כמה דקות לפני ההגעה לבית החולים התחלתי לאבד את זה, ראיתי הכול לבן. אמרתי – ריבונו של עולם, זאת ההרגשה כשאתה לוקח אליך. חשבתי שזה הסוף. חשבתי על אשתי, על הילדים. ואז איבדתי את זה, הרגשתי שכבר אין לי כוח.

"ופתאום חשתי בפנים התקוממות גדולה מאוד של כוח שלא רוצה למות. עד כאן אני זוכר. אחר כך סיפרו לי שבשלב הזה, כשגם הצוות הרפואי של הגדוד חשש שהוא מאבד אותי, התחלתי לצרוח – 'ריבונו של עולם, אני רוצה לחיות, רוצה לחיות', בצעקות מכל הלב. הגעתי לחדר הטראומה במצב קשה מאוד. מבחינתם זה היה עניין של דקות עד לנקודת האל־חזור". אריאל בן־שטרית מנסה להסביר עד כמה העובדה שהוא שוכב עכשיו כאן, על הספה בביתו, אינה מובנת מאליה. לצידו אומנם מונחים כעת קביים, ומדי פעם במהלך השיחה הוא עוצם עיניים, מתמודד בשפתיים חשוקות עם גל של כאב - אבל הנס הוא נס.

שורת חביות עץ ישנות, מסודרות בקפידה כמעין שדרה פורחת, מתווה את הדרך אל הבית ואל היקב של בן־שטרית. פעיות נשמעות מעבר לחלון, מדיר סמוך. "העיקר ביהדות הוא התמימות והפשטות", קובע ציור גדול שתלוי כאן על הקיר. זוהי "הנחלה" - שכונה חקלאית מרוחקת מעט ביצהר, בשיפוליו הצפוניים של היישוב. כשהבית הוקם, היישוב היה מרוחק אפילו יותר. עם השנים נוספו ביצהר עוד בתי מגורים, וקירבו את יישוב־האם אל השלוחות במורדות. על תוויות היין שבן־שטרית מייצר מוסבר שהיקב שוכן "במרומי נחלתו המבורכת משמיים של יוסף הצדיק".

מול הנחלה נשקף נוף שומרוני הררי שנותר מפעים גם בחודשי הקיץ, כשהכול נצבע צהוב וחום. מעבר להר מציצה שכם, והרחק במורד, אחרי הכרמים הירוקים שנטע בן־שטרית, נמתח הכביש. שם גם נמצאת זירת פיגוע הירי שבןשטרית נחלץ ממנו בחיים, בנס. וזה מקרי שהיא ממש כאן למטה, כי בן־שטרית נפצע במהלך שירות מילואים, שהיה יכול להתקיים בכל מקום. לאו דווקא מול הבית שלו.

זה קרה ביום רביעי, יומיים לאחר פרוץ מבצע שומר החומות. בין שלל הידיעות על טילים מעזה ועל פרעות בערי ישראל דווח גם על שני חיילים שנפגעו מירי בשומרון. מחבל פלסטיני הצליח להתקרב אל החיילים, ולירות בבן־שטרית שלוש פעמים מטווח אפס.

למחרת היה אמור בן־שטרית לסיים את חודש המילואים שלו, תקופה שאופיינה במה שמכונה "התחממות בגזרה". בחודש הזה התרחש פיגוע הירי בצומת תפוח, שבו נרצח יהודה גואטה ז"ל, תלמיד הישיבה באיתמר, ואחר כך המרדף הנמרץ של כוחות הביטחון עד ללכידתו של הרוצח. בימים האחרונים לשהותה של פלוגת המילואים באזור יצהר כבר עלה גובה הלהבות במדינה כולה. "האווירה הייתה 'חמה' מאוד, הרבה הפגנות", מספר בן־שטרית. "אנחנו תפסנו את אזור מסדרון חווארה והיינו מתוחים על פני כל השטח, אבל החבר'ה היו עם המון מוטיבציה, הרבה רצון לפעול. אני ער מאוד למה שקורה מסביב, לאמירות".

אתה מתכוון לביקורת מצד התושבים באשר למידת הנחישות של הצבא?

