Publication:

Makor Rishon - 2021-04-30

Data:

שער ליפו

1238

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

תחם הבניינים החדשים שבלב יפו מקבל את פנינו בשקט כמעט מכעיס. שום דבר מהשלווה הזאת לא מרמז על מה שאירע במרחק כמה מאות מטרים מכאן לפני ימים ספורים. דליה מגנזי, אחת הדיירות בפרויקט, פוגשת אותי אחרי ניווט כושל ומעדכנת: "איפה שהיית קודם - שם הכו את הרב מאלי". את הרכב אני מחנה בהתאם להנחיות ברורות: "יש כאן שלט של אין כניסה, אבל אף אחד לא שם עליו. פשוט תחני, לא מחלקים כאן דו"חות". ברוכים הבאים לרחוב שטרנהרץ .1 מבחוץ – פרויקט דיור מטופח במרכז שכונת עג'מי. מבפנים – בליל של אנשים וצבעים שלא יבייש שום חצר בשכונת נחלאות הירושלמית. בקומת הקרקע גרים דליה וגבי מגנזי, הורים לארבעה. היא דתייה שעוסקת באימון אישי, הוא מסורתי, מהנדס במקצועו. מולם גרים ראדה וזיאד מדוח, בני זוג מוסלמים, וגם להם ארבעה ילדים. ראדה עובדת עם קשישים, חלקם ניצולי שואה, זיאד הוא נגר. מעליהם גר זוג ערבי־נוצרי שלא נכח בעת המפגש. בבניין השני מתגוררים ולנטינה ועופר אטיה עם שני ילדיהם. היא עולה חדשה והוא מסורתי. השכנים שלהם הם עדי ואלידד שנייד, הורים לשישה, חברי גרעין תורני; חיה הימן, בעלה עזרא וילדיהם, המשתייכים לישיבה של הרב אליהו מאלי; ואסי איתן, יהודי חילוני. בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים יוצאות המשפחות למדרגות בחלל המשותף שבין הבניינים, והילדים משחקים זה עם זה. דו־קיום שנוצר כמעט מעצמו, בלב שכונה מסוכסכת. את דליה אני פוגשת בביתה המרווח. "כשהגענו לכאן לפני שנה וחצי, חטפנו את שוק חיינו", היא נזכרת. "לא עברנו לפה בקטע אידיאולוגי. גבי בעלי רכש את הדירה הזו עוד לפני שהכרנו. בהתחלה נהגנו להשאיר את הבית פתוח לחצר, עד שקלטנו איפה אנחנו נמצאים. ביום העצמאות שעבר גנבו לנו עץ רימון מהחצר. לאטלאט התחלנו להבין. התמַגנו, התקנו מצלמות". עוד אנו מדברות, ועדן בתה שואלת אם "אפשר ללכת לראדה". קשה לפספס את הברק בעיני הילדה כשאמה עונה בחיוב. "תמיד כשאנחנו באים אליה היא מביאה לנו ממתקים", לוחשת לי עדן, ומיד מסייגת: "אבל לא כולם כמו ראדה. יש כאן ילדים שסתם הלכו ברחוב, וערבים הרביצו להם". לתושבי השכונה המציאות הזאת הייתה מוכרת עוד הרבה לפני שעלתה לכותרות. "איכשהו הסיפור של הרב מאלי פוצץ את הכול", אומרת דליה. "היו מקרים של ילדים שהלכו ברחוב יאנוש קורצ'אק, ונערים ערבים הודיעו להם 'אתם לא יכולים לעבור כאן' והרביצו להם. מי שעצר את זה היה ערבי מבוגר. כלומר, יש גם פער גדול מאוד בין המבוגרים לצעירים". הכרנו דרך המפתחות מבחינת דליה, המהומות שהתפרצו בשבוע שעבר הן תוצאה ישירה של מתיחות על רקע פערים