ישראל אלדד, אחד משלושת חברי הנהגת הלח"י לאחר רצח המייסד "יאיר", סיפר בזיכרונותיו שחייו השתנו כאשר נכנס בשנת 1934 לספריית הקהילה היהודית בווינה, וקרא שם את שירו של המשורר אורי צבי גרינברג, "באזני ילד אספר". השיר הזה, מהידועים ביותר בשירת אצ"ג, פורסם 1930־ב והוא מתאר את המשורר מספר לילד קטן היושב על ברכיו כיצד המשיח כבר כמעט הגיע לירושלים, עף מעל חומותיה, אבל אז הרוכלים קטני המוח גירשו אותו; לא התאים להם משיח כשהם רוצים למכור את סחורתם. כך הוחמצה ההזדמנות. המסר היה ברור: הגאולה המשיחית מצויה בהישג יד; רק הפחדנות, והבורגנות הבירוקרטית, היא שמונעת מאיתנו להגיע אליה.

"'באזני ילד אספר' הכריע את הכף", כתב אלדד, "אין עוד שני עולמות. עולם ההגות והספרות ועולם המדיניות, שיש לבחור [כביכול] באחד מהם. נמתח בדמי הגשר בין השיר והמשיח. עליתי על הגשר ועליו

אני צועד עד היום, ללא מאבקים פנימיים וללא קרעים ושניות".

גם מפעל חייה של גאולה כהן, השדרנית המיתולוגית של הלח"י, אחרי פרישתה מהכנסת, היה הקמת בית לזכרו ולהפצת יצירתו ותורתו של אצ"ג. יהודה עציון, מי שתכנן את פיצוץ כיפת הסלע במסגרת המחתרת היהודית, הרבה גם הוא לצטט את שירתו ואף השתדל לכתוב בעצמו בפאתוס דומה.

אין ספק, אצ"ג הוא היוצר הבולט ביותר של הימין הרדיקלי, המשיחי, בישראל; אותו חלק בימין שאינו מסתפק בארץ ישראל השלמה, אלא שואף לחידושה של מלכות ישראל כשיטת המשטר היהודית המקורית, ובתוכה כמובן גם בניין בית המקדש.

כמה שורות משיריו של אצ"ג הפכו לסיסמאות חינוכיות שמעריציו חזרו עליהן שוב ושוב. כך למשל השורה: "ֶוֱאֶמת ִהיא ּתֹוַרת ַּבר ּכֹוְכָבא ַּגם ִּבְנפֹל ֵּביָתר". כלומר, בר־כוכבא לא היה מנהיג מרד משיחי שהמיט אסון על שארית הקיום היהודי החופשי בארץ ישראל לאחר כישלון המרד הגדול, אלא מנהיג שהתעקש להילחם על העצמאות היהודית, וממילא צדק גם אם נכשל. או: "ַרּבֹוֵתיֶכם ִלְּמדּו: ֵיׁש ֱאֶמת ַאַחת ָלֻאּמֹות/ ָּדם ַּתַחת ָּדם – ְוֹלא ִהיא ֱאֶמת ְיהּוִדים/ ְוָאנִֹכי אֹוֵמר: ֱאֶמת ַאַחת ְוֹלא ְׁשַּתִים/ ְּכֶׁשֶמׁש ַאַחת ּוְכֵׁשם ֶׁשֵאין ְׁשֵּתי ְירּו ָׁש ַל ִים".

והנה, לפני שבועות אחדים, ממש ביום העצמאות, מלאו ארבעים שנה בדיוק למותו של אצ"ג, ואיש לא טרח לציין את התאריך הזה. לא מדורי הספרות בתקשורת, שציוני יובלות ללידתם ולפטירתם של יוצרים חשובים הם לחם חוקם; גם לא מגוון כלי התקשורת והעיתונאים המזוהים עם השקפת עולם ימנית. אפילו בית אצ"ג בירושלים לא עשה עניין מיוחד מהיובל. נדמה שעד לפרסום הכתבה הזו, ציון התאריך נשכח לגמרי מהתודעה הקולקטיבית; מה שאולי מעיד שגם בעל היובל די נשכח מלב הציבור. הכתבה הזו באה אפוא להזכיר נשכחות: לברר מי היה אצ"ג, מדוע חולל סערות והיה כל כך שנוי במחלוקת בחייו, ומה קרה למעמדו הציבורי לאחר מותו.

התפכחות במלחמת העולם

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על יוסף חיים ברנר, במלאת מאה שנים לרציחתו. ברנר, ציינתי אז, היה כנראה הסופר השנוי במחלוקת בכל תולדות הספרות העברית, אבל לאו דווקא בגלל יצירתו הספרותית כמו בשל מאמריו הפובליציסטיים. על אצ"ג ניתן לומר שהיה כנראה המשורר השנוי במחלוקת ביותר בכל תולדות השירה העברית החדשה – והפעם לאו דווקא בגלל מאמריו, אלא קודם כול בגלל שירתו. זה קרה מפני שכנראה לא היה בתולדות השירה העברית משורר כל כך סוער, כל כך לא הולך בתלם וכל כך פרובוקטיבי כמו אצ"ג.

זה מתחיל אולי כבר מהֶגנים. אצ"ג, שנולד בחול המועד סוכות ,1896 קיבל את שמו אורי מאחד מאבות אבותיו (מצד אימו), הצדיק החסידי ר' אורי מסטרליסק, שכונה "השרף" משום שתפילותיו היו כה עוצמתיות עד שאנשים חששו להתקרב אליו כשהתפלל. מצד אביו היה מיוחס לר' מאיר מפרמישלאן, אדמו"ר שנודע במעשי המופת שלו. האב עצמו כיהן גם הוא כאדמו"ר של חסידות קטנה בשם גלינא, ואורי צבי, בנו בכורו, היה אמור להמשיך את דרכו.

אבל סערות אחרות משכו אותו. כשהיה בן שנה וחצי עברה המשפחה מהעיירה הגליצאית הקטנה שבה נולד לבירת גליציה המזרחית, לבוב (שהיהודים קראו לה למברג). בעיר הגדולה נחשף הנער הג'ינג'י הסוער לרוחות התרבות המודרנית, והתחבר אליהן הרבה יותר מאשר למורשתו הדתית. באותן שנים כל הדתות, לא רק היהדות, נראו לו תמימות ומשעממות באותה מידה. הוא החל לפרסם את שיריו כבר בהיותו בן .17 בתחילה היו אלה שירי אהבה רומנטיים תמימים, מהסוג שמשוררים רבים כותבים בתחילת דרכם: "ֲאִני ְועֹוָלִמי: ַּגְעּגּוִעים ּוְכֵאב/ ּוָמה ִלי ֵמֵעֶבר ַלֲחֹלם ַּבּשּׁוק/ ֹלא ִלי ֶהְמֵׁשִכּיּות ּוְמחֹולֹות ַהחּוג/ ֲאִני ְועֹוָלִמי – עֹוָלִמי ְּבֵלב".

