Publication:

Makor Rishon - 2021-04-30

Data:

ללמוד מהטעות

ריקי ממן

עוד לא התאוששנו מהעיכוב הממושך ברכישת החיסונים, הנשק העיקרי שלנו בהתמודדות עם מגפה עולמית ומשבר כלכלי, והגיעה הסאגה סביב מינויו של שר משפטים כדי להראות לנו בפעם המי יודע כמה את חוסר התוחלת של ממשלה פריטטית. הממשלה השוויונית, שהייתה אמורה להביא אחדות לישראל, הביאה בעיקר ניוון והוליכה לקצה את חוסר המשילות. קשה להאמין, אבל בימים אלה ממש יושבים פוליטיקאים ודנים באפשרות להקים ממשלה נוספת כזו, כשהראיות המצטברות לכישלון השיטה זועקות לשמיים. אין דבר משכנע פחות מהספינים על הצורך ב"ממשלת אחדות" או "ריפוי". כל מי שדן ברצינות באפשרות כזו, אומר למעשה דבר אחר: קודם כול נוריד את נתניהו מהמגרש, אחר כך נחזור להתקוטט בינינו לבין עצמנו. ממשלת אחדות היא כמובן דבר אפשרי בדמוקרטיה פרלמנטרית, והיא כבר התקיימה כאן ובמקומות אחרים בעולם; היא יעילה בעיקר בעיתות חירום כמו מלחמה, כשהשחקנים בזירה הפוליטית מסוגלים להניח בצד את המחלוקות השגרתיות. אבל אם ממשלת אחדות "רגילה" מתקשה לפעול כשהדעות חלוקות באופן קיצוני בשאלות כלכלה וחברה, משפט וביטחון, מדיניות חוץ ופנים - ממשלת חילופים פריטטית על אחת כמה וכמה. מדובר ביצור כלאיים שסובל מכל החסרונות של הקצוות האידאולוגיים שבממשלת האחדות, בתוספת וטו הדדי שמבטיח שיתוק תמידי. חוסר האמון הוא טבעה של הפוליטיקה, שהרי פוליטיקאים אינם ידועים באמינותם, אבל קואליציות מורכבות לרוב משותפים שיש ביניהם מפגש אינטרסים. אבל כשאין אמון והאינטרסים מנוגדים, כל צד דורש זכות וטו ומקבל בחשדנות כל צעד של הצד האחר. כשהעין תמיד פוזלת אל הבחירות הבאות, אין טעם להגיע להסכמות עם הצד שממול, שכן הוא אינו שותף אלא יריב. האופוזיציה יושבת בתוך הקואליציה, והממשלה צריכה להתגלגל לבית המשפט העליון כדי למנות שר משפטים. בפני מדינת ישראל עומדים אתגרים בוערים, שדורשים טיפול דחוף. דמי האבטלה המובטחים לכל מי שיצא לחל"ת הפכו לחסם תעסוקתי, כפי שהתריעו מלכתחילה כל מי שעיניהם בראשם. עסקים מבקשים לחזור לשגרה אחרי שנה מקרטעת, אבל המסעדות שהיו סגורות כמעט שנה לא מצליחות לאתר מלצרים, ובתי המלון, שהיו בשפל היסטורי של תפוסה, לא מצליחים למצוא חדרניות ועובדי מטבח. ישראל נמצאת במצב אבסורדי של אבטלה גבוהה, ובמקביל מספר שיא של משרות פנויות שממתינות לאיוש. מישהו צריך להניח על השולחן תוכנית ליציאה ממשבר התעסוקה, אבל איש לא מעוניין לעשות זאת כל עוד בחירות הן עדיין אפשרות. מי רוצה להיות שר האוצר או ראש הממשלה שביטל את דמי האבטלה למאות אלפים, ואחר כך יצטרך לבקש את קולם בקלפי? מדינת ישראל צברה חוב עצום שהטיפול בו דורש מתווה רבשנתי, והוא יכלול כנראה הן קיצוצים בתקציב המדינה והן רפורמה במיסוי. אבל מי יקצץ בשכרם של עובדי מדינה, שבקרוב יהיה עליו לבקש את תמיכתם? מי יפעל נגד הפנסיות התקציביות או הסתדרות העובדים ואחר כך ייצא למערכת בחירות? תהיו כחלונים בכל הסוגיות הללו יש לימין הישראלי משנה סדורה ומוסכמת למדי. בנושאי כלכלה וחברה, ההבדלים בין גדעון סער, נפתלי בנט, בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' כמעט לא קיימים. קווי היסוד של ממשלה כזו