חברתייםכלכליים. "יש פה מאבק על הדירות של עמידר. הרבה ערבים גרים בהן, וכשנגמרת השכירות הם אמורים לצאת, אבל יש להם גם אפשרות לרכוש את הדירה ולהישאר. לא לכולם יש כסף לקנות את הדירות האלה, ומי שכן רוכשים אותן הם לרוב יהודים. אנחנו נמצאים די קרוב לים; באים אנשים שיכולים להרשות לעצמם לגור כאן, ומולם תושבים ותיקים עדיין גרים בבתי שיכון. זה יוצר מתיחות מסוימת. בהתחלה לא היו לי פה וילונות, עד שקלטתי שילדים שמסתכלים פנימה רואים משהו שלא יהיה להם בחיים. יש כאן שילוב מוזר של בתי שיכון ובתים בהתחדשות ופרויקטים חדשים, והתחושה של עשירים מול עניים מורגשת היטב". לדירה נכנסת ראדה, השכנה המוסלמית. סוף היום קרב, ואיתו סעודת שבירת הצום של ימי הרמדאן. "תכף יבואו כולם, ירצו לאכול. אני נותנת להם אוכל ואוכלת בעמידה". היא בת ,42 ילידת יפו כמו בעלה זיאד. לפרויקט בשטרנהרץ, ששווק בהתחלה לציבור הדתילאומי, הם הגיעו במקרה כשדירתם הקודמת נכנסה להליך פינוי־בינוי. "כשראיתי את דליה חשבתי לעצמי - וואי וואי, מה מחכה לי", היא נזכרת בחיוך. "עברנו לכאן לפני שנה. עד אז לא העזתי בכלל להתהלך מהצד הזה של רחוב יפת. ראינו שלט 'להשכרה', ולא חשבתי יותר מדי. התברר שבעל הדירה הוא יהודי מתנחל. לפני כן היינו שכנים צמודים של הרב מאלי. בעל הדירה שאל אותו עלינו, והוא אמר 'אתה יכול להשכיר להם בעיניים עצומות'. את דליה הכרנו דרך המפתחות: הבעלים נתן לה אותם, כדי שתראה לאנשים את הדירה. ככה התחיל הקשר בינינו, והיא נכנסה לי ללב". ולך, דליה, לא היה מוזר ששכנה מוסלמית עוברת להתגורר בפרויקט? "ממש לא. עוד לפני כן הגיעה לפה אישה מוסלמית אחרת, וכשהיא ראתה את הילדים שלי עם כיפות היא אמרה: 'אבל אתם לא רוצים שנגור בפרויקט הזה'. עניתי לה: 'מי אמר לך דבר כזה?'" "אותי שואלים מי הרשה לי לגור פה", מוסיפה ראדה. "רגע, מישהו צריך להרשות?" למה בעצם רצית לגור בשכונה עם יהודים? "לא עניין אותי מי גר פה, רציתי לגור במקום טוב". מה לדעתך גרם לכל המתיחות הנוכחית? "זה קשור למכירת דירות, לא יותר. זו לא מלחמת דת. קצת הגזימו בחדשות, אין להם על מה לדבר, רק על יפו. ממה שהבנתי, יכול להיות שמישהו בא לקנות בית והרב מאלי ליווה אותו, כמעין מתווך שמכיר היטב את האזור. אני מניחה שהרגישו שיש פה ניסיון לקנות את הבתים, וזה באמת קורה". "אם יהודי בא עכשיו לקנות בית מעמידר, מוכרים לו בחצי מחיר", טוען בנה מוחמד, שמצטרף לשיחה. "כשערבי בא לקנות, מעלים לו את המחיר, מכפילים אותו. אז יש תסכול סביב העניין הזה. אנשים מרגישים שמנסים לדחוק אותם החוצה". דליה שואלת אותו אם הוא חושב שילדיה יכולים ללכת ביפו עם כיפה ולא לחשוש. "אם אני לידם, הם יכולים ללכת", משיב מוחמד בכנות. "כשהם עברו לבניין", נזכרת