אך הסערה שבאישיותו, שתלווה את כל חייו, לא המתינה זמן רב כדי להתגלות. שני אירועים בולטים הוציאו אותה מן הכוח אל הפועל כבר בשלב מוקדם. בזמן מלחמת העולם הראשונה עברה לבוב כמה פעמים מידי האימפריה האוסטרוהונגרית לידי האימפריה הרוסית ולהפך. כאשר הייתה בידי האוסטרים הם החליטו לגייס כמה שיותר מתושבי העיר. וכך גויס אצ"ג, בגיל ,19 והשתתף בקרבות הקשים בחזית הסרבית. המראות הנוראים של המלחמה, במיוחד מראה גופות החיילים התלויות במהופך על גדרות התיל שהקיפו את הביצורים, חזרו והופיעו פעמים רבות ביצירתו וללא ספק השפיעו על עולמו, כפי שהשפיעו על יוצרים רבים שחוו את אימי המלחמה. הוא הבין שהעולם פחות עדין ויפה מהרומנטיקה העדינה שאיתה התחיל את יצירתו.

האירוע השני היה קרוב אליו עוד יותר. בסוף המלחמה, כשהאימפריות שהחלו בה התפוררו לרסיסי האומות שהרכיבו אותן, נאבקו הפולנים והאוקראינים על השליטה בלבוב. היהודים הכריזו על ניטרליות, אבל כשהפולנים השתלטו על העיר זה לא הועיל להם. בנובמבר 1918 הם ערכו פוגרום גדול ביהודי לבוב ורצחו כ־08 איש. משפחתו של אצ"ג הצליחה איכשהו להימלט, אבל המראה המשיך ללוות אותו. לימים כתב: "ידעתי [כבר] באותו יום

כי סמל האימה הוא הצלב".

מאז החלה כתיבתו להשתנות. הוא עוד לא חשב ציונות – ובכלל כתב ביידיש – אלא נסחף ברוח הדקדנס האירופי של אותם ימים: אין משמעות לאידיאולוגיות, בוודאי לא לרומנטיקה, רק לגילויי עוצמת החיים. כמו רבים מבני דורו הוא כנראה הושפע בעניין הזה מהפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שגם הוא דחה את כל האידיאולוגיות והמוסר לטובת ביטויי עוצמת החיים הממשיים. כך למשל, על יחסים עם נשים התחיל אצ"ג לכתוב במונחים שלקוחים מעולמם של החיילים: "ַסְך עֹוְגִבים ְצִעיִרים ְמַתִּנים ַאְלָמֶות/ ְלָנִׁשים ֵעיֻרּמֹות ְּבִטיַרת ַהַּלְיָלה". ,1921־ב והוא בן 25 בלבד, כבר פרסם את ספר שיריו השלישי, שנקרא "מפיסטו" – שמו של השטן בחלק מהתרבויות האירופיות, ובעיקר בתרבות הגרמנית: "ֲעָׂשָרה ַקִּבין ְּגבּוַרת ֶנַצח ָיְרדּו ֶאל ֵּגיא ֵּתֵבל ַאְרָצה / ִּתְׁשָעה ָנַטל לֹו ֵמִפיְסטֹו ְוָהֲעִׂשיִרית ְלַבָּדּה נֹוְתָרה / ָלֵאל – רּוַח ָּכל עֹוָלמֹות / ָלֵאל – ָהָאב ֶׁשל ַמֲעֵׂשה ְּבֵראִׁשית".

השינוי בתוכן הביא גם לשינוי בצורה: לא עוד שורות מעודנות בחרוזים, אלא שורות ארוכות, לעיתים נראות כמעט אינסופיות, כמי שבאות לבטא סערת נפש שאי אפשר לתחום אותה בשורות קצרות ובחרוזים.

לא עוד "אלבניה קטנה"

זמן קצר אחרי פרסום הספר הזה עבר אצ"ג לוורשה, בירת התרבות היהודית של מזרח אירופה. הוא כבר היה משורר יהודי ידוע למדי, והתקבל בקלות בין חבורת סופרי היידיש הצעירים של ורשה שכונו "די כאליאסטרע" (הכנופיה). לצידו של אצ"ג בלטו שם עוד שניים – המשוררים פרץ מארקיש ומלך ראוויטש (אביו של הצייר יוסל ברגנר). מארקיש נסחף לימים לקומוניזם ונרצח בגל הטיהורים האחרון של סטאלין ;1952־ב ראוויטש היגר לאוסטרליה, ניסה לבדוק שם אפשרות להקמת מדינה יהודית, נכשל והיגר לקנדה. רק כשבנו הצייר השתקע והתחיל להצליח בישראל, עלה גם הוא לארץ. מבין השלושה, רק אצ"ג הוא שבחר מגיל צעיר באופציה הציונית, אבל גם ההכרעה הזו חיכתה עוד כמה שנים.

בוורשה הוא ייסד גם כתב עת משלו. לא במקרה נפשו הסוערת בחרה לקרוא לו "אלבטרוס" – יסעור. במאמר הפתיחה של הגיליון הראשון כתב, בין השאר: "אם נרצה ואם נמאן, אנחנו עומדים כפי שהננו: בפצעים שסועי שפתיים, בעורקים מגולגלים, בעצמות מבורגות, לאחר הרעשת תותחים וקריאות 'הורא', לאחר התקפות גאז; לאחר קערות של מרה ואופיום ומי יום: גועל, וקצף של שקיעה מקציף על השפתיים. לכן האכזרי שבשיר; לכן הכאוטי שבתמונה; לכן הזעקה של ."...םדה

נושא "אידיאולוגי" אחד בכל זאת התחיל להעסיק אותו באותן שנים, ואולי גם הוא נולד מן המתח שבין בית הוריו לעיר האירופית הגדולה. הכוונה למערכת היחסים המורכבת שבין היהדות והנצרות. עכשיו זו כבר לא הייתה מחויבות אישית שלו למצוות היהדות, אלא רצון של יהודי מודרני לעמוד על שורשי השנאה שבין עמו ודתו ובין הסביבה הנוצרית שבתוכה גדל. בהקשר הזה מיקדה את סקרנותו דמותו של ישו. את כל העימות היהודי־נוצרי הוא תלה על גבה הצלוב: האיש שמצד אחד היה סמל לסבל היהודי, שהרי חי כל חייו כיהודי ואף נצלב כיהודי, ומצד שני מי שמותו ודמותו שימשו בסיס ליצירת דת חדשה ואכזרית שביקשה לצלוב את היהודים.

הוא ביטא את המתח הזה בכמה פואמות חזקות; אחת מהן נקראה "אורי צבי ַפאְרן ֶצֶלם 'INRI (אורי צבי מול הצלב; האותיות הלועזיות היו ראשי תיבות לטיניים של הכינוי שהדביקו הרומאים בלעגם לישו: "ישו הנוצרי מלך היהודים"). הפואמה הזו עוררה תשומת לב מיוחדת, משום שאצ"ג עיצב את שורותיה הארוכות בצורת צלב של ממש. קשה היה להתעלם מן העוצמה שבדימוי הזה.

