Publication:

Makor Rishon - 2021-04-30

Data:

הרצל חקק

שירים

/ שלמה פיוטרקובסקי /

ֵאין ָלּה ְמאּו ָמה ִמ ְל ַבד ַח ֶּיי ָה. אֹור ָזרּו ָע ֵּבין ַה ִּׁש ִּטין. ֶק ֶסם ְמ ֻי ָחד: ֵא ֶּלה ַח ִּיים ֶׁש ָּי ְד ָעה ִליצֹור ְּכמֹו ֶק ַמח. ְּכ ִאּלּו ַהּכֹל ִנ ְט ַחן ַּג ְר ִעין ַּג ְר ִעין ְּב ַא ְב ֵני ָה ֵרי ַח ִים. ְּכ ֶׁש ָּכל ַה ָּנ ִׁשים ָי ְׁשבּו ַעל ַא ְב ֵני ַמ ְד ֵרגֹות ְמ ַׂש ֲחקֹות ִּב ְמ ִניפֹו ֵתי ֶהן רֹואֹות ְל ָכל ֵע ֶבר ָראּו ְּב ִמ ְצ ָחּה זֹ ַהר ָּכבּוׁש ִהיא ָל ָׁשה ֶאת ַחֶּיי ָה ֶאת ַחֵּיי ֻּכ ָּלנּו. ּו ְב ֵעי ֶני ָה ָר ֲא ָתה ֶאת ָּכל ַה ָּׂש ֶדה ֶה ָחרּוׁש "התפרצויות געשיות", זה הדימוי שהרב רפי פוירשטיין בוחר להשתמש בו כדי לספר על האופן שבו נכתב ספרו החדש על אביו, פרופ' ראובן פוירשטיין, שנפטר .2014־ב "הדמעות ליוו את הכתיבה, ויש אפילו מקום אחד שבו כתבתי שאני לא יכול לכתוב יותר, ואני פשוט עוצר. זה לקח לי שש שנים, שבהן כתבתי עוד שני ספרים הדו־ אחד באנגלית ואחד בעברית - וסיימתי את קטורט. גם מלאכת העריכה של הספר הייתה סבוכה. הוא לא נכתב באיזה מבנה קשיח, שאתה יוצר מסגרת וממלא אותה בתכנים. קודם הדברים נכתבו באיזה רצף מחשבה ואחר כך סודרו לספר, וזו לא הייתה מלאכה פשוטה. "הספר נכתב בצורה הזו גם בגלל המצב הנפשי שהייתי נתון בו, וכחלק מתהליכי האבל והכניסה לחדר שלו ולכיסא שלו. לקח לי שנה לשבת על הכיסא שלו בחדרו האלמותי פה במכון", אומר הרב פוירשטיין בשיחה שמתקיימת בלשכת נשיא מכון פוירשטיין, חדר שירש מאביו יחד עם התפקיד ואשר רוחו של אביו עוד שורה בו. "כל ימי חייו מעולם לא ישבתי על כיסאו. לא בגלל שזו ההלכה, זה פשוט היה כמו גחלים. לא יכולתי לשבת על הכיסא שלו. הספר נכתב בתהליך מאוד חשוף ועמוק. היום לא היה לי את האומץ לכתוב אותו שוב, כי היום יש לי פילטרים. אבל בתקופה שבה הספר נכתב הפילטרים שלי היו רעועים, וכך יצא מסמך מאוד אותנטי". הספר, "אבי הפוטנציאל האנושי" (ידיעות ספרים), אכן איננו ביוגרפיה רגילה, אלא ניסיון יוצא דופן לחבר בין סיפורי חייהם של האב והבן ובין משנתו הטיפולית־מחקרית־רוחנית של פרופ' ראובן פוירשטיין, חתן פרס ישראל, חוקר בעל שם עולמי וממציא השיטה הקרויה על שמו. גם המניע לכתיבת הספר, אומר הרב פוירשטיין, היה אישי יותר מציבורי. "אבא לא היה אדם שבלי ספר כזה הוא היה נשכח. יש לנו פה מכון עם 200 איש, יש לנו 80 סניפים ב־04 מדינות, זו תנועה בינלאומית גדולה וכבירה. הוא עצמו כתב בלי סוף, וכך גם תלמידיו ותלמידי תלמידיו. לא הייתה דאגה שהוא יישכח, אבל ידעתי שאני חייב לתת לו ביטוי מהמקום שבו אני ראיתי אותו כבן וכשותף, ולתאר את האופן שבו החיים שלו ביטאו את תפיסת עולמו". על הגישה שפיתח פרופ' פוירשטיין בדבר יכולתו של האדם לחרוג מגבולות מצבו ולמצות את הפוטנציאל שטמון בו, גם כאשר הדברים לא נראים כך מלכתחילה, נכתב רבות, גם בספר הנוכחי. זוהי תיאוריה מחקרית שהיא גם שיטה חינוכית וטיפולית, שפרופ' פוירשטיין פיתח והפיץ במשך שנים. אולם כאשר הרב פוירשטיין מתבקש לזקק את עיקר גישתו של אביו