דליה, "מוחמד אמר לי: 'תהיו רגועים, אני פה'. כאילו הוא זה שצריך לשמור עלינו, ולא משטרת ישראל או העירייה". ראדה ובנה אומרים כי לא הותקפו על ידי יהודים - "אבל יש כעס", הם מציינים. ולצד המתיחות הזאת, שלא עוברת מתחת לרדאר אלא מדוברת בפתיחות בין השכנים, נמצאת החברות האמיצה שצמחה בין שתי האמהות. "אחת השכנות שאלה אותי פעם: אבל אתן חברות־חברות, כמו שאני ואת חברות?", מספרת דליה. "עניתי שכן, ולא הבנתי למה זה כל כך מוזר בעיניה". מהחצר בין הבניינים נשמעת המולת הילדים. "כשארגנתי פה הצגה דרך המתנ"ס, כולם הוזמנו", נזכרת דליה. "אבל לא תמיד האידיליה מתקיימת. לפעמים הבנות של ראדה רוצות להשתתף, ולפעמים לא. למעלה יש גינת משחקים ופארק עם מתקני כושר, ושם תראי לפעמים שהילדים היהודים והערבים מתפצלים באופן טבעי". את אורי יוסף, בנה של דליה, ראדה מכנה בחיבה "אורי יוסוף", וכשדליה מזכירה את עקדת יצחק, שכנתה מתקנת ואומרת שזו עקדת ישמעאל. המשימה הבאה שלהן היא להצליח לאכול ארוחת שבת ביחד. "קשה לה עם זה שאני לא אוכלת אצלה", מספרת דליה. "יום אחד אמרתי לה 'בואי תבשלי אצלי'. היא הכינה לי מלוחיה, ותוך כדי הבישול בירכה את הנביא. אמרתי לה 'לא להגיד מוחמד, תברכי את משה!'. אבל כן, העובדה ששתינו דתיות גם מחברת בינינו. יש לנו הרבה שיחות השוואה. למשל, הופתעתי לגלות שאצלם הנידה נמשכת שבעה ימים, ובסוף הספירה לא הולכים למקווה, אלא מתקלחים שבע פעמים ואומרים בלחש תפילה מיוחדת". "בגללה התחלתי לקנות מוצרים כשרים במכולת, כדי שאוכל להגיש לה", אומרת ראדה. "המוכר שאל אותי מה לי ולכשרות, הוא לא הבין. אמרתי לו שיש לי שכנים דתיים ואני דואגת להם". "אפילו ביום כיפור אנחנו חוגגים איתם", מתלוצץ מוחמד, "קונים אופניים ורוכבים בכל השכונה". ומה לגבי עמידה בצפירה? ראדה: "ביום של ניצולי השואה אני עומדת, ביום הנכבה לא". "בפורים עשינו פה קריאת מגילה והתחפשתי לראדה", מספרת דליה. "מישהו ראה אותי וחשב שזאת היא. הוא כתב לאח שלה: 'אחותך במסיבה של היהודים'". למה לא יהודים בינתיים מצטרפים אלינו גבי מגנזי וכמה מהשכנים: עופר אטיה, אסי איתן, עדי שנייד, חיה הימן וברק ליבוביץ', המשמש חבר ועדת ההיגוי של הקהילה. הקולות העולים מהשיחה מתארים מציאות חיים מורכבת של מגורים בעיר מעורבת. "כל אחד כאן יכול לספר לך על רצף תקריות. במהלך השנה וחצי שאנחנו גרים פה, נוקבו כבר עשרה צמיגי מכוניות. זריקת אבנים על החלונות היא דבר שבשגרה", מספר גבי. "הבן שלי אלעזר חזר מחוג וחטף מכות מילדים ערבים", מספרת עדי, וגבי ממשיך: "אם אני מסתובב פה כחילוני, הכול בסדר. אבל בשבתות, כשאני לובש חולצה לבנה וחובש כיפה, לא תהיה פעם אחת שלא אשמע הערה. כשאני מספר לראדה, קשה לה לשמוע