בפואמה אחרת, שנכתבה דווקא בפרוזה, הוא מתאר חייל האונס נערה שפגש, ומן האונס הזה נולד כביכול "יזוס" חדש. הדימוי הזה גרם לשלטונות לאסור את הפצת החוברת, וגם לאיים במשפט על האחראים לכתב העת. אצ"ג מיהר לברוח לברלין, מרכז תרבות חשוב ודקדנטי עוד יותר מוורשה. בברלין הוא הוציא לאור חוברת נוספת של "אלבטרוס", ועימה כבר נבואת זעם הנוגעת לעתיד יחסי היהודים והנוצרים: "ֲעִׂשיִרָּיה ִּתָּשֵׁאר, ֲעָׂשָרה ְיהּוִדים ָּדת ׁשֹוְתִתים, ֶזה ְׁשֵאִרית ַהְּפֵלָטה/ ְלֵעדּות ִּכי ָהְיָתה ִמין ֻאָּמה ַעל ַאְדַמת ַהְּדַוי ֶׁשל ַהַּנְצרּות/ ְוֵהם ֹלא ָיבֹואּו ְלעֹוָלם ָּדת ׁשֹוְתִתים ְּבַׁשֲעֵרי רֹוִמי: הֹוי ִּפְתחּו!".

השורות הללו, שהיו אמורות לשכנע את היהודים לברוח מאדמת אירופה, שכנעו לפחות את אצ"ג עצמו. בדצמבר ,1923 בעיצומם של ימי החנוכה, הוא נחת על אדמת ארץ ישראל. בראשית דרכו בארץ, החלוצים של תנועת העבודה נראו לו המהפכנים שראויים להערצתו, "ְּפרֹוֵלָטִרים ְּבִיְׂשָרֵאל ָקְראּו ִלי ִלְהיֹות ַּפְּיָטָנם ּוְלַׁשֵּלַח ֶאת ָהַרְך ְוֶאת ֶהָענֹג ַלֲעָזאֵזל", כתב. עם מותו של לנין הוא אפילו כתב שורת אבל: "הפרולטרים העברים על האי העברי עומדים אל עבר מוסקבה בסלוט [=הצדעה] ללוויית לנין". הוא שר כמובן גם שירי תהילה לקיבוצים, ולעמק יזרעאל בראשם: "ֵעין ֲחרֹד, ֵּתל יֹוֵסף, ּוֵבית ַאְלָפא, ְׁשֵּתי ְּדַגְנּיֹות קֹוְדחֹות/ ְירּוָׁשַלִים ְּתִפִּלין ֶׁשל רֹאׁש ְוָהֵעֶמק – ֶׁשל ָיד/ ָלֶמד ָוִוין ְּבָכל ַהִּקּבּוִצים ְּבהֹוד ֱאֹלִהי ָּכל ַהָּדִוים ְלַמְלכּות".

תפיסת העולם הסוציאליסטית אמנם נראתה לו באותם ימים כיוון משטרי נכון למדינת היהודים העתידית, אבל מה שבאמת הטריד אותו זו השאיפה שהמדינה הזו אכן תקום סוף סוף. יתר על כן: בכיוון המיתי שהתחיל לאמץ לעצמו עוד בסוף דרכו באירופה, המדינה הזו לא הייתה אמורה להיות עוד "אלבניה קטנה שעל חוף הים התיכון", כפי שחששו כמה מן האינטלקטואלים היהודים באותו זמן. מבחינת אצ"ג זו הייתה אמורה להיות תחייתה של מלכות בית דוד; מלכות העברים הקדומה המשתרעת על רובו של הסהר הפורה, מן הנילוס עד הפרת, ובמרכזה ארמון המלוכה ובית המקדש בירושלים. בעיניו, לא חזרנו אחרי אלפיים שנה לארץ ישראל כדי להקים כאן עוד שטעטל קטן, אלא ממלכה גדולה.

ובהקשר הזה, תנועת העבודה התחילה לאכזב אותו. התפיסה של הליכה צעד צעד, קמעא קמעא, להגשמת החזון, נראתה לו לא מתאימה לגודל האתגר ולרוח העברית החדשה שאמורה לפעם בעם. קל וחומר שכך נראה בעיניו שיתוף הפעולה עם הבריטים, והנכונות להסתפק ב"הבלגה" מול התנכלויות הערבים ולהאמין שהבריטים הם שי

יוסי אחימאיר: "הוא היה כמו לפיד אש. היית שואל אותו מה שלומך, ומיד היית שומע מונולוג ארוך על מצב המדינה ועל האמונה שהולכת ופוחתת, וכמובן חוסר ההבנה של העם הזה מה משמעות ארץ ישראל ומה משמעות הר הבית. הוא היה יורק את דבריו כמו אש לבה, מדבר כאילו שלפניו 5,000 איש"

גנו עליך. מאורעות תרפ"ט הם שקרעו את הקרע הסופי בינו ובין תנועת העבודה. מעתה ייעשה להם יריב קשה ואכזרי, כמו שרק אוהב מאוכזב יכול להיות. עד כדי כך קשה ואכזרי, שברגע מסוים של כעס אותו עמק יזרעאל שהיה בעיניו תחילה "תפילין של יד", הפך לסמל הביזיון. את קיבוץ משמר־העמק כינה באחד משיריו "הפקר העמק", ובאותו שיר קילל גם את כלל קיבוצי העמק בקללה נוראה, הלקוחה מקינת דוד על יהונתן: "ַאל ַטל ְוַאל ָמָטר". ובמילים פשוטות: הלוואי שלא תזכו עוד לגשם, כלומר תיחרבו. יותר מכל שיר שכתב, שורות הקללה האלה קרעו קרע עמוק, לעתים גם איבה נוראה, בינו ובין החלוצים.

סנבלטים וערלוזורוב

את ביתו הפוליטי החדש מצא בתנועה הרוויזיוניסטית, אבל גם שם הוא הלך אל הקצה הרדיקלי ביותר שלה. יחד עם שני אינטלקטואלים

נוספים, העיתונאי אב"א אחימאיר ויהושע השל ייבין, רופא שהפך לעיתונאי וסופר, הקים אצ"ג את "ברית הבריונים", אגף שהתכוון ללחוץ גם על זאב ז'בוטינסקי ללכת עד הסוף עם דרכו, שבניגוד להם לא נבעה ממקורות יהודיים משיחיים אלא מחזונות של לאומיות אירופית. ה"בריונים" שבשמם נקראה התנועה היו קנאי ירושלים של בית שני, שהטילו חיתתם על יושבי העיר והארץ כולה ואילצו את אנשיה להילחם עד הסוף, אחרת יוכו בידי אחיהם. ל"בריונים" של אצ"ג וחבריו היו אמנם שיטות יותר מעודנות, אבל המטרה הייתה דומה: לבודד את "הבוגדים", ליצור כלפיהם עוינות ולהטיל עליהם אימה. כך, למשל, נהגו הסטודנטים הרוויזיוניסטים בראשות בנציון נתניהו לפוצץ אספות של תנועת ברית שלום, ששאפה להתפשר עם הערבים על מדינה דו־לאומית, שאין בה לא רוב ולא ריבונות יהודיים מלאים.

כמי שהיה נטוע עמוק במיתוס היהודי הקדום, אצ"ג לא קרא לשמאלנים של אותם ימים במילה המודרנית "בוגדים". לשם כך השתמש בתואר "סנבלטים", על שמו של סנבלט החורני, הפחה של אזור שומרון בתקופת עזרא ונחמיה, שניסה להפריע לבניין המחודש של ירושלים במלשינות ובדברי שקר, למרות אישור המפעל על ידי השלטון הפרסי.