ולהניח את האצבע על המוקד שלה, הוא בוחר דווקא במילה שלרוב איננה מהווה חלק מעולמות הטיפול והמחקר: אהבה. "בסוף הגישה שלו באה ממקום של אהבה גדולה לאדם", מעיד הבן על האב. "אבא חיפש את העיניים של הילד. הוא היה רבגוני ברמה שקשה לתאר. השכלה רחבה, איש העולם הגדול, ומצד שני הוא שימש רבנים כתלמיד לפני רבו. אבל בסוף הייתה לו אהבה מאוד עמוקה. לפעמים אני שואל את עצמי אם מחנכים, הרבה לפני הפדגוגיה והדידקטיקה, זוכרים פשוט לאהוב את התלמידים שלהם. לצערי לא תמיד התשובה היא חיובית. הם מסורים, משקיעים מאוד, אבל אין שם אהבה. "אצל אבא האהבה הפכה למחויבות. אבא היה איש חסד, הוא לא גבה כסף על טיפולים ולכן היה תלוי בתרומות. למרות זאת, המזכירה שלו הייתה יכולה להיכנס אליו ולומר שתורם גדול מחו"ל מחכה מחוץ לדלת, והוא היה עונה לה 'אל תפריעי לי, אני באמצע עבודה עם ילד'. סדר העדיפויות היה ברור. "באחת השנים אבא נסע לכנס בינלאומי באנגליה בנושא חינוך מיוחד, שהיו בו כל גדולי התחום מהעולם כולו, והוא עלה לדבר אחרון, בפני כל הפורום. מישהו שהיה שם סיפר לי שאבא עלה ואמר כך: 'הוצגו פה מודלים מדהימים, כיווני מחקר שופעים, רעיונות מיוחדים, רק מילה אחת לא שמעתי כאן בכלל: אהבה'. ואת זה הוא אמר בכנס מחקרי, לא בכנס של מחנכים. האהבה הזו עומדת ביסוד השיטה, ולכן החיים שלו והשיטה שלו הם היינו הך". שולחן שבת על הרצף כניסתו של הרב רפי פוירשטיין לעולמות הפסיכולוגיה והטיפול, בעקבות אביו, לא הייתה צעד טבעי. את מסלול חייו הבוגרים החל דווקא בעולם הרבנות, ונחשב למי שעתידו לפניו בתחום הזה. הרב פוירשטיין, נשוי לטלי ואב לשמונה, גדל בשכונת קריית־משה בירושלים, לא רחוק מישיבת מרכז הרב. למרות הקרבה הפיזית - בית הספר מימון שבו למד כילד, ובית הכנסת מימון שבו התפלל עם משפחתו, נמצאים מטרים ספורים מ"מרכז הרב" - ההליכה ללימודים בישיבה לא נחשבה למסלול טבעי במקום שבו גדל. אולם משיכתו לעולמה של תורה הכווינה אותו לישיבת מרכז הרב. הוא למד באותה כיתה עם רבנים מוכרים כיום כדוגמת הרב דוד סתיו, הרב אברהם וסרמן ונוספים. בגיל צעיר יחסית התמנה לרב קיבוץ עין־צורים ולר"מ בישיבת הקיבוץ הדתי ששכנה במקום, ומסלול הרבנות היה מובטח עבורו. האירוע הבולט שהניע אותו לשנות באופן חלקי את מסלול חייו ולהיכנס לעבודה במכון יחד עם אביו, היה לידת בנו השני, אלחנן, בעל תסמונת דאון - חוויה מאתגרת המתוארת בספר באופן חשוף. "אבא, שהיה ניצול שואה, היה מאוד מודאג מהמשכיות ומהשאלה מה יהיה עם המפעל שלו. אני המשכתי ללמוד בישיבה והיו לי שאיפות משלי. רציתי לחיות את החיים שלי ולפרוץ בדרכי שלי. לא היה לחץ מצד אבא, אבל כן הייתה איזו ציפייה באוויר, דאגה גדולה שאיכשהו התכווננה אלי. "מה שנתן לי את הדחיפה שכנראה הייתי זקוק לה זו הלידה של אלחנן. נשברתי, ואני מתאר את זה בכנות גם בספר, וזאת אף שגדלתי בבית שהש סתובבו בו אנשים עם תסמונת דאון. פרס ישראל שאבא קיבל בשנת 1992 היה על זה שהוא הראה שאנשים עם תסמונת דאון הם לא מפגרים, ואפשר להביא אותם לתפקוד נורמטיבי. שולחן שבת, בכל שבת, היה מלא באנשים עם צרכים