחייהם, להתקוטט על הירושה, הן הכלכלית והן הרוחנית. הרב מרקוביץ' טען כי כחלק מהסכם הנישואין עם בתו של הרב כהנמן הובטח לו כי יקבל את הישיבה לניהולו. סביבם התגבשו מחנות שפילגו את הישיבה, ושבמידה רבה חופפים למחנות שהתקיימו במחלוקת של הרב פוברסקי והרב שך. ה"שונאים" הם אנשי הרב כהנמן, שהמבוגרים שבהם עוד תמכו ברובם ברב פוברסקי בשעתו, וה"מחבלים" הם אנשי הרב מרקוביץ', שבדור הקודם היו חסידיו של הרב שך. "באופן טבעי הבן אליעזר היה צריך להחליף את אביו", אומר חיים, "אבל היו שתהו אם הוא יקבל את הכול, שכן הוא אדם מופנם ולא קרוב לתלמידים, ואילו למרקוביץ' הייתה השפעה רבה על התלמידים והיו לו מעריצים רבים". לדבריו, "למעשה שם נולד 'הפלג הירושלמי', שייסודו מיוחס בטעות לרב שמואל אוירבך. הפלג הירושלמי נולד כאן בבני־ברק. כל מארגני ההפגנות שלהם הם בעצם 'פונביצ'רס'. אחרי פטירת הרב אלישיב, הם ראו שהרב שטיינמן הפך לגדול הדור וביקשו לסכל זאת משום שהוא תמך בצד של הרב אליעזר כהנמן. אף שהיה סגפן ושמרן אפילו יותר מהרב שך, הם הפיצו שהוא 'רפורמטור מסוכן' ושהוא ייתן את ידו למהלכי המדינה לחלן את הציבור, להוציא אברכים לעבודה ולגייס תלמידי ישיבות. קל מאוד לגייס אנשים בתעמולה אידיאולוגית ולגרום להם להאמין שאם הרב כהנמן ימונה לבעל הבית בישיבה, זה יהיה 'אסון להשקפת התורה'". הסכסוך הכלכלי הפך למחלוקת חסרת פשרות, וזו התגלגלה לאלימות פיזית. מרקוביץ' ביקש ללכת לדין תורה. היו שהזהירו את כהנמן שלא להסכים לכך, אך בסופו של דבר לא הייתה ברירה. תחילה פנו לבית הדין של הרב קרליץ, אך הוא החליט שלא להכניס את ידיו ליורה הרותחת. הרב אלישיב, שלא היה מעורה היטב בנעשה בבני־ברק, ביקש מהרב חיים צימבליסט, דיין בית הדין הגדול, לשמש בורר בתיק. הכרעתו של צימבליסט הותירה בידי הרב כהנמן את השליטה ה"גשמית", דהיינו נכסי הישיבה וניהולה, ואילו בכל מה שקשור לניהול "הרוחני", כלומר קבלת ר"מים ותלמידים - נקבע כי השליטה תחולק בין הצדדים. למעשה, הפסיקה הכריחה את שני הצדדים הניצים להמשיך לחיות יחד. "זו הייתה שגיאה", אומר חיים. "הוא לא הכיר את הנפשות הפועלות. אני הייתי מביא להפרדה מלאה בין הצדדים". הבוררות אושרה בבית המשפט המחוזי בתל־אביב, בוטלה על ידי בית המשפט העליון, אך המחוזי חזר ואישר אותה. עד היום העניין תקוע בערעורים. השופטת יהודית שבח כתבה בפסק דינה: "בעלי הדין גדולים בתורה, אך אינם נוהגים כבוד זה בזה ולא נתברכו במידותיו של אהרן הכהן שאהב שלום ורדף שלום". "חוטא נשכר" פסק הדין חילק למעשה את הישיבה לשתי ישיבות נפרדות השוכנות באותו מתחם, עם מנגנוני ניהול וקבלת תלמידים נפרדים. בהיכל בית המדרש הגדול סומנו מקומות קבועים לשניהם. מחנה "השונאים" גדול פי ארבעה ממחנה "המחבלים". לעומת זאת, "המחבלים" מיליטנטים