וכך, בראשית שנות השלושים מצא אצ"ג את עצמו תוקף ומותקף הן במישור הפוליטי והן במישור הספרותי. לא רק עמדותיו הפוליטיות עוררו סערה, אלא גם צורת כתיבתו: השורות הארוכות והמילים הבוטות נראו לרבים מחבריו המשוררים כ"פובליציסטיקה בשורות של שיר"; היו שטענו שבכלל אין לקרוא לכך שירה. מתריס כהרגלו, כמעט מאוהב בעצם הסיטואציה הלעומתית, כתב אצ"ג כנגדם את החוברת "כלפי תשעים ותשעה", שבה הציג את עצמו בחדווה כאחד העומד מול כל השאר, ויצא בהתקפה נגדית כלפי הרומנטיקה השלווה שבה כותבים שאר עמיתיו: "אתה קורא ומשתאה מאוד על השלווה האפית שבמסופר על 'הוא והיא' האינטימיים, ועל דברים שבכאב ושביגון כביכול... וכאילו אין חוקת המהפכה העברית חלה על סופרי שפת עבר, ליהפך לאחרים, כאשר חלה החוקה על כל יחיד בשבט החלוצים הארצי־ישראלי". כלומר, לא סגנונו הוא הבעייתי אלא סגנונם של מי שלא מבינים שזה בדיוק הזמן לכתוב ספרות מגויסת לטובת התחייה הלאומית.

פעילות "ברית הבריונים" הייתה קצרת ימים. ב־61 ביוני 1933 נרצח בחוף ימה של תל־אביב חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ו"שר החוץ" של המדינה שבדרך. החשד נפל על אנשי ברית הבריונים, שבאותה תקופה כתבו בחריפות נגד יוזמתו של ארלוזורוב לחלץ מגרמניה הנאצית יהודים ובעיקר הון וכלי תעשייה. כדי לממש את היוזמה הזו היה צורך לקיים משא ומתן עם הנאצים, שבאותם ימים חשבו בעיקר איך להבריח את היהודים מהמדינה ולא איך להשמיד אותם. מו"מ כזה נחשב בעיני הרוויזיוניסטים כבגידה, לאחר שמו

סדות יהודיים שונים החליטו על מדיניות של חרם כלפי המשטר הנאצי. אצ"ג עצמו נהג לכנות את הנרצח בשם "ערלוזורוב". אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, שני פעילים של ברית הבריונים, נעצרו כחשודים ברצח, ואילו אב"א אחימאיר נעצר כמי שהסית לרצח במאמריו בעיתון "חזית העם". שלושת אנשי ברית הבריונים זוכו בסופו של דבר, אבל אווירת החשד כלפיהם לא לגמרי התפוגגה, והתנועה הקטנה שלהם דעכה כמעט בן־לילה. אצ"ג עצמו נותר נקי מכל חשד לשותפות ברצח, משום שבאותה תקופה שהה בפולין.

השהות הזו בפולין לא הייתה ביקור מולדת של כמה שבועות. אצ"ג יצא לאירופה בקיץ ,1931 כחבר המשלחת הרוויזיוניסטית לקונגרס הציוני ה־71, ומשם חזר לוורשה ונשאר בה – למעט ביקורים קצרים בארץ – ממש עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, לאורך שמונה שנים. נראה שמקומו השנוי במחלוקת בארץ, לעומת ההצעה שקיבל מז'בוטינסקי להיות בין עורכי העיתון

היומי של התנועה בוורשה (בפולין היו הרוויזיוניסטים התנועה החזקה ביותר, לפחות עד רצח ארלוזורוב) גרמו לו להעדיף באותו עשור את החזרה לפולין, וגם לכתיבה ביידיש. הוא הצליח להימלט מוורשה בעור שיניו ממש, זמן קצר לפני שנכנסו אליה הגרמנים, בזכות תעודת העיתונאי שלו.

"אנו רוצים נצח בגוף"

מלחמת העולם השנייה הכניסה את אצ"ג להלם. הוא עקב כמובן אחרי המתרחש באירופה, חרד כמו כל יהודי בעולם לגורל בני עמו ובהם בני משפחתו. אגב, המילה "שואה" הייתה מתועבת בעיניו, משום שהוא חשד שהיא משקפת את רצונה של היהדות הליברלית לשדר תחושה של אסון פתאומי ללא הקשר, והוא הרי טען עוד שנים קודם שהיא לגמרי צפויה. לכן דיבר תמיד על "חורבן עם".

אם שתיקתו סביב המתרחש באירופה הייתה הגיונית נוכח העובדה שתחילה לא ידעו כלל בארץ מה בדיוק קורה, וכשידעו היו ממדי הזוועה גדולים כל כך שבצדק יכלו לגרום לשתיקה – הרי שתיקתו ביחס למלחמתם של אנשי האצ"ל והלח"י בשלטון הבריטי, מלחמה שרבים מחייליה הגיעו לפעילותם בזכות שיריו המלהיבים, כבר נחשבה תמוהה. ישראל אלדד מספר בזיכרונותיו שבין כותלי הכלא רבים מאסירי המחתרת לא הבינו את השתיקה. היו אפילו מי שחשדו שהמשורר האמיץ החל בכל זאת לחשוש לעורו. בזמן אמת, בימי המחתרת עצמה, הוא כתב שזה בעצם לא משנה אם אצ"ג מזדהה עם המחתרת או לא: "ישנה לעתים הרגשה שאין אנו אלא מלים שהועתקו מתוך שיריו. שורות שירדו מעל דפי ספריו והיו לבשר ודם. ואם יבוא המשורר עצמו ויכריז ויודיע, יסתייג ויכחיש – ללא הועיל. אין הוא שליט עוד בדבריו, שכבר אמרם".

אצ"ג עצמו גילה במהלך המלחמה במכתב לידידו, פרופ' יוסף קלוזנר, שהוא דווקא כותב שירים, אבל נמנע מלפרסם אותם: "בגומרי איזה שיר חושב אני: בפני הפרופ' קלוזנר אביאנו. הוא יבינני, לא רק מבחינת הלב בלבד, כי אם מבחינת ההגות ההיסטורית... ולמה אני מגלה טפח זה? מכיוון שכבודו מזכיר לי תמיד באהבת מוכיח את חטא השתיקה, והריני חייב לגרום לו קורת רוח קצת ופיוס דעת. אבל אין בדעתי להדפיס איזה שיר בשום עיתון, משום שגם להבא אני רוצה להיות פרוש מן הבמות הציבוריות... שוב אין לי חשק שיתחילו לסלף את דבריי במזיד... לא הייתי יכול להבליג על יצרי, אילו כבודו היה מוציא ועורך ירחון לספרות מעולה... במקום אחר אין לי חשק. כי אין בשום מקום אחר צורך ביצירת משורר כערך לעצמה".