מיוחדים, לצד פרופסורים ידועי שם מכל העולם. רק אחרי שנים, כשלמדתי פסיכולוגיה, הבנתי עם מי ישבתי באותן שנים ליד השולחן. יהודים, גויים, כולם. באותו זמן, התפקיד שלי היה לשבת עם אנשים שהיו מבוגרים ממני, חלקם על הרצף, ולהראות להם איפה נמצאים בתפילה. כולנו היינו מגויסים למשימה. "ולמרות זאת, פתאום כשזה קרה לי לא הייתי חזק בכלל. אני אומר את זה להורים בכל מקום, 'תראו, אני הבן של פרופ' פוירשטיין. אם אני הייתי יכול להתרסק כשזה קרה, אז זה בסדר, זה מותר'. אפשר גם לצאת מזה, אני אופטימיסט, יש פוטנש ציאל, אבל מותר גם להתרסק. "ואז כשאלחנן נולד, אבא היה מגיע ויושב איתו וחיי ניצלו. פתאום ראיתי שהבן שלי בגיל שנה מדבר למעלה ממאה מילים, בגיל שנתיים כבר משפטים. אז אני לא רוצה לדבר במונחים מיסטיים ולהגיד שהקב"ה שלח לי איתות, לא חשבתי במונחים כאלה. אבל חוויתי את הכאב של אבא ואת הצורך שלו במיש שהו שימשיך אותו, ופשוט הרמתי דגל לבן". ממשיך הדרך היה חייב להיות דווקא אתה, הבן הבכור? "יש פה נקודה שהייתה קשה גם לי. לא רציתי לבוא בתור הבן של אבא שלי. היו לי הרבה שאלות וספקות אם זה מתאים לי. גם לא התחלתי ישר כמש נהל. בהתחלה הייתי עדיין ר"מ בישיבה, והגעתי למכון חצי יום בשבוע לראות, ללמוד. לא היה לי ברור שזה מתאים לי, כי אני מטבעי מכוון לקהש לים אינטלקטואליים, זה האופי שלי. אבל אני חושב שאבא הבין שהוא מייצג תפיסת עולם חתרנית. "כשקראתי לספר 'אבי הפוטנציאל האנושי' שאלתי את עצמי אם הוא באמת האבא של הגישה הזו, ועשיתי מחקר גדול. אין שיטה בעולם שחרש טה על דגלה את הפוטנציאל האנושי, את הקביעה שהאדם הוא יצור פתוח, יצור משתנה. כל היישומים והאבחונים והשיטות שהוא פיתח, כולם נגזרו מהש עיקרון הזה. זה חתרני עד היום. "אבא דיבר על שילוב לפני שמישהו הבין בכלל על מה הוא מדבר, וגם היום השילוב עוד לא מה שהוא צריך להיות. אני חושב שהוא הבין שצריך מישהו שיהיה מאוד מחויב לשיטה הזו, כי קל למש סמס אותה. מדובר בתמונת אדם אלטרנטיבית שיש לה עוד דרך ענקית לעשות, ולכן היה חשוב לו שזה יהיה משפחתי. האמירה החדה הזו שהאדם הוא פתוח, השיטה הזו שממוססת את הקופסאות שאליהן החברה מכניסה אותנו - דורשת המון מחויבות. לכן היה חשוב לו שמי שימשיך אותו יהיה מחויב לה טוטאלית גם כן". כדי להדגים עד כמה הייתה חשובה לאביו העצש מאות והיכולת להיות נאמן לאמת המקצועית שלו, מספר הרב פוירשטיין: "אבא תמיד גייס תרומות, כי הוא לא חי מתשלומים על הטיפולים ולא לקח שקל מההורים. יום אחד חזרנו יחד הביתה מבית הכנש סת, ואבא אמר לי פתאום: 'רפי, קיבלתי את אחת ההחלטות הגורליות של חיי'. שאלתי במה מדובר, והוא השיב: 'דחיתי צ'ק של 10 מיליון דולר'. בשש נייה הראשונה לא הייתי בטוח ששמעתי נכון. זה סכום שהיה יכול לשנות את כל המציאות של המש כון. שאלתי למה, והוא השיב שבא אליו תורם, אדם שגם אני הכרתי, ואמר שהוא מוכן לתת את הכסף בתנאי שהמרכז ייבנה בתוך האוניברסיטה העברית. 