Publication:

Makor Rishon - 2021-06-04

Data:

מוטב לשחוט את הפרה

חדשים

מרוסית: חמוטל בר־יוסף כרמל, ‪488 ,2020‬ עמ' / חבצלת פרבר /

זוליכה, אשתו בת ה־71 קטנת־הגוף של מורטזה הגדול, המבוגר ממנה בכשלושים שנה, היא גיבורת ספר הביכורים של הסופרת הטטרית גּוֶזל ָיִכיָנה. זוליכה חיה עם בעלה ועם חמותה השתלטנית אּוֶּפריָכה בכפר טטרי קטן. לרשות המשפחה משק־חי זעיר ובו פרה, כמה תרנגולות, סוסה וסייח. זה כל מה שנותר בידיהם לאחר שבמסע הקולקטיביזציה הקודם, לפני הרעב הגדול, השלטונות הסובייטים החרימו מהם את נכסיהם ה"עודפים" והותירו בידיהם את המינימום ההכרחי. ובכל זאת הם נחשבים בעיני אותו שלטון ונציגיו הקנאיים בכפר ל"קולאקים" - איכרים אמידים ש"מנצלים את האדם העמל", לפי הגדרתה של המפלגה הקומוניסטית. מורטזה ואשתו מסתירים את יבוליהם ואת הזרעים המיועדים לאביב הבא במקומות מסתור שונים, ומתנהלים בחשש כבד מפני מסע החרמות נוסף. בינתיים הם מתקיימים איכשהו, בדוחק וגם לא באושר. בייחוד קשים חייה של זוליכה הכנועה והמשועבדת, שבעלה וחמותה רודים בה ללא הרף. היא רצה עד אפיסת כוחות, נחפזת למלא את פקודותיהם ולרצות אותם. היום שחששו ממנו מגיע: "בחלון נשמעות נקישות, סימן מוסכם... זוליכה מרימה את עיניה ונתקלת במבטו הכבד של בעלה. 'שאללה יגן עלינו, מורטזה, האם זה קורה שוב?'. הוא משליך על כתפיו את אדרת הכבשים, תוחב את רגליו במגפי הלבד. הדלת נטרקת מאחוריו...". כשהוא חוזר, השלג שנאסף על אדרת הכבשים מטפטף אל הרצפה. "זוליכה תופסת את הסחבה וזוחלת על ברכיה לאסוף את המים... מגף לבד מסומר נוחת על ידה הימנית ולוחץ כמו סלע... עיניו הצהובות של מורטזה קרובות אליה... באישונים הענקיים כדובדבנים רוקדות בבואות האש. 'לא אתן', הוא לוחש חרש. 'בפעם הזאת לא אתן שום ."...'רבד מוטב לו לשחוט את הפרה וליהנות לפחות מבשרה, ולא למסור אותה לשליחי המפלגה. רק את הסוסה וסייחה הוא מותיר בחיים. מכאן ואילך כל עולמם מתהפך. מורטזה נחוש בדעתו ונאבק עד הסוף. שאר הגברים בכפר מצטרפים לקומוניסטים, או נמלטים ליער ואז נתפסים על ידי פלוגות הצבא ומוצאים להורג. הגורל המר והאכזרי הזה איננו פוסח גם על מורטזה. זוליכה נתפסת ונשלחת יחד עם כל נשות הכפר שהתאלמנו ועם ילדיהן, בשיירות ארוכות של מזחלות, משאיות ורכבות, הרחק צפונה ומזרחה מן הכפר, אל הַטאייגה (ערבת הביצות) הסיבירית רחבת הידיים ואדמותיה הקפואות־למחצה, לשם "יישוב מחדש". איננו כלה נדיר למצוא על מדפי חנויות הספרים שלנו ספר שנכתב על־ידי סופר או סופרת מאותן רפובליקות סובייטיות־לשעבר במרכז אסיה. אותן ארצות המכונות אצלנו לעיתים בלגלוג "הְסָטנים": קזחסטן, טטריסטן, קירגיזסטן, אוזבקיסטן. עד כה הסופר הראשון והיחיד מהם שספרו היה לרב־מכר בישראל ובעולם, היה צ'ינגיס אייטמטוב הקירגיזי. ספרו "והיום איננו כלה" הופיע בהוצאת עם עובד 1980־ב וזכה להצלחה סוחפת. אחריו התוודענו גם ל"אהובתי במטפחת האדומה", "ג'מילה" ו"נמר השלג", שנהנו מביקורות נאות ומאהדת הקוראים. כחמישים שנה אחרי אייטמטוב, ,1977־ב