יכולים להיכתב בתוך שעות מספר. בניגוד לקואליציה עם מרצ, העבודה, ליברמן, גנץ והרשימה המשותפת - כאן אין מחלוקות אידאולוגיות גדולות. מי שחושב שיוכל לקדם משהו מאלה עם מפלגות השמאל, מוטב לו שיקרא את המצעים שפרסמו זה מכבר. אפשר לבקר את נתניהו מימין, אולי אפילו ביקורת נוקבת יותר מזו שנשמעת משמאל; עיקרה של הביקורת הזו הוא שנתניהו לא מספיק ימני - לא מספיק בתחום המשילות, לא מספיק בכלכלה, לא מספיק במשפט. המסתננים עדיין כאן, חאן אל־אחמר עודנו עומד, ההסתדרות עדיין מונעת רפורמות, בג"ץ עדיין קובע מדיניות. אכן, לא חסרה ביקורת על נתניהו מימין, וחלקה גם מוצדק מאוד. אבל דווקא בנושאי חוץ מוסכם שאכן יש לו יכולות מרשימות. קשה לראות מישהו בזירה הפוליטית הנוכחית עם יכולות גאו־פוליטיות כשל נתניהו, ולו בשל הניסיון והידע הרב שהוא צבר, וההיכרות האישית שלו עם מרבית השחקנים. עם ביידן בבית הלבן, איראן שמבקשת לנסות אותנו, והצורך בחיזוק הבריתות הקיימות עם העולם הסוני, קשה לימין לוותר על נתניהו בדיוק ברגע הזה. מתוך ההבנה הזו נולדו הניסיונות להפוך אותו לנשיא־על עם סמכויות בתחום המדיני. ההבנה הזו צריכה להוביל גם את האסטרטגיה בימין: ניקח את נתניהו בשל יכולותיו המדיניות, אבל נשלים אותו בנושאי הפנים. בנט וסער יכולים ליצור קואליציה שתדרוש - ותקבל - את כל הדרישות האידאולוגיות שבשמן הקימו מפלגות נפרדות וביקרו את חוסר הפעולה של נתניהו. משילות בנגב, הפחתת רגולציה, הורדת מיסים, פתיחת המשק הישראלי לייבוא חופשי, איזון כוחם של ועדי העובדים, פסקת התגברות, רפורמה בפרקליטות ובמינוי שופטים, קציבת כהונת ראש ממשלה. הכול כולל הכול. היה כבר פוליטיקאי מימין שהלך בדרך הזו. קראו לו משה כחלון. כחלון לא בא עם אג'נדה מדינית אלא כלכלית, ותפס בדיוק את מצביעי מרכז המפה הפוליטית שהם קצת ימין וגם קצת לא, ובעיקר עסוקים בשיפור איכות חייהם וביכולת שלהם לקנות דירה. כחלון הבטיח להוריד את מחירי הדיור ולטפל ביוקר המחיה, ובמשא ומתן הקואליציוני דרש את כל ארגז הכלים הנחוץ לשם כך: תפקיד שר האוצר, העברת מנהל התכנון למשרד האוצר, ותקציבים עצומים לתוכניות "נטו כחלון" השונות. הוא דרש אוטונומיה בנושאי הכלכלה שתחת סמכותו, וזכות וטו על נושאים אחרים. כחלון לא היה צריך מנגנון חוקתי שיאפשר את כל זה; הוא פשוט היה לשון המאזניים של הממשלה. לא נדרשה גם אהבה גדולה בין השניים, או אמון יוצא דופן שממילא הוא מצרך נדיר בין פוליטיקאים מתחרים. כחלון ביצע במשרד האוצר כמעט כל מה שרצה, כולל צעדים שנתניהו לא אהב או הסכים איתם. הסיבה היחידה שהוא איננו נמצא היום בזירה, היא שהצעדים שעשה פשוט לא צלחו. מחירי הדיור לא ירדו, יוקר המחיה השתפר רק בשוליים, והגירעון תפח כי הכול מומן מהלוואות ולא מהתייעלות המגזר הציבורי. אין לו מה להלין על נתניהו שלא סיכל את צעדיו, מדיניות שהימין האידאולוגי דאג לבקר בלי סוף. סער ובנט יכולים לנקוט את אותו צעד: לקחת את נתניהו על יתרונותיו, ולהשלים אותו במקומות שבהם הוא חסר. אבל משטמה אישית, נקמנות קטנונית ואינטרסים פוליטיים צרים מונעים את הרכבתה של ממשלה כזאת, שתהיה ברכה לישראל ולימין. גם בסוגיית הבטחות הבחירות יש דרכים להתמודד (גדעון סער יכול למשל