'לא תצטרך לעסוק יותר בגיוס כספים כל ימי חייך ולרוץ אחרי תרומות, תוכל להתרכז במחקר ובטיש פול', אמר לו הנדבן. "אבל אבא סירב והסביר לי: 'החלטתי לא לקחת את זה כי אני צריך את החירות שלי להיאבק על הרעיונות שלי, דווקא בגלל שהם חדשניים, חתרש ניים, כביכול נגד הסדר הטוב. אני לא יכול שיעמוד מעליי גוף שיגיד לי מה לחשוב ומה לומר'. אבא היה כמו מצה, לא לחם עם הרבה אוויר. היה בו משהו מאוד קשיח. הוא היה איש מעשה, אבל הוא חי אמוש נה מאוד עמוקה והיה מחויב לה קודם כול". מאבק בתוך בית המדרש לצד העבודה במכון לא ויתר הרב פוירשטיין על המשך העשייה הרבנית, ומזה כחצי יובל שנים הוא משמש כרב בית הכנסת של הקהילה הדתיתש לאומית בהר נוף. בנוסף היה הרב פוירשטיין מהש בולטים שבמייסדי ארגון רבני צוהר, וגם כיום הוא משמש כיו"ר משותף של הארגון, לצד חברו הוותיק הרב סתיו, שהפך גם למחותנו. הקמת ארגון רבני צהר, שהיית שותף לה, הייתה מהלך פורץ דרך, אולי אפילו מהפכני, אבל בשנים האחרונות נדמה שמשהו במהפכה הזו דעך. הרוח הגדוש לה מעט נעלמה, וגם המרכזיות שלכם בציבור פחתה. "אני חושב שבאמת חוללנו מהפכה גדולה. יצש רנו סוג של אלטרנטיבה של יהדות אורתודוקסית, שהיא אגב לאשליברלית. אני לא יונק את ערכיי ממקורות זרים, כמו שלא אגיד על החרד"לים שהם פונדמנטליסטים, כי הפונדמנטליזם הוא זרם נוצרי. המאבק שלנו על הדרך הוא מאבק בתוך המסגרת היהודית, בתוך בית המדרש. צהר חוללה מהפכה שאחריה באו עוד מהפכות חיוביות של להניף דגל ציונישדתי חוץ מהדגל של ארץ ישראל. הדגל של ארץ ישראל הוא חשוב ומבורך ואהוב, אבל הוא הוציא אותנו מתלשאביב ומרמתשגן וגם מירושלים. התנתקנו גיאוגרפית וגם מנטלית, הערים התרוקש נו מאיתנו. המועצות הדתית, שירותי הדת, משרד הדתות - הערכים הציונייםשדתיים שלנו התרוקנו מהמקומות הללו. הפנים שלנו היו במקומות אחרים. ופה צהר עשתה מהפכה, להבין שיש פה עולם מורש כב שצריך להתנהל בו באהבה. "צהר השפיעה על שירותי הדת, שעברו מהפכה מאז שנכנסנו לתחום. כשרות צהר היא לא מהלך בצל. זה מהלך דרמטי שבא ואמר 'אפשר אחרת'. אני עמדתי בחזית מול הטענות הללו. יש לנו עדיין נושאים שבהם אנחנו אוונגרד, אבל מהלכים כאלה אתה לא עושה כל יום. לגיור החלטנו לא להיכנס כצהר. גם ההחלטה להש תמודד על הרבנות הראשית לא הייתה עניין פרסונלי. זה היה מהלך שרצינו להוביל". בבית שגדלתי בו הסתובבו אנשים עם תסמונת דאון. ולמרות זאת, פתאום כשזה קרה לי לא הייתי חזק בכלל. אני אומר את זה להורים בכל מקום, 'אני הבן של פרופ' פוירשטיין. אם אני הייתי יכול להתרסק כשזה קרה, אז זה בסדר, מותר גם להתרסק תיכנסו למהלך כזה שוב בעוד שנתיים, כשתסתיים כהונתם של הרבנים הראשיים הנוכחיים, או שוויתרתם? "לא ויתרנו, אבל גם עוד לא החלטנו. אנחנו מחכים לראות גם מה קורה בפוליטיקה, אבל בינש תיים שום דבר לא ברור. אנחנו עושים הרבה דברים שהם התבססות, חיזוק של מפעלים אהובים שלנו, כמו מפעל הנישואין שאנשים כבר שוכחים כמה היה מותקף בראשית הדרך. ההכפשות, האמירות שאנחנו רפורמים, זה היה מאבק לא פשוט. יש 'צהר לאתיקה', שעושה מהלכים משמעותיים בנושא של השתלות. הקמנו כעת מיזם חדש שעוסק בסיוע למש שפחות שמתמודדות עם מצבים קשים של יקיריהן סביב הקורונה. אנחנו פועלים הרבה