בהרבה. בשנת ,2007 בעת שהרב גרשון אדלשטיין - מראשי הישיבה וכיום נשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה - עשה את דרכו לישיבה, נזרק לעברו גביע ֶלֶּבן מבניין הפנימייה של תלמידי "המחבלים" ופגע בו ישירות. בעקבות המעשה התקיימה עצרת מחאה המונית על "ביזוי כבוד התורה", שבה השתתפו בכירי הרבנים הליטאים ובהם הרב מיכל יהודה לפקוביץ' והרב חיים קנייבסקי. הרב לפקוביץ' נשא דברים חריפים כלפי הרב מרקוביץ' ותומכיו, ובין היתר אמר: "ובפרט שרבותיהם של אותם פושעים לא הוכיחו אותם, שמע מינה דניחא להו (משתמע מכך שנוח להם; מ"ט) ולכן יותר אנו חייבים למחות. איך מגיעים לירידה כזאת? על ידי... הקנאה והתאווה והכבוד. יותר טוב ללכת לפתחי הבתים ולאסוף נדבות, ממה שהוא מבקש את הכבוד המדומה הזה". שיא נוסף של העימות התרחש בשנת ,2017 בקטטה שזכתה לכינוי "מלחמת הסלטים" ושבה סטנדרים וספסלים התעופפו באוויר, אוכל הושלך והותז גז מדמיע. שמונה אברכים נעצרו, ארבעה פונו לבית החולים מעייני הישועה, ועד היום לא ברור מי הצית את האש. עם התגברות ה"קרבות" נסגרה הישיבה בצו המשטרה לכמה ימים. לדברי חיים, איש "השונאים", אף ש"המחבלים" מהווים מיעוט, "הם אלה שיזמו את הטרור ותמיד ניצחו. אצלם כולם חיילים שמתייצבים לקריאה, עם מערכת משומנת ומצוידת בגז מדמיע וסטנדרים. הם מוכנים למערכה בכל עת בציות מלא. כשבחור מהפלג הירושלמי סוגר כביש ומקבל בואש על הראש, הוא מרגיש שמילא את תפקידו. אצלנו, כשבחור מקבל סטנדר על הראש זו מבחינתו 'פדיחה' איומה. אצלנו יש כאלה שמוכנים להיכנע לטרור ולוותר. רובם לא מגיעים לתפילות כדי לא להיקלע לקו האש. אני כועס עליהם לפעמים ושואל 'מה, אתם פראיירים?'" מה קרה היום? שאלתי כמה מהבחורים שעמדו על המרפסת ועישנו. דוד, נכדו של הרב אליעזר כהנמן, מנגב את שיירי הלבן ממכנסיו ונאות להסביר. לדבריו, ההתלהטות הנוכחית היא תוצר נוסף של מגפת הקורונה. "הרב אדלשטיין התייצב נגד מכחישי הקורונה, הורה לסגור את הישיבה ושלח את התלמידים הביתה. 'המחבלים', שהובילו את ההתכחשות לקורונה, ניצלו את ההזדמנות והשתלטו על האולם כולו. כעת אנו מבקשים לחזור אך הם מונעים זאת מאיתנו באלימות. הם אפילו לא מאפשרים לנו להיכנס לתפילות, ועל זה מתנהל המאבק הנוכחי. רוב 'השונאים' לא מוכנים להיאבק ומתפזרים בבתי כנסת בסביבה, אבל תפילת מנחה הפכה עבור הסבא שלי למעוז השליטה האחרון. אנחנו לומדים בבתי כנסת באזור, אבל יש כאלה שבכל זאת מתעקשים להיכנס". "בעוד שרוב הציבור הליטאי התעשת בשלב מסוים והבין שיש כאן מגפה", אומר גם חיים, "'המחבלים' ואנשי הפלג הירושלמי הובילו את קו ההכחשה והיו חוד החנית במלחמה הזו. הם למדו מהחסידויות שטענו ש'טישים' וחתונות יותר חשובים, המשיכו לקיים מניינים בישיבה, והרבנים שלהם טענו ש'תורה לא סוגרים'. בזמן