אבל בהדרגה, כמה שנים לאחר השואה, הוא החל לפרסם כמה שירי קינה נוקבים, שמאוחר יותר איגד אותם בספר "רחובות הנהר" (על שם מקום חייו של הנביא יחזקאל, הנביא האהוב עליו). זה היה, וכנראה נשאר עד היום, אוסף הקינות החזק ביותר שנכתב על השואה. אבל בספר הזה הוא לא רק מקונן, אלא גם בא חשבון נוקב עם א־לוהים; במיוחד בפואמה הגדולה "בקץ הדרכים עומד ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ודורש תשובת רם". בפואמה הזו אצ"ג מדבר מגרונו של ר' לוי יצחק, הצדיק החסידי שכונה "סנגורן

אלחי סלומון: אצ"ג לא נזכר כמו אלתרמן וביאליק, משום שאצלו הדברים "פחות מורכבים". אצלם יש שירה לאומית עם פילטרים. הוא כותב את האמת שלו ישר בפנים, ולא מסתפק בבשורה לאומית אלא רוצה גם בשורה משיחית, נבואית

של ישראל", התובע מהקב"ה תשובה על ההשמדה הנוראה הזו. הוא אומר שם הרבה יותר מזה: שלא יחשוב א־לוהים לעצמו שאחרי החורבן הנורא הזה יהודים ימשיכו כמקודם לעבוד אותו ולקיים מצוותיו, כמו שעשו בכל הפוגרומים הקודמים. עכשיו היהודים תובעים ממנו שייתן להם לשלב את אמונתם בחיים ארציים: "ָאנּו רֹוִצים ֶנַצח ְּבגּוף, ֶנַצח

ָּבָאֶרץ, ֶנַצח ְּבהֹוד ֶּכֶתר, ְוֹלא ֶנַצח ִּבְנדֹד, ֶנַצח ְּברּוַח, ֶנַצח ִּביגֹון ָּגלּויֹות".

ואם א־לוהים מסרב להבטיח את השילוב של נצח בגוף, ילכו היהודים וידבקו רק בגוף: "ֶׁשֹּלא ִיְהיּו עֹוד ַׁשָּבתֹות ּומֹוֲעִדים, ְּתִפּלֹות ַׁשֲחִרית ְוַעְרִבית; ֶׁשֹּלא ִיְהיּו ְיהּוִדים ְּבַטִּלית ּוְתִפִּלין ְּבעֹוָלם ֻּכּלֹו ּגֹוי; ֶׁשֶּיְחַּדל ֶזֶמר ְיהּוִדי ָּבעֹוָלם; ֶׁשֹּלא ִיּטֹל ְיהּוִדי ֶאת ְׁשֵּתי ָיָדיו ַהְּקדֹוׁשֹות ִמֵּמי ַהְּבֵאר ַהּצֹוְנִנים ְוָׁשב ְלָבֵרְך ַעל ַהֶּלֶחם". ואם א־לוהים מסרב להבטיח שיש תכלית לכל הסבל הזה, ר' לוי יצחק בכבודו ובעצמו מבטיח: "ֶאְקַרע ְקִרי ָעה ַּבַּט ִּלית ְוזֹו ְּת ֵהא ְקִרי ָעה ַּבָּפרֹ ֶכת / ָה ָעם ִיֶפן עֶֹרף, ֵיט ֶאל ֲאֶׁשר ֵיט ִעם ְקָהָליו... ַוֲאִני ֵאֵלְך ִעם ָה ָעם, ֶׁש ֵּמ ַא ְנ ָּת ִל ְהיֹות ִעם ְק ָה ָליו ְּב ָט ְב ָעם ְט ִבי ָעה ַּב ַּי ֶּבֶׁשת... ּוַבֲחצֹות ַלְיָלה ֵאֵצא ָּבעֹוָלם: ְיהּוִדי ָיִחיד ְמכָֹאב/ ְוַאִּביט ַּבָּשַׁמִים ְוכֹוְכֵביֶהם, ְּכֶׁשִהִּביט ָאִבינּו ָהִראׁשֹון/ ְוֶאְקָרא ְקִריַאת ְׁשַמע ִּבְקִריָעה ְּבֵלב, ִּבְלִחיָׁשה/ ְוֶאּפֹל ַעל ָּפַני ֶאל ַאְדַמת עֹוָלם ֻּכּלֹו ּגֹוי... ְוֵאְבְך, ֵאְבְך, ַּכָּמה ֶׁשָּיכֹול ִלְבּכֹות ֵלב".

מול עוצמת "רחובות הנהר", גם יריביו של אצ"ג, והממסד הישראלי כולו לא יכלו לעמוד. בזה אחר זה הוא זכה בכל הפרסים הספרותיים האפשריים, ובראשם פרס ביאליק ופרס ישראל. בין אנשי התנועה הקיבוצית היו אמנם מי שהמשיכו לבוא איתו חשבון. כך למשל ביקר עזריאל אוכמני את קביעת ועדת פרס ביאליק ולפיה שירתו של אצ"ג "ניחנה באהבה ללא מצרים לישראל". אם ההנחה היא שהכוונה לישראלים הממשיים ולא לאיזו רוח יהודית מדומיינת, קבל אוכמני, "לא זו בלבד שלא מצאנו בשירי חתן הפרס אהבה אליהם, אלא מצאנו את היפוכה: מצאנו שנאה, מפעפעת, קנאתנית, בוערת באש זרה. כלום 'ספר הקטרוג והאמונה' [הספר שבו נכתב שיר הקללה למשמר העמק; י"ש] על קללותיו כבר נפסל לעדות?". אוכמני הוסיף וטען שארץ ישראל ועם ישראל של אצ"ג הם עם וארץ מיתיים, "אבל את העם והארץ הממשיים הוא ממש מתעב".

לגרש את הגרמנים

חייו האישיים של אצ"ג ידעו גם הם תהפוכות משמעותיות בשנות המדינה הראשונות. הוא נבחר

לכנסת הראשונה, במקום השני ברשימת תנועת החרות. הנאום הבולט ביותר שלו עסק בסוגיית ירושלים, שבסוף מלחמת העצמאות חולקה בפועל בין ישראל ליש רדן, כשהעיר העתיקה בידי ירדן, וישראל עמדה להשלים עם המצב הזה גם בהסש כמים. אצ"ג נזעק מעל הדוכן: "ירושלים של האומה היא שבתוך החומה. בה הר הבית. ואשר מעבר לחומות, זהו עיבורה של ירושלים... ערכה כמוצא, קרית ענבים ועין כרם... אני אומר לכם שהוויתור על ירושלים הורה סכנות גדולות יותר מכל הסכנות הצפויות מן הסירוב למוסרה בידי זרים... ההמצאה של הביטוי ירושלים החדש שה, שהיא תסופח למדינה, זהו רק טשטוש חיצוני... מעולם לא ויתרה אומה מרצונה, ואף לא מאונס, על בירת האומה".

בדיון אחר תבע להלאים את כל הנש כסים הגרמניים הקיימים בישראל, כולל נכסי הכנסיות: "אין נכסים קדושים לגרש מנים בארץ אחרי אושוויץ והיטלר! אין דת לגרמנים!". בנוסף, תבע לגרש מן הארץ כל גרמני או אדם ממוצא גרמני: "אין אנו מסוגלים כיהודים להקים כאן בשביל הגש רמנים תאי גז של אושוויץ ומיידנק, אבל אנו רוצים שייעלמו מעינינו בארץ הזאת".