בכנסת. "אספר לך סיפור שהוא מתחת לרדאר, אבל מלמד על ההשפעה הגדולה שלנו. כשחיים אורון היה חבר כנסת, הוא רצה ליזום הצעת חוק שתאפשר לאנשים שסובלים מאוד לרכוש כדורים שמסיימים את החיים. הוא שמע שאנחנו נגד והסיר את ההצעה, בלי שאפיש לו דיבר איתנו. פתאום אתה רואה שאתה יכול לייצר מצפן יהודי שהוא מקור השראה גם לאדם חילוני או מסורתי. אני לא אוהב את המאבקים. אנחנו רוצים להביא זהות יהודית לדור שלם שהוא מרוחק ומנוכר. יש פה יהדות של אהבה, יהדות מסבירת פנים, כשרות מסבירת פנים, בלי להתפשר על קוצו של יו"ד. זו לא יהדות ליברלית בגלל זה. "צריך לצאת החוצה ולראות שהיהדות לא נראית טוב. אנחנו רוצים שהיהדות תיראה יפה כמו שהיא, לא להפריע לה. הרבה מאוד עיתונאים ומקבלי החלטות, הם או הבנים שלהם התחתנו דרכנו. אז אנחנו לא מחזירים בתשובה, אבל אנחנו יוצרים זהות יהודית". "אני לא יודע אם ההצעה הזו, באופן שבו היא עלתה, נועדה להיות כלי ניגוח פוליטי או שמדובר באמת במשאת נפש. אבל ברמה העקרונית משמח אותי מאוד לדעת שהצלחנו להציב פה אלטרנטיבה אורתודוקסית שאנשים רבים מרגישים שהם יכולים להזדהות איתה. אלטרנטיבה שבה כל אחד שומר על זהותו האישית, אבל היהדות מעצבת את החיים הציבוריים ממקום של אהבה וחיבור. זה גם מעיד שהטענה שלך שלפיה צהר איבדה ממרכזיותה בשיח הציבורי איננה נכונה. "אני גר כבר שנים רבות בשכונת הר־נוף בירושלים. לא יכולתי לגור שם כל כך הרבה שנים אם לא הייתי מרגיש קשר לציבור החרדי. אני ממש לא אנטי־חרדי, אבל אי אפשר לא לשים לב לכך שההשתלטות של הגישה החרדית על ההוויה הציבורית הפכה לקשה מאוד לחלקים גדולים בציבור. מי שמעוניין בחיבור רחב ליהדות צריך להיות מודאג מכך שהזרם החרדי־ליטאי הפך לפנים של היהדות. העניין כמובן הוא לא צהר כארגון אלא הבשורה של צהר. המילה 'צהר' הפכה לשם קוד ליהדות שאותה חלקים גדולים בציבור מחפשים. מי שחושב שהוא ירוויח מקטטות רחוב על סוגיות דתיות שיבושם לו, אבל זה לא מה שיקרב את עם ישראל לאבינו שבשמיים". גבולות היכולת להשתנות איך הגישה הזו באה לידי ביטוי בסוגיות שעלו על סדר היום, כמו למשל נושא היחס ללהט"ב? "כל כך כואב לי שאין שיח אוהב בנושא הזה. השיח כל כך לוחמני, כל כך מפוחד. הוא בא מחרדה עמוקה, ואני לא מתחבר לחרדה הזו. זה עושה את הפנים שלנו לחמוצות וקשות. במקום לדבר על משפחה, לכוון ולהציע - נלחמים, והמלחמה הזו היא באנשים. "אחרי רצח שירה בנקי קיבלתי טלפון ביום שישי, 'הרב פוירשטיין, אתה מוכן לבוא לדבר בעצרת שלנו בכיכר ציון?'. זה אמנם הוגדר כמחאה על הרצח, אבל היה ברור מי יהיה שם. מיד אמרתי כן, ובצאת שבת לקחתי מונית והגעתי לכיכר ציון. עצרת ענקית. תאמין לי שלא טבעי לי לעמוד כשמאחוריי דגל הקשת בגודל שלא הכרתי. לא טבעי לי, לא המקום שלי, אבל עמדתי שם ואמרתי 'אנחנו אוהבים אתכם, אתם חלק מאיתנו. גם אם אנחנו לא מסכימים על הדרך'. אני אוהב את כולם, גם אם אני לא מוותר על הערכים שלי. אם אני אוהב אותך כי אתה דומה לי, זו לא אהבת חינם. כמי שנושא היום את דגל השיטה שלפיה האדם הוא יצור משתנה, איך אתה רואה את הוויכוח סביב