את זה, אבל זאת המציאות: יש יהודים ששונאים ערבים, ויש ערבים ששונאים יהודים". הרחוב שלהם, כך מספרים בשכונה, היה פעם שוק, ובין עצי הזית שבשוליו פעל מרכז של סחר בסמים. עד היום מתלבטים התושבים אם לתת לילדים לשחק לבד בגינה שבמעלה המדרגות. כרגע מאפשרים להם, אם תהיה הסלמה – אולי ההורים ישקלו שוב. מעל השיחה מרחפת השאלה שהעסיקה את רוב גופי התקשורת השבוע: האם הדתיים שעברו לגור בעיר אכן באו לייהד אותה? "מי שגרים פה הם אנשים שמחפשים משהו שונה מגבעת־שמואל או פתח־תקווה, רוצים מקום מגוון", מסביר ברק. "אני חושב שיפו היא שמורת טבע נדירה. אם נסתכל על התהליכים שעוברת הציונות הדתית, יש מעבר מהערים הגדולות ליישובים. בבתים של פעם היו חמישה סניפי בני עקיבא, היום יש שם שניים". ופתאום מגיעה קבוצה של יהודים דתיים לטבורה של שכונה ערבית. אתם יכולים להבין את החשש מצד התושבים? עדי: "יש ביפו מצוקת דיור אמיתית, אבל לא רק של המגזר הערבי. היא תופסת את כל מי שנמצא ברמה סוציואקונומית נמוכה, ויש גם יהודים כאלה. פונו מכאן הרבה משפחות יהודיות". "יפו תמיד הייתה עיר מעורבת, עוד לפני קום המדינה", מציין ברק, וחיה מוכיחה: "הרחובות פה נושאים שמות של רבנים". ברק מספר כי הישיבה שוכנת במבנה של בית כנסת שהיה פעיל עשרות שנים, עד שהתרוקן ממתפלליו. "ברדיוס של חמישים־מאה מטר מכאן יש לך שישה בתי כנסת שהיו פעילים", מוסיף גבי. "זו הייתה המציאות משנות החמישים עד שנות השמונים, ואז ראש העירייה שלמה להט פינה מיפו את רוב התושבים שהגיעו ,1948־ב והיא הפכה להיות יותר ויותר ערבית. ככה זה נמשך עד הרנסנס של לפני 15 שנה, כשיהודים התחילו לחזור לכאן". "יש פה בעיות שאי אפשר להכחיש אותן, כולם מסכימים על זה, אבל כשיש הזנחה ומצב כלכלי גרוע, מי שנראה דתי תמיד יחטוף את האש בצורה חזקה יותר", אומרת עדי. "חילוני שעובר לכאן, לא יאשימו אותו שהוא בא לייהד ולהוציא את הערבים מהעיר. לעומת זאת כשאני מסתובבת בחוץ עם המטפחת שלי, זה מיד מושך מבטים. כלומר, לאסי מותר לקנות פה דירה, לי לא. למה אני לא יכולה לגור כאן וליהנות מהים ומבתי הקפה הטובים של יפו?" באמת באת לכאן מהסיבה הזאת? "אנחנו גרים ביפו כבר 12 שנה. אני מתה על העיר הזאת, באמת אוהבת את המגוון שלה". ברק: "בלוד, היהודים הדתיים והערבים הרבה פעמים גרים בנפרד. ליהודים הקימו את שכונת רמת־אלישיב, למשל. פה זו ממש עיר מעורבת. אתה יושב עם אנשים באותו הבניין". דליה: "חברה מפסגות שבאה אליי, אמרה לי - וואו, אתם אשכרה גרים עם ערבים". "המתנחלים לא מכירים ערבים, נקודה", קובע גבי. חיה: "כששואלים אותי למה אני ביפו, אני עונה שבכלל אין לי פה בית. אין לי כסף כדי לקנות כאן. במקרה הסתדר לנו איזשהו דיל עם הדירה, עברנו הרבה