להתמנות ליו"ר הכנסת, וכך לא לשבת תחת נתניהו). אבל במקום ממשלת החלומות הזו, בנט וסער מוכנים להתמסר לעוד ממשלת חילופים פריטטית שמשמעותה המשך השיתוק, ּוויתור על עקרונותיהם ועל הנכס האלקטורלי הגדול ביותר של הימין. לפני שנה ניסו לשכנע אותנו שממשלת אחדות בין נתניהו לגנץ היא הדרך היחידה להימנע מבחירות רביעיות. בסוף קיבלנו מבנה משטרי חדש, משונה ולא יעיל, וגם את הבחירות הרביעיות. מי שמבקש עכשיו לטעון כי ממשלת חילופים פריטטית שכוללת את הקצוות הימניים והשמאליים של המפה, בתוספת מעט מרכז קיצוני, היא הדרך להימנע מבחירות חמישיות - סופו שגם יגורש מהעיר וגם יאכל את הבחירות החמישיות. קו האש על מדורות ל"ג בעומר השנה, שפך השבוע נציב הרשות הארצית לכבאות והצלה דדי שמחי דלי של מים צוננים. על פי הנציב, "בשל תנאים קיצוניים המעלים את הסבירות להתרחשות דליקות" תיאסר השנה הדלקת מדורות. אלפי ילדים שאוספים עצים כבר שבועות ארוכים יחליטו אולי להתעלם מהאיסור, אם הם בכלל שמעו עליו, אבל הנציב אמר את דברו. למען האמת, ההנחיה הזו יצאה מאגף פחות מוכר של הרשות לכבאות והצלה. על הרשות אנחנו שומעים בדרך כלל באחד משני הקשרים: הפן המבצעי, שבו לוחמי אש פורצים אל בתים בוערים, מצילים חיים ומכבים שריפות. השני הוא המאבקים המרובים בין נציב הכבאות ליו"ר ארגון העובדים של הכבאים, אבי אנקורי. בפועל, שני אלה משפיעים מעט מאוד על חייהם של אזרחי ישראל. העבודה הפחות מוכרת של שירות הכבאות, שהיא גם החשובה יותר וזו שמשפיעה באופן דרמטי על חיינו, היא זו של אגף הגנה מאש. בישראל, תודה לא־ל, מתים מעט מאוד אנשים בשריפות מדי שנה. לוחמי אש הפורצים לבניינים הם מחזה נדיר, וטוב שכך. אבל אגף הגנה מאש, חלק מזערי מרשות הכבאות וההצלה, עוסק לא בכיבוי שריפות שכבר קרו - אלא בניסיון למנוע את השריפות עוד לפני שהן בוערות. על פי אתר האינטרנט של רשות הכבאות, "אגף הגנה מאש עוסק בנושא מניעת דליקות במסגרת תחום לוחמת האש, ופועל במספר ערוצים לצורך מטרה זו: חקיקה ותקינה, פיקוח עסקים ובנייה, חקירת דליקות וקידום ההסברה בקרב הציבור". עיקר פעילותו של האגף היא אפוא רגולציה. זהו האגף שכותב תקנות ומפקח על הנהלים שמטרתם מניעת שריפות והגנה מאש, והוא משפיע על חיינו בדרכים רבות ורחבות, שאת רובן אנחנו כלל לא מכירים. כך למשל, בניינים נדרשים להתקין גלאי עשן או מערכות אוטומטיות למניעה ולכיבוי של שריפות, מתוקף חוק התכנון והבנייה. תקנה דומה חלה גם על עסקים הדורשים רישוי כמו מסעדות, חנויות, בתי מרקחת, אולמות תיאטרון, מפעלי ייצור ומחסנים. לכל אחד מהם מפרט אחר ודרישות מפורטות, שמחייבות את בעלי העסקים בהתקנת מנגנונים, תיקונים, שינויים ואגרות על ביקורת. כל אלה כרוכים כצפוי בעלויות גבוהות, ולא תמיד הגיוניות. למה בריכה שנמצאת במרחב פתוח זקוקה לעשרות רבות של סעיפי הגנה מאש? מדוע בבניין חדש ובו עסקים טעוני רישוי, יש להתקין מערכות כיבוי אש על פי התקנות לתכנון ובנייה, אבל אם נכנס לשם עסק כמו מסעדה - הוא עומד בתקן אחר, ויש להחליף את המערכות כדי להתאים לרגולציה הספציפית הזו? העלויות במקרה כזה עשויות להגיע לעשרות אלפי

Images:

Categories:

Makor Rishon

© PressReader. All rights reserved.