טיפולים לשינוי נטייה מינית? "הטענה של הפוטנציאל האנושי היא טענה סבוכה. האדם הוא יצור פתוח ומשתנה לכל מיני כיוונים, אבל ההשתנות הזו לא פועלת דווקא לכיוון שאותו אני ארצה. בנוסף, יכולת ההשתנות היא לא בלתי מוגבלת. תמיד שאלו את אבא: אין גבולות ליכולת ההשתנות? כל אחד יכול להפוך להיות הרב קוק? איינשטיין? משה רבנו? רבי עקיבא? הוא ענה תמיד שברור שליכולת של כל אדם יש גבולות. אני רק לא יודע אותם, ולא מוכן לנבא אותם. אני פועל כאילו אין גבולות, אבל זה לא אומר שבאמת אין גבולות. הטענה שאנשים יכולים לעבור שינוי קוגניטיבי, לא שקולה לאמירה שאדם יכול לעבור כל שינוי. אפילו כשאני עובד עם עצמי אני יודע שלא כל שינוי הוא אפשרי. בכל מקרה, הרצון לשינוי חייב לנבוע מתוך האדם. אי אפשר להכריח להשתנות". מה לגבי מקומן של נשים בתוך המרחב הדתי, בבתי הכנסת ובעשייה הדתית? שם נראה שהקול שלכם נשמע פחות. "הטענה שאנחנו קופאים על השמרים איננה נכונה. נכנסו עכשיו לצהר שתי חברות הנהלה, הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי והרבנית נעמה סט. זה צעד דרמטי לארגון רבנים ויש בו אמירה. ברגע שאתה מייצר רבנות מקשיבה ודיאלוגית שערה למציאות, אנחנו נותנים מענה למגוון של שאלות אבל לא לכולן. צהר הוא ארגון מגוון, לא מונוליטי. הארגון מייצר אמון והקשבה, ומבקש להחזיר את עולם הרבנות למקום המבין והמקרב". עם זאת, מציין הרב פוירשטיין, "אצלי בקהילה נשים נותנות שיעורי תורה. מי שמחליפה אותי בשבת כשאני לא נמצא היא ד"ר אראלה ידגר, והיא מעבירה שיעורים בקהילה. האם היא מעבירה שיעור בתפילה בשבת מעל הדוכן? לא. הנשים משתתפות בשיעור דף יומי. זה לא פורץ שום הלכה. לי עם הבנות שלי יש חברותא בגמרא". העידן שאחרי הרומנטיקה החברה הדתית־לאומית נמצאת היום בחיפוש דרך. אתגרים רוחניים ומעשיים שהעסיקו אותה בעבר הגיעו למיצוי או איבדו את קסמם. מה יכול להצית מחדש את האש? "אני רוצה רגע לאזן את התמונה. ההתרפקות על האש שהייתה בעבר היא לא מדויקת. תמיד הרוב היה הבורגנות הפשוטה. אין הרבה אנשים שמוכנים למרוד במוסכמות ולהצית אש. כמה אנשים הובילו את מהפכת גוש אמונים? הרוב קנו וילה חמש דקות מכפר סבא. אני גדלתי בבית של מהפכן, אין הרבה כאלה. אנשים יכולים להיות אנשי חסד, אנשים טובים, אבל לא עם אש בעיניים. מנהיגות היא תמיד נחלת המעטים. "הנקודה היא שהציונות הדתית הצליחה. מדינת ישראל של היום היא ממורכזת, ו־ו' החיבור של הציונות הדתית הפכה לנחלת הכלל. השאלה היא מה תפקיד הציונות הדתית בעידן הזה. אנחנו נמצאים היום בשלב של זוג צעיר אחרי סערת הרומנטיקה של ההתחלה, איך שומרים על הבית, וזה שלב הרבה יותר מעניין. בפני בני הציונות הדתית נפתחו הרבה דלתות בצבא, בתעשייה, בכלכלה, במשפט, בכל מקום. לקחת מערכת ערכים יהודית ולהטמיע אותה בכל מקום, לפעפע ולהתנהל ברמה האישית וברמה הציבורית באופן יהודי - זה אתגר הרבה יותר מורכב ומסובך, והמערכת החינוכית־ערכית שלנו עוד לא מספיק נערכת לזה. כמה התבטאויות תורניות שמעת במשבר הקורונה? לא שאלות הלכתיות פרטניות אלא שיח מוסרי. לא שמעתי את הקול התורני