דירות בשביל להצליח לשרוד. לא באנו כדי לייהד את העיר, באנו לעבוד. בעלי מלמד בישיבה, אני מלמדת במדרשה ועובדת גם כרכזת בנות שירות לאומי. באנו ללמד יהדות את מי שנמצאים כאן. נכון שאם את יושבת באזור כזה, את מרגישה שיש מקום לעורר את היהדות כאן. בהנחה שזה היה הבית שלנו, והמקומות האלה היו יהודיים, למה שיהודים לא יבואו לגור כאן?" אסי: "יש פה כל מיני קהילות של יהודים שמאלנים שמצדיקות את האלימות ומתלוננות על ג'נטריפיקציה. אני לא חושב שאפשר לדבר על ג'נטריפיקציה ביפו. זה אבסורד". ברק: "היה מקום לדון בזה אם היינו באים לגור בטייבה. אני יכול להבין טענות כאלה לגבי עיר ערבית, ואז עולה השאלה אם מותר ליהודים לבוא לשם כמו שמותר לערבים לגור בעפולה. אבל יפו היא לא בסיפור הזה, היא תמיד הייתה עיר מעורבת". מחוץ ללה־לה־לנד מבחינת התושבים הדתיים, הצורך לחזק נוכחות בעיר אינו קשור ל"ייהוד". "אנחנו תמיד אומרים שאם חצי בניין בפתח־תקווה היה בא לגור כאן, זה היה יכול להעיר את השכונה", מסביר ברק. "היה לנו מאבק גדול בנושא בית הספר הדתי, כי אין כמעט נרשמים. בכל שנה אנחנו נלחמים מול העירייה כדי שהוא ימשיך להתקיים. אם יסגרו אותו, בית הספר הדתי הכי קרוב נמצא רק בשכונת שפירא". עופר אטיה, לעומת זאת, רשם את הילדים לבית ספר דו־לשוני. "בערב אנחנו סופגים פה יהדות", הוא צוחק. "כמו שאני בעד הרב־תרבותיות, ככה אני קנאי לשימור המסורת". אז מה בעצם צריך לעשות כדי להשיב את השקט לעיר, אני שואלת. "די ברור שערביי ישראל הם האתגר הבא של החברה הישראלית", משיב ברק. "עבור מי שגר ביישוב זה פחות מורגש; פה ביפו זה מחייב אותך כל הזמן לחשוב על פתרונות. יש כאן מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, שנמצא ברדיוס של כמה רחובות". גבי: "חייתי 14 שנה בצפון הישן של תל־אביב, שמנה וסולתה של מדינת ישראל, ואני יכול להגיד לך שמדובר בבועה. חיים שם בלה־לה־לנד. אתה מגיע לפה ופתאום מגלה עשרות ילדים להורים נרקומנים. אתה מגלה בית ספר שכבר שלושים שנה אין בו בחינות בגרות. אני בוגר הטכניון, בכל שנותיי שם לא פגשתי בחור אחד מיפו. פתאום אנחנו נחשפים למצוקות שלהם". עופר: "בתקופת הקורונה הרבה מילדי יפו למדו, כי הם הולכים לכיתות של חינוך מיוחד. אז מה, ההורים דפוקים? הילדים דפוקים? או שיש כאן הסללה? וברגע שילד הולך לחינוך מיוחד, יש עליו סטיגמה, והוא לא מגיע לתיכון ולא עושה בגרות ונושר בגיל 15 – ואז אנחנו מוצאים אותו פה אצלנו, זורק אבנים למרפסת". גבי: "יש פה הזנחה מטורפת. יפו היא סיר לחץ של אנשים בהזנחה, שהוסיפו אליו את המשת"פים של השב"כ שמסוכסכים עם האוכלוסייה המקומית, ולתוך כל הדבר הזה נכנס חוסר המשילות. זה מתבטא בילדים שנוסעים כמו מטורפים