בכנסת השנייה כבר לא הופיע אצ"ג ברשימת תנועת החרות. כמותו עזבו את הרשימה גם שאר האינטלקטואלים הבוש לטים שהיו בה, כמו ערי ז'בוטינסקי, הלל קוק ושמואל מרלין. בנו הצעיר של אצ"ג, דוד, אומר שזו הייתה בחירה שלו: "אבי הבין שחשוב להיות בכנסת הראשונה כדי לבטא הגות יסודית. אף אחד לא דיבר ולא היה מדבר על ירושלים כמו שהוא דיבר. אבל הדברים נאמרו ונרשמו, ואין צורך לחזור עליהם שוב ושוב. מכאן ואילך התש פקיד שלו לחזור ולכתוב שירה, כמו שירת 'רחובות הנהר'".

אלדד, לעומת זאת, טוען שמנהיגותו של מנחם בגין, "כמו כל המנהיגים הפוש ליטיים, לא סבלה אנשים עצמאיים, ואצ"ג בוודאי היה כזה. אז מתחת למילים היפות

הבן, דוד (בתמונה), זוכר לא פעם את אביו עם טלית ותפילין לאורך כמעט כל היום. בכל שנותיו המבוגרות גם הקפיד ללכת במגבעת. זה היה שינוי משמעותי מימי ורשה וברלין, שבהם בז לעולם הדתי. "המסורת היהודית הייתה אצלו מוחשית. בליל הסדר, כשפתחנו את הדלת ב'שפוך חמתך', היה ברור שאליהו הנביא באמת נכנס"

והמחמיאות הוא דאג לסלק אותו". אלדד האב אכן בירך את אצ"ג כבר בזמן אמת, מעל דפי ביטאונו "ֻסָלּם", על הסתלקותו מרשימת חרות, שאינה ראויה לאדם גדול כמותו: "אנו מברכים אותו על שאין עוד באפשרותם של סוטים מחזון המהפכה העש ברית להסתיר את פניהם האמיתיים, מאש חורי שמו שהוא סמל החזון... אנו מברכים אותו על הטשטוש שהוסר, על חילול הקוש דש שנמנע. לפני עיוור לא תיתן מכשול ולפני המונים תמימים אל תיתן כתר זהב על ראשים רצוצים".

בסוף שנות הארבעים התחתן אצ"ג לראשונה בחייו, והוא כבר בן .53 כל השש נים מאז חזרתו מפולין, ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חי בביתם של חבריו, בני משפחת ייבין. בנו דוד מעריך שהשיר "באזני ילד אספר" נכתב על ילדי משפחת ייבין. בבית הזה הוא גם פגש, זמן קצר אחרי הקמת המדינה, קבוצה של יוצאי לח"י צעירים ובהם גם עליזה גורש ביץ'. האגדה המשפחתית מספרת שברגע שיצאה החבורה מהבית, אמר אצ"ג למאש רחיו: "זו היא האישה". האישה הזו כבר הייתה נשואה – לידיד נעוריה מרדכי שלו, גם הוא מהאינטלקטואלים של הלח"י וליש מים מבקר ספרות חשוב. מכיוון שגם היא העריצה עוד מנעוריה את אצ"ג, עובדת נישואיה לא מנעה את הרומן בינה לאצ"ג. כעבור כשנה של רומן מחוץ לנישואים התגרשה עליזה משלו והתחתנה עם אצ"ג.

היא הייתה צעירה ממנו בשלושים שנה בדיוק. מתוך מודעות לזמן העובר, השניים מיהרו להביא ילדים לעולם – חמישה ילש דים בתוך שבע שנים. אצ"ג גם דאג לטפח את הקריירה הספרותית של אשתו הצעיש רה, שגם לה הייתה חיבה לכתיבת שירים. במשך השנים פרסמה חמישה ספרי שירה, ובש7002 אף זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים בתחום השירה. אצ"ג גם בחר עבוש רה את שם המשפחה, שאותו בחר רשמית גם לעצמו אבל מעולם לא נודע בו: טור מלכא, הר המלך בארמית, על שם היישוב היהודי בשם זה שהתקיים בימי בית שני בסמוך לירושלים (במקום שבו שוכנת כיום שכונת אשטור).

אפשר לשער שלילדיו של אצ"ג לא היה פשוט לגדול עם אבא מבוגר, העסוק כל ימיו בצרות העם והעולם. בנו דוד אומר בעניין זה: "כילד קטן טבעי שזה לא היה קל עבורי, אבל משעמדתי על דעתי והבנתי את השליחות שהוא נטל על עצמו, היה ברור לי שאני לא יכול לצפות ממנו להיות אדם רגיל".

לא חזר להר הבית

יוסי אחימאיר ואריה אלדד, שניים ממקורביו הצעירים של אצ"ג, בנים לשש ניים מחבריושעמיתיו הבולטים, זוכרים יראת קודש שאפפה את האיש, וגם סערות פתאומיות ואינסופיות. אחימאיר, לשעבר מנהל מכון ז'בוטינסקי וכיום עורך כתב העת "האומה", אומר: "היינו שכנים, שתי המשפחות גרו בשיכון העיתונאים והסוש פרים שבנה ראש עיריית רמתשגן אברהם קריניצי. אז ביקרתי בביתו לא פעם, והוא היה מגיע כמעט כל יום שישי לקרוא בביתנו את כל העיתונים שאבא קיבל. הוא היה כמו לפיד אש. היית שואל אותו מה שלומך, ומיד היית שומע שעה שלמה של מונולוג ארוך על מצב המדינה ועל האמוש נה שהולכת ופוחתת, וכמובן חוסר ההבנה של העם הזה מה משמעות ארץ ישראל ומה משמעות הר הבית. הוא היה יורק את דבש ריו כמו אש לבה, מדבר אליי כאילו שלש פניו לפחות 5,000 איש, ואני הייתי יושב מול הלבה הרותחת הזו כמהופנט".

אלדד מתאר ברוח דומה: "הוא היה כמו הר געש שאתה אף פעם לא יודע מתי הוא מתפרץ ובאיזו עוצמה, אבל ברור שהוא חי ופעיל. כסטודנט הייתי מבקר אצלו מעת לעת. התחלנו שיחה בענייני דיומא, ופש תאום זה התחיל להיות הוא – והם; ואתה לא יודע אם הוא מדבר על בןשגוריון או על אנטיוכוס. זה גם לא חשוב, כי הוא היה תמיד עלשזמני ועלשמקומי. הוא רצה ללכוד את חלקיקי הכספית של הגבורה היהודית מיהושע ודוד ועד ימינו, ולפעש מים גם היה יכול לצרף לזה את חניבעל. הקושי שלו היה איך אני לא מבין למה הוא מתפרץ, הרי הדברים כל כך ברורים".

אגב בןשגוריון, למרות ההבדלים העש מוקים בהשקפת העולם והשיוך המפלגתי, בין אצ"ג ובינו התקיימו כל השנים יחסי הערכה הדדית. ,1961שב כשבמפא"י

סערו הרוחות כנגד בן־גוריון בעקבות האובססיה שלו סביב פרשת לבון, אצ"ג הציע ל"זקן" לפזר את הכנסת ולהקים משטר דיקטטורי, שיתאים לצרכים המהפכניים של עם ישראל. הבן דוד מספר שבהזדמנות אחרת אמר בן־גוריון לאביו בצער: "אתה איבדת אותנו ואנחנו איבדנו אותך".

