Publication:

Makor Rishon - 2021-04-30

Data:

הכול בראש

ספרות // אריאל שנבל

// איל חיות–מן המוח שלי ואני 308 עמ' דורון נשר. ידיעות ספרים ואחוזת בית

דורון נשר - שחקן, סופר, תסריטאי ואיש תקשורת - עבר בשנת 2012 אירוע מוחי שהותיר אותו משותק חלקית. בשנים שחלפו מאז הוא היה צריך לאמן את המוח שלו מחדש מבחינה מוטורית ומבחינה לשונית: ללמוד מחדש איך ללכת ולבצע תנועות מורכבות ולהשתמש בשפה. אחת התוצאות של תהליך השיקום היא "המוח שלי ואני" - ספר עלילתי־למחצה שמביא את סיפורו האישי של נשר ודרכו מתוארת ההתמודדות עם פגיעה מוחית. זהו ספר יוצא דופן בכל קנה מידה: חלקים ממנו לא נכתבו בידי נשר, אלא הוכתבו על ידו למרפאה בעיסוק במהלך חצי השנה שעשה בבית החולים לוינשטיין, בזמן שעוד לא היה מסוגל לכתוב בעצמו, וגם לאחר מכן. במובן הזה, הספר הוא לא רק תיעוד של תהליך השיקום, אלא למעשה חלק מהשיקום עצמו, ומהניכוס מחדש של השפה. מעבר לכך, הספר - ובעיקר חלקו הראשון - מנסה לבטא חוויה שלא ניתן לתת לה ביטוי, לתאר בשפה את אובדן השפה עצמה: "כבר יש מילות קשר שאתה לא יודע מספיק אם הן משרתות אותך או שהן נגדך… אתה אומר לעצמך את מה שהתכוונת, אבל זה כתוב אחרת. עצור!" (עמ' ;)24 "כל המאמץ שלך הוא אינסופי וכמו קצה של חוט להגיד משהו אחד קטן־קטן… אתה רוצה להגיד משהו ויש לך בליל של הרגשות שהוא לא מילים" (עמ' .)27־26 בכתיבה פשוטה וקולחת ובסוג של חיוך עייף, מריר | | י"ח באייר תשפ"א | 30.4.2021 לעיתים, נשר מפליא לתאר מצב שבו הפעולות הפשוטות ביותר הופכות למאבק: החל בתיאום המוטורי הכרוך באכילה; המשך במאמץ המנטלי של שליפת המילים הנכונות במהלך שיחה, כשכל הפרעה מסיטה את המוח ממסלולו; וכלה בשילוב בין השניים, כמו לדוגמה המאמץ העצום של הזמנה במסעדה. לקושי הממשי מתלווה קושי רגשי גדול לא פחות - מול חוסר הבנה מצד חברים, מול המשפחה שמתקשה לשאת בעול הטיפול, ובעיקר מול הדימוי העצמי של נשר עצמו כאדם של מילים. לצד הקושי, יש כאן סיפור של מאבק הרואי במלוא מובן המילה, של אדם שלא נכנע לייאוש אלא גרר את עצמו קדימה צעד אחרי צעד. יש לא מעט רגעים מרגשים ונוגעים ללב במסע הזה, למרות שאלה מעורבים בהרבה רגעים קשים וכואבים. זהו סיפור גבורה נטול התרברבות ועשיר בחמלה, כזה שכוח וחולשה מעורבים בו לבלי הפרד. "המוח שלי ואני" הוא אולי לא יצירת מופת ספרותית, אבל בהחלט מייצג את אחד מהדברים המופלאים והחשובים ביותר שהספרות מסוגלת לעשות: לתווך באופן ישיר תודעה וחוויה רגשית שונה, לעיתים בלתי־נתפסת, ולהפוך אותה לחלק מעולמו של הקורא. חלק מחשיבות הספר טמונה גם בשיקוף הקשיים הבלתי נראים שכרוכים בנכות, ושל הדרך הנכונה לנהוג באנשים שסובלים ממנה. עם זאת, הספר חלש יותר דווקא במקומות שהוא גולש מהאישי לקולקטיבי, להצהרות לגבי זכויות נכים ויחס החברה כלפיהם. לדברים הללו יש מקום, אולי בחיבור עיוני או פוליטי, אבל כוחו של הספר הוא בדיוק בסיפור האישי, בטיפת המים שמשתקף בה עולם ומלואו.

Images:

Categories:

Makor Rishon

© PressReader. All rights reserved.