הדיינרים שילוב בין חתך סוציו־אקונומי גבוה ובין אחוז ניכר של תושבים דתיים הפך את רעננה זה מכבר למוקד קולינריה כשרה: מסעדות גורמה ותיקות שמצליחות לשמור על תפריט מעודכן כמו קזן,

אמריקניים דוגמת ‪Sara's Place‬ או חנויות שמייבאות מוצרי מזון נדירים לקהל האנגלוסקסי המתגעגע, כגון "מיטלנד" החלוצה.

התוספת האחרונה היא "קווין לו" השוכנת במתחם של רחוב ברנר, בין קפה ברנר לג'מס. נקודה נוספת שמאפיינת את רעננה, בניגוד למתחמי הבילוי החדשים בערי ארצנו שלרוב ממוקמים באזורי תעשייה, כאן המסעדות פועלות בליבה הפועם של העיר (בעיקר על סובב אחוזה אבל ממש לא רק). הסועדים מרוויחים פסטורליה רגועה בינות לרחובות שקטים ובנייני דירות "של פעם" והתושבים מרוויחים אורבניות תוססת במקום להרגיש כמו עוד עיר שינה.

ולענייננו - קווין לו היא מסעדה אסייתית שבאופן משמח אינה מתפרׂשת על פני כל היבשת אלא מתמקדת בשני מטבחים ומציעה תפריט מובחן ומובדל לכל אחד מהם - תאילנד ויפן.

פתחנו עם קוקטייל גולדן מרגריטה שהוגש יפה עם כדורי "פופינג" (בועות עשויות מעטפת ג'ל דקה ועדינה | | י"ח באייר תשפ"א | 30.4.2021 בקיצור: בית אסיה בשולחן ליד:

חובבי צ'ופ סטיקס אל תפספסו: אישיאקי

וממולאות בסירופ שמתפוצצות בפה בזמן השתייה), פרוסת אננס מיובש שמעליו בזוקה אבקת זהב (להלן הגולדן) אבל משהו בטעם שלו היה "אֹוף" לגמרי - בגדול אנחנו חובבי משקאות עם ביטר, אבל פה המינון שלו מול הטקילהקוונטרו־מחית אננס יצר טעם לוואי דומיננטי ולא מוצלח.

מהתפריט התאילנדי גדוש הפפאיה וחלב הקוקוס התחלנו עם מרק הטום יאם ואילו מהיפני משופע אצות הוואקמה בחרנו ברול מסקרן שעונה לשם קינגפיש כמהין.

טום יאם הוא אולי המרק התאילנדי הכי מפורסם שיש. שאלוט, למון גראס, כפיר ליים, צ'ילי וכוסברה משמשים בערבוביה ומעניקים לו שילוב של חריפות וחמיצות. לרוב הוא מוכר בגרסת העוף אך פה הלכו דווקא על בסיס דגים - כבר שתי נקודות על מקוריות. מרק דגים אינו מיועד לחך של כל אחד, והרתיעה האינסטינקטיבית מובנת, אך אם תיתנו לו הזדמנות תגלו נוזל עמוק ומרתק, בעל ארומות משגעות. המנה גדולה מאוד והסטיקי רייס שנלווה אליה עוזר לצלוח את הטעמים העזים ומשביע כמו היה עיקרית ולא ראשונה.

דגמנו גם את מנת החציל השרוף שלווה בביצה רכה וקריספי שום שהסעירה את דמיוננו, אך למרות הציפיות לא הצליחה להתעלות לגבהים והתגלתה כחביבה ותו לא.

החלק היפני של התפריט מוקדש ברובו לסושי, ובצדק. הרול שצד את עיננו היה סופר מיוחד: האורז היה טרי ומבושל לעילא; האספרגוס, הסלק והבצל הירוק סודרו באלכסון ויצרו חתיכות אסתטיות להפליא, והדג המעושן עם קרם השיטאקי הובילו לשילוב טעמים מסעיר חושים עד שכמעט התפתינו להזמין רול נוסף.

במקום זה התפנינו לעסוק במנת האישיאקי. מדובר בפרוסות בשר דקות (שמזכירות טטאקי) המוגשות באופן נא לחלוטין לצד אבן אפורה ולוהטת שעליה הסועד צולה אותן. אין ספק שמדובר בגימיק נחמד שמאפשר לשלוט בדרגת הצלייה ובכמות ההשריה בשמן השומשום וגורם לך להרגיש חצי מאסטר שף, להשתפר מרצועה לרצועה ולזכות במבטי השתאות משאר הסועדים. מה שנחמד עוד יותר, זה שהשואו לא בא על חשבון העיקר - שכן גם טעמו של הבשר והרטבים מצוינים. האתגר היחיד הוא שכדאי להזדרז, כי האבן מאבדת עם הזמן מחומה.

לקינוח חשקנו בקדאיף עם פנקוטה אבל מאחר שהוא נגמר והאלטרנטיבות שעמדו בפנינו היו ופל בלגי או ארטיק דמוי מגנום, החלטנו להישאר כשחצי תאוותנו בידינו. כל שנותר לנו הוא להצר על כך שב"קוווין לו" בחרו לוותר באגף המתוקים על כל היצירתיות המוכחת שלהם ולהציע מנות סטנדרטיות בואכה בינוניות. גלידת מוצ'י, מרק טפיוקה או בננה לוטי היו בהחלט יכולים להוות סיום מושלם בהרבה לסעודה.

בא בחשבון