סערת רגשות גדולה חווה אצ"ג, כצפוי, אחרי מלחמת ששת הימים. שחרור חצי האי סיני, רמת הגולן, יהודה ושומרון, וכמובן העיר העתיקה שבמרכזה הר הבית, מילאו את ליבו בתחושות של התגשמות החזון המשיחי. הוא מיהר לעלות להר הבית בטלית ותפילין, ולפי הבן דוד נתקל שם בקצין שלא הכיר אותו ודרש ממנו לרדת מן ההר, "שכן מדובר בשטח מוסלמי מקודש". אצ"ג ירד, סופג בשקט את ההשפלה, ומאז לא חזר עוד לעלות אל ההר. רק באחד ממאמריו באותם ימים הזהיר: "השולט בהר הוא שישלוט בארץ כולה".

אגב, הופעתו בטלית ותפילין לא הייתה מוגבלת ליום ההוא. גם בנו וגם אחימאיר ואלדד זוכרים לא פעם את אצ"ג עם טלית ותפילין לאורך כמעט כל היום. בכל שנותיו המבוגרות גם הקפיד ללכת במגבעת. זה היה שינוי משמעותי מימי ורשה וברלין, שבהם בז בגלוי לעולם הדתי. הוא החל לחזור אל העולם המסורתי מרגע שנחת בארץ ישראל, אבל הגביר עוד יותר את זיקתו המסורתית אחרי השואה; כאילו ביקש להשאיר בכך יד ושם לבני משפחתו, שנספו עד האחרון שבהם. בנו זוכר ש"המסורת היהודית הייתה אצלו לגמרי מוחשית. בליל הסדר, כשפתחנו את הדלת ב'שפוך חמתך', היה ברור שאליהו הנביא באמת נכנס".

המהפכה הבאה

ארבעים שנה אחרי מותו, נדמה שדמותו של אצ"ג דהתה לגמרי בזיכרון הציבורי. זה טבעי לכאורה אצל אנשים שכבר אינם בין החיים כמה עשרות שנים. אבל כמה משוררים גדולים, כמו ביאליק ואלתרמן, ניצלו בכל זאת מן השכחה. שירתם וסיפור חייהם עדיין חיים ומוכרים לרבים. אצ"ג נשכח גם בעולם הספרות; אין כמעט חוקרים המתמחים בחקר שירתו, וממילא גם לא קורסים העוסקים בה. הוא נשכח גם בשדה הציבורי. בשעה ששורות מאלתרמן ומיהודה עמיחי מפארות לא מעט נאומי אח"מים, כמעט שאין ציטוטי אצ"ג בנאומים הללו, גם לא בקרב אנשי הימין. רק הקבוצות המזוהות עם המאבק על נוכחות ותפילה יהודית בהר הבית מרבות להביא ציטוטים מיצירתו.

אחימאיר אומר על כך: "הקול שלו, קול הנביא המוכיח בשער, האמונה והלבה הזו, האש והגופרית, חסרים היום, אבל גם לא מתאימים לרוח של היום. גם אילו היה חי, ספק אם מישהו היה מקשיב לו. אבל זה גם לא נורא, כי ספריו הם בכל זאת ספרי נצח. על אצ"ג ידברו גם בעוד אלף שנה. הוא כמו ישעיהו וירמיהו ויהודה הלוי. אחד מגדולי המשוררים של העם היהודי בכל הדורות".

שני מפעלים בכל זאת מבקשים להנציח אותו: הוצאת מוסד ביאליק פתחה כבר לפני שנים ארוכות במפעל גדול של הוצאת כל כתבי אצ"ג. אף אחד מסופרי ומשוררי ישראל לא זכה למפעל כינוס מרשים כזה: כרכים גדולים, בהוצאה מהודרת ומוקפדת. היעד של העורך, פרופ' דן מירון, הוא לכנס כל מילה פומבית שאצ"ג פרסם, כולל מאמרים עיתונאיים שכתב במשך שנים ארוכות בירחון של עיריית רמת־גן, ורישומים פרי עטו. עד היום יצאו לאור כבר 19 כרכים, בקרוב ייצאו עוד שניים, ואחימאיר, שהוא גם חבר הנהלת מוסד ביאליק, אומר שבצנרת מחכים לפחות עוד חמישה.

בירושלים, ברחוב יפו ,34 ניצב עוד זיכרון ציבורי אחד לאצ"ג: בית אורי צבי, שהקימה וטיפחה גאולה כהן, שנותרה נאמנה למורשת. בשנים האחרונות ידע הבית הזה עדנה, עם מינוי כמה אנשים צעירים לנהל אותו. ברחבי הבית פזורים ציטוטים משירי אצ"ג, אם כי המשורר אלחי סלומון, שהוא מנהל התוכן בבית, מודה שרוב התוכן אינו קשור ישירות לדמותו של אצ"ג, כי אם לטיפוח יצירה לאומית ברוחו.

כך למשל, מספר סלומון, "אנחנו מתחילים עכשיו שורה של הילולות ספרותיות לכבודם של יוצרים שמייצגים את הרוח הלאומית בספרות העברית – ישראל אלדד, משה שמיר, אבל גם אסתר ראב והיוצרים ה'כנעניים' כמו יונתן רטוש ואהרן אמיר. יוצרים שאנחנו מזהים אצלם את הקוטב הלאומי שחסר היום בשדה התרבות. בכל מודעה שלנו אנחנו מכניסים ציטוט של אצ"ג, לא משנה ביחס לאיזה אירוע. אנחנו גם רוצים לטפח יצירה חרדית, משום שאנחנו מרגישים שכמו בביוגרפיה של אצ"ג, שם טמונה המהפכה הגדולה הבאה. אז נכון שהוא לא נזכר כמו אלתרמן וביאליק, אבל זה גם משום שאצלו הדברים 'פחות מורכבים'. אצלם יש שירה לאומית אבל מעודנת יותר, ועם הרבה פילטרים. הוא כותב את האמת שלו ישר בפנים, ולא מסתפק בבשורה לאומית אלא רוצה גם בשורה משיחית, נבואית".

סלומון הקים לפני כמה שנים את כתב העת ליצירה "יהי", שיוצא לאור על ידי בית אורי צבי. אותיות הלוגו של כתב העת מזכירות במכוון, בחדות ובמיוחדות שלהן, את אותיות הלוגו של כתב העת "סדן" שהוציא אצ"ג בשנות העשרים, ואת כל הטיפוגרפיה שוברת הסדר שאהב. ייחודו של כתב העת הוא לא רק בפרסום יצירה בעלת רוח לאומית, אלא גם בכך שאינו מסתפק בתחום השירה אלא מטפח גם כתיבת פרוזה ואמנות פלסטית, ברוח הלאומית שאפיינה את אצ"ג וחבריו. "להציב את הרוח הירושלמית כתשובה לרוח התל־אביבית של רוב הספרות והאמנות בישראל", מנסח זאת סלומון. עם זאת, בבית מתקיימות גם סדנאות וערבי יצירה המיועדים לכלל המעוניינים. בקרוב תיפתח שם גם "גלריה גאולה" המיועדת להצגת ציור, צילום, פיסול ואמנות וידאו, וקרויה על שם מייסדת הבית.