בסוגיות הללו". בהקשר זה בוחר הרב פוירשטיין לסמן סכנה שאורבת לדעתו לפתחה של הציונות הדתית. "הדאגה שלי לציונות הדתית היא במקום אחר, ושם אני מודאג מאוד. אני מזהה השתלטות של רעיונות קפיטליסטיים דורסניים על הציונות הדתית. היהדות שלי היא יהדות של צדק חברתי, יהדות של שנת שמיטה. שנת שמיטה זה לא רק גידולי מים, זו תפיסת עולם. כשאני שומע ביטויים מהסוג של 'רווחה זה לא תפקידה של מדינה', אני מתחלחל. מה זו מדינה יהודית? מדינה שלא נוסעים בה בשבת אבל נותנים לאנשים להתבוסס ברחובות? המדינה מתהפכת על העבודות בגשר יהודית, ואילו הילדים בעיירת הפיתוח שאין להם סיכוי למוביליות חברתית זה לא מעניין? אימהות חד־הוריות זה לא דאגה שלי? "ד' אמות של הלכה זה היה בגלות, כאן אנחנו צריכים תורת ארץ ישראל, ותורת ארץ ישראל זה גם צדק חברתי. אלחנן, הבן שלי, לימד אותי לראות את האדם. עד אז התרשמתי מהחוכמה, מהעוצמה, מהמנהיגות. לא ראיתי באמת את השוליים עד שהם נולדו לי לתוך המשפחה. פתאום הבנתי כמה כוח ויופי וקסם ומחויבות יש בשוליים האלה, ופה נמצאת הדאגה שלי. אני לא יכול לשמוע שדאגה לחלש זה עניינם של הפרטים ולא של המדינה. הציונות הדתית צריכה לשאת את הדגל החברתי מהמקום היהודי העמוק שלה". # ִׂשיָת ָלנּו, ַּבָּיִמים ָהֵהם, ּוַבְּזַמן ַהֶּזה - ַּבֲעִלּיֹות חֹוְבֵבי ִצּיֹון ּוַבִּשׁיָבה ִלְלׁשֹון ָקְדֶׁשָך, ַּבִהְתַיְּשׁבּות ּוְבַהְפָרַחת ִׁשְממֹות ַאְרֶצָך ַּכָּכתּוב ְּבתֹוָרְתָך ּו ְבִד ְבֵרי ְנ ִבי ֶאיָך, ְּב ִמ ְל ֲחמֹות ִי ְׂשָר ֵאל ּו ִב ְתקּו ַמת ְמִדי ַנת ִיְׂשָרֵאל, ְמִדיַנת ִקּבּוץ ַהָּגלּויֹות ַּכֲחזֹון ְנִביֶאיָך, ְּבִׁשְחרּור ְירּוָׁשַלִים ִעיר ָקְדֶׁשָך, ּוְבִנְצחֹונֹות ְצָבא ַהֲהָגָנה ְל ִי ְׂש ָר ֵאל ְוכֹחֹות ַה ִּב ָּטחֹון ְּב ִמ ְל ֶח ֶמת יֹום ַה ִּכּפּו ִרים ּו ְב ָכל ַמַעְרכֹות ִיְׂשָרֵאל מּול ָּכל אֹוְיֵבי ַעֶּמָך - (בברכת המזון): ְוַעל ַהּכֹל ה' ֱא־ֹלֵהינּו ֲאַנְחנּו מֹוִדים ָלְך... (בתפילת עמידה): ְוַעל ֻּכָּלם ִיְתָּבַרְך ִׁשְמָך ַמְלֵּכנּו ָּתִמיד ְלעֹוָלם ָוֶעד... נוסח מלא ליום העצמאות: ְוַעל ַהִּנִּסים, ְוַעל ַהֻּפְרָקן, ְוַעל ַהְּגבּורֹות, ְוַעל ַהְּתׁשּועֹות, ְו ַעל ַה ִּמ ְל ָחמֹות, ֶׁש ָע ִׂשי ָת ַל ֲאבֹו ֵתינּו, ְו ֶׁש ָע ִׂשי ָת ָלנּו, ַּבָּיִמים ָהֵהם, ּוַבְּזַמן ַהֶּזה - ִּביֵמי ִׁשיַבת ִצּיֹון ַהְּשִׁליִׁשית, ִעם ֲחָזָרֵתנּו ְלַאְרְצָך ְוִלְלׁשֹון ָקְדֶׁשָך, ִעם ַהְפָרַחת ִׁשְממֹות ַאְרֶצָך ַּכָּכתּוב ְּבתֹוָרְתָך ּוְבִדְבֵרי ְנִביֶאיָך, ָקמּו ָעֵלינּו אֹוְיֵבי ַעְּמָך ַוְיַבְקׁשּו ְלָגְרֵׁשנּו ׁשּוב ֶאל ַאְרצֹות ְּפזּוֵרינּו ְוָגלּוֵתנּו, ְוָעׂשּו ָיד ַאַחת ִעם צֹוְרֵרי ַהְיהּוִדים ְּבֶגְרַמְנָיה ְלַהְכִריֵתנּו, ּוְלַבּסֹוף ַּגם ָּפְלׁשּו ְלֶאֶרץ ַנֲחָלְתָך ִמָּדרֹום ּוִמָּצפֹון ּו ִמ ִּמ ְזָרח ְל ַה ְׁש ִמיד ֶאת ַע ְצ ָמאּו ֵתנּו ֵמ ֵעת ֶׁש ֻה ְכְר ָזה - ְוַאָּתה ְּבַרֲחֶמיָך ָהַרִּבים ַעל ְׁשֵאִרית ְּפֵליָטֵתנּו, ָנַתָּת ְּבֵּלב ְנִציֵגי ָהֻאּמֹות ַהְּמֻאָחדֹות ְלַהִּכיר ִּבְמִדיָנה