"בדיוק. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל

חבריי לגדוד באו ערניים ודרוכים. הייתה נחישות, כולם באו חדורי משימה - להגן על עם ישראל וארץ ישראל. יכולת לראות את זה במשימות שהגדוד לקח על עצמו למרות הסד"כ הנמוך. אפשר למתוח ביקורת, ואפשר בהחלט לראות את הנקודות הטובות, זה עניין של בחירה. אני מודה שגם לי היה קשה עם האופן שבו הצבא מתנהל כאן מול האויב. עצם ההגדרה 'הפס"דים', הפרות סדר, כאילו מישהו עקף בתור בבנק - זו טרמינולוגיה בעייתית. בפועל מדובר בהתפרעויות. אבל כל עוד זה לא 'טרור' של ירי אלא רק 'הפס"ד', צה"ל משתמש באמצעים לפיזור הפגנות, וזה ביזיון נוראי. כדי להיות יעיל עם הכלים שברשותך, כמו כדורי גומי, אתה צריך להתייצב מול עשרות זורקי סלעים ולהיכנס לטווח שבו הם יכולים לפגוע בך הרבה יותר משאתה יכול לפגוע בהם.

"לי אישית זה כואב מאוד. אם רוצים להילחם, תנו לנו להילחם. אם לא רוצים – עזבו אותנו בשקט. קשה להכיל את מצב הביניים הזה, שגורם המון ביזיון לעם ישראל. היו לנו המון פעילויות שחזרתי מהן גמור מנטלית. אבל בסדר, על דעת זה רציתי לשרת במילואים. אני בוחר להיות חלק מעם ישראל 'באשר הוא שם', גם אם הייתי רוצה שיהיה אחרת.

"יום אחרי שנפצעתי היה כאן היפוך קערה. אחרי שהערבים הרימו ראש, צה"ל שינה את אווירת הפרשנות להוראות הפתיחה באש, והיו כמה ימים שגרמו למקומיים להבין שלא כדאי לצאת להפס"דים. היה ברור שמישהו למעלה החליט לעבוד אחרת. הלוואי שכך היו מתנהלים תמיד".

שמאלני, אבל

הוא בן ,43 נשוי לרבקה, אב לעשרה וסב לנכד אחד. אל חבל הארץ הזה הוא הגיע בגיל 16 וחצי, בתחילת כיתה י"א. לפני כן הספיק לעבור בקריית־משה בירושלים, בקריית־ארבע, בימית, בחספין ובכוכב־השחר. "הפינוי מימית הוא אחד הזיכרונות הראשונים שלי, צרוב אצלי טוב־טוב. אני זוכר איך אמי, אחותי ואני יושבים באוטובוס, מסתכלים על הגגות, ואמא מספרת לנו שאבא שם, על הגג. זוכר את החיילים מעלים כלובים, ואת הקצף". בשנות התיכון הוא החל ללמוד בישיבה לצעירים בירושלים. אחר כך עבר לישיבת עוד יוסף חי, שפעלה אז בקבר יוסף שבשכם, ונשאר.

"בהתחלה היה ברור לי שאני בא לשנתיים ואז מתגייס לסיירת גולני. זה היה החלום. אבל הצבא לא כל כך רצה אותנו, והיו הרבה דברים חשובים אחרים לעשות כאן. בימים ההם היה קשה לגרד אפילו מניין לתפילת שחרית בקבר יוסף. במשך שנים גרעין שכם ניסה להרחיב את ההתיישבות, אבל לצערנו זה לא צלח. כדי ש'חלילה' המקום לא ייהפך לנקודת יישוב, הרשו לנו לשהות שם רק משש בבוקר עד עשר בלילה. גם כשנתנו לנו להיות שם בחגים, נאלצנו לעשות לפני עשר בלילה תהלוכה של משפחות, ילדים ותינוקות עד לבניין הממשל הצבאי בשכם. היינו ישנים בממשל, ובבוקר חוזרים ועושים את החג בקבר יוסף. העיקר שלא נשהה שם בלילה, עד כדי כך הסטטוס־קוו נשמר באדיקות בידי הצבא.

"זה היה עוד לפני אוסלו, ואחרי פינוי שכם הכול השתנה: המחבלים נכנסו לאזור, הכול נעשה תלוי בחסדי המשטרה הפלסטינית. כך שבאותה תקופה הייתה התלבטות רצינית אם להתגייס או להישאר, והגעתי למסקנה שבמקום שאין אנשים - שם אמורים להיות".

רבקה, שמאזינה לשיחה, אומרת שהוא ויתר על הסיירת גם כדי להקים משפחה. הם נישאו