שאנחנו לא הגענו ל'סדרים' במשך חודשים כי אין לנו אפשרות לקפסולות, הם ניצלו את העניין והשתלטו על האולם. ממש 'חוטא נשכר'". לשם שינוי, הפעם החליטו "השונאים", שלרוב סופגים, להחזיר מלחמה, לדבריהם מתוך חשיבה אסטרטגית. "רצינו לגרום להתערבות המשטרה, כדי שהיא תמלא את הבטחתה לאכוף את ההסכם ותחזיר לנו את השליטה על בית המדרש", טוען דוד. "זו הסיבה שראית את 'המחבלים' מבליגים, עומדים על הספסלים וקוראים 'לא להגיב, לא להחזיר'". אתם באמת שונאים את הקבוצה השנייה? שאלתי, והם הביטו זה בזה. "יש כאן אלפיים תלמידים", הסבירו לי. "אולי חמישים מהם מנהלים מלחמות, כל השאר רוצים ללמוד ויכולים לעשות זאת בלי לקחת חלק בבלגן. אבל בציבור אנחנו מצטיירים כמיליציות של טרוריסטים חרדים". "ליבי נחמץ כל פעם שאני שומע על 'הקרבות' בפוניבז'", אומר חיים בייאוש. "זה מתסכל שהציבור לא מודע לכך שיש מי שמחולל טרור ויש מי שמתגונן מפניו, אבל מה לעשות, זו דרך העולם". את יום הולדתו ה־67 חגג אל"מ (במיל') משה פלד בבסיס צבאי סמוך לגבול רצועת עזה, לצד כמה מחבריו ליחידת המילואים של נהגי התובלה, ויחד עם חיילי החי"ר שמשרתים בבסיס. "זו המתנה הכי יפה שיכולתי לקבל", הוא אומר. יום הולדתו, שחל בחג השני של פסח, תפס אותו בשבת שהוא "סגר" על מדים במסגרת שירות המילואים ההתנדבותי שלו. "עם המשפחה כבר חגגתי 75 פעמים יום הולדת, אז פעם אחת אחגוג עם הצבא, מה קרה?", הוא משיב לתמיהתי בעניין, בריאיון שאנו מקיימים לקראת יום ההוקרה השנתי למערך המילואים, המצוין בל"ג בעומר. "זו הייתה שבת נהדרת. ביום שישי עד כניסת השבת הייתי על המשאית, ובמוצאי שבת נסעתי כל הלילה בגזרת עזה מפלוגה לפלוגה - פה לקחת טנק, נמ"ר או אכזרית ולהעביר את הכלי למקום אחר. כך עד הבוקר". לפני שבועיים סיים את שירות המילואים השנתי שלו, שנמשך הפעם שבועיים וחצי, ובשבוע שעבר יצא לטיול בן ארבעה ימים, עם קבוצת חברים, "חתיארים" כלשונו, שמלווה אותו שנים רבות. יחד הם חוצים את הארץ לאורכה ולרוחבה, ברגל, בטרקטורון או בג'יפ. "אל תשאל כמה כיף היה. כל היום היינו בוואדיות ובהרים. טיילנו בנחל ברק, מעלה עשוש, הר כיפה", הוא מתאר. בלילות פרס את שק השינה שלו בחאן שבמושב פארן בערבה. רעייתו יהודית נשארה בביתם בקיבוץ בית־השיטה בצפון, "לשמור על הבית" כלשונו. ראשונים לקריאה פלד, המכונה בפי חבריו ומכריו "מוסא", הוא אחד מאנשי המילואים המבוגרים ביותר במערך הצבאי, אבל שלא תעזו לכנות אותו זקן. מי שבמהלך שנות התשעים היה חבר כנסת, סגן שר החינוך וסגן יו"ר הכנסת, ממשיך היום את עשייתו הציונית במדי הזית. הוא התגייס לצנחנים בשנת ,1963 ושירת בחטיבה בכמה תפקידי פיקוד. לאחר שחרורו הצטרף למערך המילואים, והשתתף בקרבות לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, ובמלחמות ישראל