נולדה גּוֶזל ָיכיָנה, הסופרת הטטרית. כשהגיעה לגיל עשר החלה בריה"מ להתפרק בהדרגה, ופניהן של רוסיה וגרורותיה השתנו ללא הכר. מולדתו של אייטמטוב, קירגיזסטן, התקועה בגבול סין, הרחק מגבולה של רוסיה הבתר־קומוניסטית, זכתה בעצמאות. ואילו טטריסטן, שממוקמת בפריפריה האירופית של רוסיה, על צומת נהר הוולגה ונהר הקאמה, בחרה, או נכפתה לבחור, להישאר ב"חבר המדינות" הרוסי ולהסתפק במעמד של אוטונומיה הנשלטת מרחוק על ידי שליטי מוסקבה. עם זאת, ה"גלסנוסט", ה"פתיחות", שעליה הכריז גורבאצ'וב ,1987־ב וה"פרסטרויקה", ה"בנייה מחדש" של המשטר והחברה - לא היו לשווא. מי שקרא את "והיום איננו כלה" של אייטמטוב, נדרש לקרוא בין השיטין כדי לגלות פה ושם רמזים לאירועים הקשים שעברו על בריה"מ, ובייחוד על ארצות הפריפריה שלה מאוקראינה ומזרחה, בעקבות המהפכה הקומוניסטית. למעט רמזים דקים אחדים, הרומנים של אייטמטוב - יליד 1928 ומשרת נאמן של המשטר הקומוניסטי עד מותו 2008־ב - שיקפו הווי יומיומי בפרובינציה של עולם שלישי, והיו ספוגים ברוח כפרית פולקלורית־למחצה, שנעה בין הרומנטי למשעשע. שונים הדברים בספרה של יכינה. בנעוריה כבר היה מותר לסבתות ולבנות הדורות הקודמים לספר בהרחבה ובגילוי לב את האמת הכואבת על המחיר הנורא ששילמו בני עמן ושאר עמי בריה"מ למען המהפכה הקומוניסטית ו"שלטון העמלים". יכינה מתארת בצבעים עזים את המסע לחיסול מעמד האיכרים ה"אמידים", ה"קולאקים". התיאור החי של חיי הנישואים של זוליכה ומורטזה ושל המותה המרשעת, מדגישים את הגיחוך וחוסר האנושיות שבמסע נגד ה"קולאקים". עם זה, הם מבקרים בחריפות את אורח החיים המסורתי ואת הדיכוי שלא ייאמן של האישה הכפרית בחברות המוסלמיות הקומוניסטיות־לכאורה. הרעב הגדול הסופרת מזכירה בספרה פעמים אחדות את "הרעב הגדול" - המבצע הכושל לקולקטיביזציה, שנעשה כבר בתחילת קיומו של המשטר הקומוניסטי, בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת. במהלכו הוחרמו מן האיכרים כל אמצעי הייצור: הבהמות, הסוסים, העדרים, המחרשות וכדומה, והועברו אל מרכזים אזוריים, שסביבם היו מתוכננות להתארגן המסגרות השיתופיות לייצור חקלאי בפיקוח השלטונות - ה"קולחוזים". הקולקטיביזציה נתקלה בהתנגדות עצומה; איכרים העדיפו לשחוט את העדרים ולא למסור אותם לנציגי השלטון. בתגובה החרימו השלטונות גם את היבולים החקלאיים שכבר נאספו והותירו את האיכרים כמעט ללא כלום, בזמן שהיבולים הועברו אל האזורים המתועשים של רוסיה ואל הערים הגדולות כדי להאכיל את הפועלים בתעשיות הסובייטיות המתפתחות. בכל האזורים הפריפריאליים, מאוקראינה במערב עד קזחסטן במזרח, שברובם היו מבוססים על חקלאות ומרבית אוכלוסייתם הייתה של איכרים, הונהג קיצוב מזון דרקוני. אך בפועל לא תמיד נותרו שם, אחרי ההחרמות, אפילו כמויות המזון המינימליות על פי ההקצבה, ובכל האזורים האלה השתרר רעב נורא. מיליונים רבים מתו ב"רעב הגדול". בעקבות זאת הנהיג ֶלנין, השליט הראשון של

Images:

Categories:

Makor Rishon

© PressReader. All rights reserved.