שאיפתו העתידית של סלומון קשורה ישירות לרוחו של אצ"ג. כמו אצ"ג, שסגנון יצירתו ויכולתו לחזות את העתיד הקנו לו הילה נבואית, סלומון רוצה לחדש בבית הקרוי על שמו את רוח היצירה הנבואית. לדבריו, יש כבר התחלות של ניסיונות ליצור "קולנוע טרום נבואי", כזה שהעוסקים בו מנסים להגיע לרמות של תודעה עילאית, היוצאת מגדר החיים הרגילים, ומתוכה ליצור קולנוע. מי יודע, ארבעים שנה אחרי מותו של אצ"ג, ממשיכי דרכו אולי אינם רבים אבל הם מייעדים לעצמם דרכים חדשות, יותר רוחניות מאשר פוליטיות, שאפילו אנשי המחתרות של הימים ההם לא העזו לדמיין.

שמיטיבים עם מצבם של מיליונים אחרים.

בחברות המגדירות עצמן חופשיות צריכה לעמוד לאנשים החירות המלאה למכור את נכסיהם, כולל דירות, בתים וקרקעות, וחירות לרכוש נכסים ממוכרים אחרים. בעלי אמצעים אינם רשאים לשדוד את בתיהם של אנשים ממעמדות נמוכים, אך הם כן יכולים להציע להם עסקה המיטיבה עמם. לפי עקרון יסוד של כלכלת השוק, כל עסקה וולונטרית מיטיבה בהגדרה עם שני הצדדים, אחרת הם לא היו לוקחים בה חלק. אותם בעלי בתים מן השכונות ה"חלשות", שמצאו זאת כמשתלם למכור את ביתם - כלומר העדיפו רווח כלכלי על פני חיי קהילה מוכרים - לקחו חלק פעיל באותו תהליך של ג'נטריפיקציה. הוא יציר כפיהם לא פחות משהוא יציר כפיהם של בעלי האמצעים.

בנוגע לשוכרים המקומיים, הטענה שלפיה בעלי הבתים צריכים לספוג הפסדים כלכליים רק משום ששוכרים מסוימים חיים במקום כבר זמן רב - היא תמוהה. שוכרים אינם יכולים לחייב משכירים למחירים נמוכים, או לחייבם להמשיך בעסקה שהם חדלו להיות מרוצים מתנאיה. אם מדובר בקניין פרטי, בשם איזו זכות ניתן למנוע מבעל בית להשכיר אותו לכל המרבה במחיר? ובשם איזה עיקרון ניתן להכריח אותו להיכנס לעסקה שמבחינתו איננה משתלמת?

יתרה מכך, נקודה מרכזית שמוחמצת בכל הסיפור היא שבעלי בתים הם במידה רבה נושאי סיכונים במובן ששוכרים אינם. כאשר מחירי הנדל"ן יורדים אלו הם בעלי הבתים שסופגים את הירידה, והשוכרים הם שמרוויחים מעלויות נמוכות. מאידך, כאשר ישנו ביקוש רב לנדל"ן, בעלי הבתים קוצרים את הפירות שכן הם יכולים למכור או להשכיר את נכסיהם במחירים גבוהים יותר.

היתוש והנמר

ִחשבו על אדם שסועד מזה שנים את ארוחת הצהריים שלו במסעדה הסמוכה לביתו, והיא מהווה חלק בלתי נפרד משגרת חייו. והנה יום אחד, בעקבות פתיחת משרדים בקרבת המסעדה, החלו לפקוד אותה סועדים רבים יותר מבעבר. התוצאה הייתה שתפריט המסעדה התייקר באופן כזה שהסועד המקורי אינו יכול עוד להרשות לעצמו לסעוד בה. האם מדובר בעוול? בחוסר צדק? האם יש לגנות את הסועדים החדשים שהובילו לעליית מחירים? או שמא את בעל המסעדה על כך שייקר את התפריט לנוכח הקפיצה בביקוש? לפי ההיגיון של מתנגדי הג'נטריפיקציה, התשובה היא כן. מדובר ב"חדירה" של בעלי אמצעים למסעדה, אשר "דוחקת" החוצה את המשתמשים המקוריים. ואולם אם אנו מבינים כיצד כלכלת השוק פועלת, ומכבדים את חירותם של כל בני החברה ליצור התקשרויות כלכליות חופשיות מרצונם הטוב - ברור לנו שזהו תיאור אבסורדי של המצב.

כמובן, אין בכוונתי לטעון שאין בנמצא בעלי הון מושחתים המשתמשים באמצעים לא כשרים לשיפור מצבם. אני גם לא טוען שאין להגביל את כוחו של ההון, וכי כסף יכול או צריך לקנות הכול. ברור למדי שישנם בעלי הון מושחתים, וכי הון לא יכול לקנות אהבה, כשם שאין לאפשר לכסף לקנות ציּונים ותארים אקדמיים. לא חסרים דברים שיש להם ערך אך אין להם מחיר. עם זאת, אין שום ראיה לכך שבעלי הון הם מושחתים יותר ממי שאינם מחזיקים בהון. אנשים עם כסף רב אינם בהכרח מוסריים פחות ממי שהכנסתם צנועה או דלה. אדרבה, לבעלי הון עומדים אמצעים רבים יותר שהם יכולים לנצל ליעדים נאצלים, בהם מטרות חברתיות דוחקות.

לשאלה עד היכן לגיטימי שהכסף יקנה הכול אין ולא יכולה להיות תשובה שאיננה שרירותית במידה רבה. בעיניי, כלל האצבע שטבעו הפילוסופים ג'ייסון ברנן ופיטר ג'וורסקי נראה משכנע למדי. לטענתם, כל מה שמותר לאדם לעשות בחינם, צריך להיות מותר גם בעבור כסף; אם אתה יכול להשתמש או למסור למישהו אחר משהו בחינם, אתה צריך להיות חופשי לגבות תשלום על השימוש בו. כל עוד פעולה מסוימת אינה הופכת את מצבו של פלוני לרע יותר בעקבותיה, איני מוצא שום בעיה לגבות עבורה תשלום.

לסיום, במציאות שבה תחומי פעולתה ויכולותיה של המדינה המודרנית מתרחבים כל העת, וכאשר היא מרשה לעצמה להתערב בצורה גסה, שרירותית ודכאנית בפעילות הוולונטרית של החברה והמשק, הדאגה מפני כוחו של ההון הפרטי לקנות דברים שקולה לדאגה רבה מפני יתוש בשעה שנמר מסתתר לו בשיחים. למעשה, ככל שהמדינה מחזיקה בסמכויות רבות יותר; ככל שאנו נותנים לה את האפשרות לחלק משאבים רבים יותר; ככל שאנו מאשרים לה להציב עוד חסמים ורגולציות - כך גדלה הסבירות שעוד ועוד חברות יסיטו עוד ועוד משאבים לאפיקים פוליטיים במטרה לקטוף הזדמנויות. מדינה גדולה ומתערבת מזמינה קשרי הון־שלטון. אם יש דבר שאותו אכן יש להגביל, זוהי הברית הלא קדושה הזו.