בלבנון, ברצועת עזה ועוד. לאחר מלחמת יום הכיפורים ביצע הסבה לשריון ושימש בין השאר כמפקד גדוד 77 בחטיבה ,7 וכמפקד חטיבת מרכבות הפלדה. לפני 25 שנים, כשסיים את פרק שירות החובה במילואים, הצטרף לפלוגת מתנדבים שבנויה מאנשי מילואים מבוגרים. הם השתלבו במערך התובלה כנהגים מובילי טנקים ומשאות כבדים. "בינואר '92 סיימתי להיות מח"ט מילואים בשריון, ובאותו יום של חילופי המפקדים בחטיבה עשיתי רשיון לרכב כבד והפכתי לנהג מוביל טנקים", הוא מספר. "מאז לא הפסדתי אפילו יום מילואים אחד. הייתי בכל המבצעים ובכל הכוננויות והגיוסים. לנהגי התובלה תמיד קוראים ראשונים, ואנחנו משתחררים אחרונים. כשצריך לצאת לסבב לחימה בעזה, בתוך שש שעות מהקריאה אנחנו יוצאים עם המובילים מהמחנה, וכשהמלחמה מסתיימת מישהו צריך להחזיר את הכלים הביתה למחסנים". כשפלד מספר על שירות המילואים שלו, שנע בין 20 ל־03 יום בשנה, נדמה כאילו קמטי הגיל שעל פניו מתיישרים. אם כי הפעם המשימה הייתה מהסוג שהוא פחות מחבב. "אני אוהב לשרת בעזה. פחות אוהב את ה'הפלגות' האלו כמו שהחבר'ה קוראים לזה", הוא אומר, ומתכוון למשימות אימון וקו שגרתיות שבהן מובילי הכלים הכבדים נדרשים להעבירם בין הבסיסים לצורך משימות אימון. לעיתים הם יוצאים למרחקים ארוכים ונוסעים מגבול עזה או מצרים אל הגבולות בצפון. "זה פחות מעניין אותי", משתף פלד. "מה שמעניין אותי זה להיפגש בכל שעה עם צוות אחר של לוחמים צעירים במוצבים ובנקודות הקרב. פעם זה צוות עם טנק, פעם זה עם נמ"ר או אכזרית, ופעם זה צוות של באגר ו־9D. המפגש עם הלוחמים הצעירים לאורך הקו והגדר נותן לי סיפוק אדיר". תפקיד נהג המשאית נחשב לאפרורי ונטול הילה, אך פלד מייחס לו חשיבות רבה. בשיחותיו עם החיילים הסדירים במערך התובלה הצה"לי הוא מנסה לשכנע אותם בכך. "אתה יודע למה הטנקים הסורים במלחמת יום הכיפורים נעצרו על המצוק ולא ירדו לעמק החולה או לכינרת? בגלל מול משרדי אגף השיקום. מול השיח הציבורי הסוער בסוגיה, פלד מבקש להציג את הצד המערכתי. "מאוד פופולרי לדבר אחרי ניסיון ההתאבדות שלו, וכולם בוחשים ועוסקים בסיפור הזה, אבל אני בטוח שלאף אחד אין את הנתונים האמיתיים והשיקולים שעמדו בפני הוועדה שעסקה בעניינו", הוא אומר. "הוועדות יושבות על כסף ציבורי, ויש להן אחריות רבה. הן מבינות שיש רצון לדפוק את המערכת. הניסיון של אנשים שלא מגיעה להם באמת תמיכה, לנצל ולהחליק ולסבן, הוא זה שמסבך את עבודת הוועדות. זה לא רק בצבא, אלא גם בביטוח הלאומי ובקופות החולים. כולם רוצים לנצל את המערכת. אני לא מספיק בקי בטיפול בנכים ובפצועים ובפגועי הנפש. אני מקווה שאנשי המקצוע עושים עבודתם נאמנה". בעיניו, השיח הביקורתי הגורף "הפך כבר לטרנד. היום כולם ראשי ממשלה ויועצים ויודעים לומר כמה מקבלי ההחלטות טמבלים. אני לא אוהב את