בטרקטורונים, זבל ברחובות, שרפת פחים, כלבים משוחררים. "כשגרתי בצפון הישן היו לי ארבע בריכות לבחור ביניהן, ביפו יש אחת והיא פתוחה רק בקיץ. 23 שנה מכהן פה אותו ראש עיר, והוא לא טרח לבנות בריכה ביפו. בקורונה העירייה נתנה 100 אלף שקל לעמותת צדקה מוסלמית עבור משפחות נזקקות. אנשי העמותה לקחו רשימת שמות ממחלקת הרווחה, הגיעו לחלק ארגזים, וראו ליד הבתים מכוניות מרצדס ואאודי. מה מתברר? כולן משפחות פשע. העירייה אפילו לא מסונכרנת, מי נמצא ברווחה ומי לא. "אנחנו מפנים את האצבע לריבון. לעיריית תל־אביב ולשר לביטחון הפנים. אין פה תווי חנייה, כחול לבן לא מעניין אף אחד. חונים על המדרכות ואין פיקוח עירוני. לקוחה שלי שעובדת בעירייה סיפרה שלא נכנסים לאזור כדי למדוד ארנונה, אלא מודדים בעזרת רחפנים. פעם פגשתי סייר של העירייה על אופנוע, נראה מצוחצח כזה. שאלתי אותו למה לא רואים אותם ביפו, והוא ענה שיש להם הנחיה שאסור להיכנס לכאן". "כבר כמה פעמים קרה שעליתי על אוטובוס, ובכניסה לשוק הפשפשים פתאום הודיעו שהתחנה הבאה היא בצפון בת־ים", מספרת חיה. "הם לא עוברים פה, מפחדים". זיקוקי דמדומים ראדה נעדרת מהשיחה; היא כבר בעיצומן של ההכנות לסעודת סוף הצום. אני עולה לביתה ודרך החלון מתבוננת באחרוני הילדים המשחקים ברחוב, מנצלים דקות אחרונות של אור. דגל ישראל ודגל הכוכב והסהר תלויים מרפסת ליד מרפסת. קשה להבין את הדיסוננס המקומי, בין שכונה שהפכה לסיר צ'ולנט של החברה הישראלית, ובין המהומות שהתרחשו פחות ממאתיים מטר מכאן. תושבי הבניין שמחים לגור בשכנות עם מוסלמים ונוצרים, אך לא מוותרים על הזכות להשמיע את תסכולם לנוכח האלימות הגואה מול המתחם המוגן שבנו לעצמם. "כשיש אנרכיה הקיצונים מקבלים כוח, ומפנים את האש לצד השני", אמר לי ברק לפני שיצאתי מבית משפחת מגנזי. "אם מצליחים להשליט סדר במקום, גם מי שקיצוני ושונא יהודים, יעז פחות". בזמן שבני הזוג מגנזי כבר עסוקים בעיצוב ובשדרוג של ביתם, ראדה מביעה תקווה שאולי יתמזל מזלה והיא תוכל להמשיך לגור כאן לאורך זמן. "אם בעל הדירה ירצה למכור אותה, אנחנו הראשונים שינסו לקנות. אני רק מקווה שלא יעקפו אותנו, כי לפעמים עסקאות כאלה נסגרות בסתר". מבחוץ נשמעים זיקוקים. "מוזר", היא אומרת, "אין חתונות ברמדאן. אולי זה אסיר שחזר הביתה מבית הסוהר או משהו כזה". שעת דמדומים, והחצר מתרוקנת מילדים. "יפו היא באמת מקום קסום ומרתק", אמר לי ברק. "זו עיר שלא נותנת לך רגע מנוחה, אבל בקטע טוב. היא מכריחה אותך לחשוב כל הזמן על הדברים האלה. להיות בן־אדם שהוא קצת יותר מאחד שקם בבוקר לעבודה וחוזר הביתה. זו עיר שבאמת מאלצת אותך לראות את האחר". 0

Images:

Categories:

Makor Rishon

© PressReader. All rights reserved.