ְיהּוִדית ִרּבֹוִנית ְוַעְצָמִאית ַאֲחֵרי ֶאֶלף ּוְׁשמֹוֶנה ֵמאֹות ּוְׁשלֹוׁש ֶעְׂשֵרה ָׁשָנה ֵמָאז ֻחְרָּבן ֵּביָתר ְוָאְבַדן ַעְצָמאּוֵתנּו, ְוָנַתָּת עֹז ּוְגבּוָרה ְּבֵלב ֲחלּוֵצי ְּתקּוָמֵתנּו ְלַאֵחד ֶאת ָּכל ַהּלֹוֲחִמים ַעל ִׁשְחרּור ַאְרְצָך, ּוְלָהִקים ְצָבא ֲהָגָנה ְלִיְׂשָרֵאל, ְולֹו ִהְנַחְלָּת ִנָּצחֹון ֻמְפָלא ַעל ָּכל ִצְבאֹות ַהּפֹוְלִׁשים, ִהַּצְבָּת ְּגבּולֹוֵתינּו ִמַּים סּוף ְוַעד ָים ְּפִלְׁשִּתים ַּכָּכתּוב ְּבתֹוָרֶתָך, ְוָנַתָּת ָלנּו ּכַֹח ּוְתבּוָנה ְלכֹוֵנן ֶאת ְמִדיַנת ִקּבּוץ ָּגלּויֹוֵתינּו ֵמַאְרַּבע ַּכְנפֹות עֹוָלְמָך ַּכֲחזֹון ְנִביֶאיָך - (בברכת המזון): ִדים ָלְך... (בתפילת עמידה): ָּתִמיד ְלעֹוָלם ָוֶעד... ְוַעל ַהּכֹל ה' ֱא־ֹלֵהינּו ֲאַנְחנּו מֹוְוַעל ֻּכָּלם ִיְתָּבַרְך ִׁשְמָך ַמְלֵּכנּו נוסח מלא ליום ירושלים: ְוַעל ַהִּנִּסים, ְוַעל ַהֻּפְרָקן, ְוַעל ַהְּגבּורֹות, ְוַעל ַהְּתׁשּועֹות, ְו ַעל ַה ִּמ ְל ָחמֹות, ֶׁש ָע ִׂשי ָת ַל ֲאבֹו ֵתינּו, ְו ֶׁש ָע ִׂשי ָת ָלנּו, ַּבָּיִמים ָהֵהם, ּוַבְּזַמן ַהֶּזה - ִּבְמֹלאת ְּתַׁשע ֶעְׂשֵרה ָׁשִנים ִלְתקּוַמת ְמִדיַנת ִיְׂשָר ֵאל, ֵעת ָז ְמ ָמה ִמ ְצַר ִים, ַמ ְנ ִהי ַגת ָהעֹו ָלם ָה ַעְר ִבי ִּב ְת ִמיַכת ַׁשִּליֵטי ּגֹוג ּוָמגֹוג ִמַּיְרְּכֵתי ָצפֹון, ִלְתקֹף ֶאת ְמִדיַנת ִיְׂשָרֵאל ִמָּכל ֲעָבֶריָה, ֵעת נֹוְתָרה ְמִדיַנת ִיְׂשָרֵאל ְלַבָּדּה מּול ָּכל ָהַעִּמים ַּכָּכתּוב ְּבתֹוָרֶתָך, ְוִהְתַּגְּיָסה ַּגם ַיְרֵּדן ִלְכּבֹׁש ֶאת ְירּוָׁשַלִים ַהֲחָדָׁשה ְוֶאת ַהָׁשּרֹון ַעד ַלחֹוף - ְוַאָּתה ְּבַרֲחֶמיָך ָהַרִּבים ָנַתָּת ִּביָנה ְותּוִׁשָּיה ְלָראֵׁשי ְמִדיַנת ִיְׂשָרֵאל, ְמִדיַנת ִקּבּוץ ַהָּגלּויֹות ַּכֲחזֹון ְנִביֶאיָך, ְלִהְתַאֵחד מּול ָהָר ָעה, ְוָנַתָּת עֹז ּוְגבּוָרה ִלְמ ַפְּקֵדי ְצָבא ַהֲהָגָנה ְלִיְׂשָרֵאל ּוְללֹוֲחָמיו ַּבָּצָבא ַהָּסִדיר ּוְבכֹחֹות ַהִּמּלּוִאים ַלֲעמֹד מּול ָּכל אֹוְיֵבי ַעְּמָך ּוְלַהְכִריָעם - ְּבָׁשלֹוׁש ָׁשעֹות ִהְׁשִמידּו ַטָּיֵסי ֵחיל ָהֲאִויר ִׁשְבָעה ֵחילֹות ֲאִויר אֹוְיִבים ְּבעֹוָדם חֹוִנים ִּבְבִסיֵסיֶהם, ּוְבִׁשָּשׁה ָיִמים ִהְכִריעּו לֹוֲחֵמי ְצָבא ַהֲהָגָנה ְלִיְׂשָרֵאל ֶאת ִצְבאֹות ִמְצַרִים, ַיְרֵּדן ְוסּוְרָיה ְלֵעיֵני עֹוָלם ָהמּום ּוִמְׁשָּתֶאה, ְוֵהִביאּו ֶאת ּכֹחֹות ִיְׂשָרֵאל ֶאל ֶמְרֲחֵבי ִסיַני ַעד ְּתָעַלת סּוֵאץ, ְוֶאל ָהֵרי ֶאֶרץ ַנֲחָלְתָך ִּביהּוָדה ּוְבׁשְֹמרֹון ַעד ַהַּיְרֵּדן, ּוִמְּמרֹוֵמי ַהּגֹוָלן צֹוִפים ְּפֵני ַּדֶּמֶׂשק, ְוַעל ֻּכָּלם ָנַתָּת ִּביֵדי לֹוֲחֵמי ְצָבא ַהֲהָגָנה ְלִיְׂשָרֵאל ֶאת ְירּוָׁשַלִים ֻּכָּלּה, ּוְבִלָּבה ַהר ַהַּבִית ְמקֹום ָקְדְׁשָך, ֵראִׁשית ֲה ָׁש ַבת ְׁש ִכי ָנ ְתָך ְלתֹו ֵכנּו - (בברכת המזון): ְוַעל ַהּכֹל ה' ֱא־ֹלֵהינּו ֲאַנְחנּו מֹוִדים ָלְך... (בתפילת עמידה): ְוַעל ֻּכָּלם ִיְתָּבַרְך ִׁשְמָך ַמְלֵּכנּו ָּתִמיד ְלעֹוָלם ָוֶעד... #

Images:

Categories:

Makor Rishon

© PressReader. All rights reserved.