הסגנון הזה ולא הולך שבי אחרי הביקורת, בעיקר במקרים שאני לא מבין בהם די, כמו סוגיית פגועי הנפש. אני רק יודע שהיא סבוכה, כי אתה לא רואה יד שבורה או כרותה או פגם מוחשי אחר שאפשר לכמת ולהעריך את הפגיעה ואת יכולת השיקום. היו לי הרבה חיילים שיצאו מהקרבות עם נפשות מצולקות. אנחנו דור שלם שרוט מכל המלחמות. אחד עובר את זה יותר קשה, אחד יותר קל. כולנו שרוטים". בעבר האשים פלד את התקשורת בסיקור יתר של כאב ואבדות הלוחמים. "הדרג הלוחם לא מתעסק באבדות, זאת התקשורת שמנסה לזרוע פחד ותבוסתנות. בשטח יש רצון להקריב הכול כדי שבבית ימשיכו לחיות את חייהם", אמר בריאיון ל"ישראל היום" במהלך מבצע צוק איתן בשנת .2014 היום הוא מתבטא באופן מעט שונה: "המציאות השתנתה. אנשים פחות תמימים ויותר שואלים שאלות, יותר מביעים ביקורת. אני לא אומר את זה לשלילה, אבל אם זה יבוא חלילה על חשבון רצון לצאת למלחמה אז חבל". עם זאת, מההתרשמות שלו מחאת נכי צה"ל לא תשפיע על הדרג הלוחם בשטח ולא תניא אותו מלצאת ולהגן על המדינה גם במחיר כבד. "אני פוגש את הלוחמים בשטח, הם רוצים להילחם, לצאת ולבצע משימות. הם לא עוסקים בדברים האלה". כשהאזין לנאומו של רב־אלוף אביב כוכבי בערב יום הזיכרון, חש פלד כי הוא משיב את הרוח הערכית במפרשי הצבא. "נאום שלוש האימהות של הרמטכ"ל החזיר לשיח את החיבור למקורותינו, שהם מקור הכוח וההשראה", הוא אומר. "החיבור למקורות זה אחד הדברים שהכי חסרים לי בצבא. אני כועס על חברים טובים שלי שמדברים כל הזמן על 'הדתה' בחברה בישראל ובצבא בפרט". הנושא הזה מחזיר את פלד ל־9 ביולי ,2014 אל ימיו הראשונים של מבצע צוק איתן. "הגעתי אז לחניון של ריכוז הכוחות של חטיבת גבעתי, שהייתה אז בפיקודו של עופר וינטר, והבאתי להם את הטנק האחרון, ממש לפני הכניסה לעזה. עוד לא פרקתי את הטנק מהעגלה וראיתי בשטח התרגשות לא רגילה. שאלתי את אחד החיילים מה מתרחש, והוא סיפר לי שהם בדיוק קיבלו את 'דף המפקד לקרב'. ביקשתי לקרוא אותו". כזכור וינטר כתב אז לחייליו כי "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל. אני נושא עיניי לשמיים וקורא עימכם 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך". החיילים העומדים בפאתי עזה לא שיערו כמה רעש וביקורת יעוררו הדברים בתקשורת ובמערכת הפוליטית. "אחרי שקראתי את המכתב", ממשיך פלד, "עליתי על הטנק שעוד היה קשור על העגלה שלי, עמדתי על הצריח, וצעקתי בכל כוחי כדי שישמעו אותי בכל המתחם: 'עופר וינטר קיבל צל"ש עוד לפני תחילת המלחמה'. בהמשך התחילה כל החגיגה הצבועה סביבו. בשנתיים־שלוש האחרונות יש רגעים שאני פשוט מתבייש בגנרלים של הצבא. זה מתחיל בעמדות שהם מביעים, כמו הדברים שאמר יאיר גולן, ובהתבטאויות נוספות של גנרלים אחרים ועד התנהלות מטופשת ומבישה. זה משהו נורא, הם מצטיירים כמו ילדים בגן". להוריד את אחוז החסימה פלד לא רווה נחת מהכאוס הפוליטי שמלווה את מדינת ישראל בשנתיים האחרונות, ואת החיצים הוא מפנה גם לעבר מתנגדיו של ראש הממשלה הנוכחי: "איזה ערכים הם סוחבים חוץ מ'רק לא ביבי'? מה זו הסמרטוטייה הזו?", הוא אומר, ומוודא שאני כותב את מילותיו במדויק. הוא מודאג מכוונתם של אנשי ימין ותיקים, בהם גדעון סער ועמיתיו במפלגת תקווה חדשה, לחבור לממשלה שהרוב בה יהיה מורכב מאנשי שמאל ושמאל מובהק. "איך הם יכולים ללכת עם מרב מיכאלי? עם יאיר גולן? זה בכלל לא יכול לעבוד, זה הכול הצגה. אני חרד מהיום שהמחנה הזה, מחנה 'רק לא ביבי', יעלה לשלוט, כי אין לו מה להגיד והוא לא אומר כלום אלא 'רק לא ביבי' ." ואולי הם עומדים על העקרונות שלהם? הם התחייבו שלא ישבו עם נתניהו מסיבות ערכיות, ולא חוזרים בהם. "הם יובילו את המדינה לבחירות חמישיות ובזה יגמרו, מי ילך איתם. הם יישארו מפלגה שהאנשים שלה יכולים להיכנס בתא טלפון. מעולם לא הצבעתי לליכוד ולא הייתי איש של ביבי, אבל אני איש ימין ואני חרד מהאפשרות שהשמאל יעלה לשלטון. כל החששות שהיו לנו לפני הבחירות בארה"ב, הכול הולך ומתממש כעת עם ממשל ביידן. כך גם כל הדאגות שלנו אם השמאל יעלה, יתממשו". אני מזכיר לו שגם הוא נכנס לכנסת בחסות ההבטחה ל"פוליטיקה חדשה", כאשר לקראת בחירות '92 שובץ במקום החמישי ברשימת צומת בהנהגת הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן. במה שנחשב לאחת מהפתעות הבחירות הגדולות בתולדות ישראל, המפלגה זינקה אז משניים לשמונה מנדטים. ״רפול ושבעת הגמדים״ כינו אותם, ופרשנים הסבירו את ההצלחה בכך שהציבור חיפש "משהו אחר". פלד מתנגד להשוואה הזו: "לא הצטרפתי למשהו חדש בפוליטיקה, אלא באתי עם תרמיל הערכים שקיבלתי בקיבוץ שלי, בית־השיטה. באנו עם ערכים של תנועת העבודה, והמחאה שבזכותה הצלחנו הייתה מתוך האכזבה של השבירה שמאלה של תנועת העבודה. הם אלו שהפכו למשהו חדש. היה צימאון לדרך הערכית הוותיקה". בחירות ,'96 שבהן הונהגה לראשונה בישראל בחירה ישירה לראשות הממשלה ושאחריהן מונה לסגן יו"ר הכנסת, זכורות לפלד היטב. כעת השיטה הזו חוזרת לשיח הציבורי בעקבות טענתו של נתניהו כי באמצעותה יהיה אפשר לפתור את המבוי הסתום במערכת הפוליטית. "אני לא אוהב את הרעיון הזה", הוא אומר, ומציע שינוי אחר. "הבחירה הישירה הייתה אנדרוגינוס לא ברור. אם המחנות נשארו, מה הטעם בבחירה ישירה? אנחנו חייבים להעלות את אחוז החסימה ולעבור למערכת פוליטית שמונהגת בשני גושים גדולים. צריך לשנות את השיטה כך שהמפלגות הקטנות לא יוכלו לסחוט מדינה שלמה". פלד, שבבחירות האחרונות הוצב במקום ה־04 ברשימת ימינה, סבור כי יו"ר המפלגה נפתלי בנט אינו יכול לעמוד כעת בראשות הממשלה. "תהיה לו בעיה, כי אין לו כוח אלקטורלי מאחוריו והוא לא יוכל לשלוט בממשלה", הוא מסביר. "הפתרון הוא שיריב לוין או ניר ברקת או לא משנה מי יהיה ראש הממשלה מטעם הליכוד, זה יביא גם את גדעון סער ונגמר הסיפור". צייצנים ואנשי תקשורת תומכי נתניהו תקפו השבוע את הציונות הדתית ואף הכריזו על מותה, משום שנציגיה בכנסת הביעו תמיכה בהחלפת נתניהו. כשאני שואל את פלד אם גם הוא בין האבלים, הוא פורץ בצחוק. "בשום פנים ואופן לא. דווקא בגלל שהציונות הדתית היא ממלכתית היא מפנה היום עורף לנתניהו, לא בגללו אלא בגלל שאיתו אי־אפשר להקים ממשלה. היא רוצה ממשלה לאומית ולא ממשלת שמאל, והמטרה הזאת גדולה יותר מאדם כזה או אחר". בית כנסת בבית־השיטה 35 אחוזים מתושבי המועצה האזורית גלבוע, שבה חי פלד כל ימיו, הם ערבים. "אנחנו חיים איתם באחווה ובדוקיום מלא. יש פה מודל לחיים משותפים", הוא מתאר. עד לאחרונה חשב שהמציאות הנהוגה אצלם היא "הוכחה שזה אפשרי גם במקומות אחרים", אך אירועי האלימות והתגובה להם ברחוב הערבי שינו את דעתו. "זה בלתי אפשרי אם תוקפים יהודים ביפו או בירושלים, או אם שוללים את קיומה של המדינה. מצד אחד ליבי פתוח וידי מושטת לשיתוף פעולה שהוא נצרך ממש ברמה הלאומית, אבל מי שינסה להכות ולפגוע בי, אכה אותו בכל העוצמה. "אחרי הבחירות עוד האמנתי שזה אפשרי לשתף פעולה עם רע"ם או עם המפלגות הערביות, אבל הימים האחרונים מוכיחים שזה היה מצג שווא. היום אני חושב שלא בשלה העת. כנראה הציבור הזה עוד לא הפנים שהסיכוי היחיד שלו לחיות ביחד זה להבין שאנחנו פה כדי לחיות ביחד. אני לא רוצה לגרש אף אחד, אבל מי שיפגע או ינסה לפגוע בי ארצה לגרש באותו יום. כמו בהסכמי אוסלו, הם מדברים איתנו בעברית צחה כך ובערבית אומרים דברים אחרים. כולם ידעו אז שזה בלוף והלכו אחרי רבין. מאוסלו ועד היום זה דור חדש, וחשבתי שזה אפשרי. עכשיו ברור לי שזה לא אפשרי בשלב הזה. אם כי יכול להיות שיש בקרב הציבור הערבי כאלה שהפנימו את הצורך בשיתוף פעולה". ברוח תפיסתו בדבר חשיבות הזיקה למקורות, בשנת 2011 הוא היה ממקימי בית הכנסת בקיבוצו בית־השיטה, לאחר מאבקים פנימיים והתנגדות עזה. כיום, הוא אומר, בית הכנסת מהווה קונצנזוס בקרב תושבי המקום. "אחרי הקורונה פתחנו מחדש את שערי בית הכנסת, והמניינים הולכים ומתמלאים", הוא מספר. לדבריו, בכל שבת פוקדים את המקום שני מניינים לפחות, בין המתפללים גם שומרי שבת ומצוות, ובראשו עומד רב. "הרב שמואל קובוס, בן היישוב עופרה, חי איתנו כאן כבר שנים רבות עם חמשת ילדיו. איש חכם, צנוע ואהוב מאוד". אף שאינו שומר שבת, עבורו "אין דבר כזה לא להיות בבית כנסת בשבת. בכל יום שישי בצהריים אני צועד אל בית הכנסת, מכין אותו, מכוון את שעוני השבת ודואג שהכול יהיה מושלם לכבוד השבת. זו אהבת חיי".

Images:

Categories:

Makor Rishon

© PressReader. All rights reserved.