Publication:

Makor Rishon - 2021-06-04

Data:

מעבר להלכה

מילהלסיום

/ שלום רוזנברג /

בריה"מ, "מדיניות כלכלית חדשה", והאיכרים הורשו להקים מחדש משקים חקלאיים פרטיים. אך לאחר שנים מעטות, כשלנין מת, חידש סטלין את הקולקטיביזציה. מטרתו האמיתית, לפחות בחלקים מהפריפריה, הייתה לשבור את האוכלוסייה ולהבטיח את כניעותה המוחלטת. כדי להשיג מטרה זו השלטונות לא רק החרימו שוב את רכושם של האיכרים, אלא עקרו אוכלוסיות שלמות של תושבי האזורים הכפריים הסוררים. הם הועלו על שיירות אינסופיות והוסעו לכיוון סיביר וצפון רוסיה, שם "יושבו מחדש" בחוות חקלאיות עצומות, שהוקמו בחלקן על אדמות קפואות־עד. בין האוכלוסיות שגורשו באופן זה היו הטטרים, שעליהם מספרת יכינה בספרה, וגם קבוצות אתניות אחרות שנאמנותן לשלטון הועמדה בספק. למגורשים ה"אתניים" צורפו גם "אלמנטים מפוקפקים" נוספים, בעיקר אינטלקטואלים ובעלי מקצועות אקדמיים שונים, שתמיד היו חשודים בעיני המשטר הסובייטי. כך גם ציירים ואמנים אחרים, שהיו נתונים באופן מתמיד להשגחה וביקורת ונדרשו להתאים את אמנותם לכללים נוקשים של "אמנות סוציאליסטית" שנועדה "לפאר את האדם העמל". פוקח עיניים יכינה משלבת בספרה שתי דמויות שמייצגות את השכבה החברתית הזאת: הראשון הוא פרופ' וולף קרלוביץ' לייבה, רופא הנשים הקשיש והסנילי ממוצא גרמני, שהעוזרת שלו והמאהב שלה מלשינים עליו לשלטונות במטרה לתפוס את דירת המגורים שלו ואת מעט הרכוש שעוד נותר לו, ובראש וראשונה את ספלי החרסינה המפוארים־אך־סדוקים שבהם הוא שותה את קפה הבוקר שלו. השני הוא הצייר איליה פטרוביץ' איקוניקוב. ב"מושבת הגולים" מספקים המפקדים לאיקוניקוב צבעים, מכחולים ובדי ציור, כדי שיצייר את יצירות התעמולה ובהן דמויות העמלים והפועלים לרגל חגיגות "מהפכת אוקטובר". אבל איקוניקוב מצייר מה שרוח היצירה והכישרון שלו מורים לו לצייר, וזה לא מה שהשלטון רוצה לקבל ממנו. המפקדים מאיימים על איקוניקוב, שלמזלו אינו רק אמן מוכשר אלא גם אזרח סובייטי מתוחכם. במשיכת מכחול ובחלקת לשונו הוא מביס אותם: מורח כתם אדום על השמיים הכחולים, הופך את העננים לדגל המהפכה, והציור - שבמקור ביטא חלומות על חופש ועל שיבה למולדת - הופך במחי צבע לציור תעמולה. "יצא יפה, חושב (המפקד) בפליאה... באמת, כל הכבוד לצייר, לא רימית אותנו...". ספרה של יכינה אינו "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'", או "ארכיפלג גולאג", ויכינה אינה אלכסנדר סולז'ניצין. לאמיתו של דבר, לא ברור בזכות מה זכתה הסופרת הטטרית בפרסים כה רבים וחשובים. "זוליכה פוקחת עיניים" עובד גם לסדרת טלוויזיה בשם זה שזכתה להצלחה רבה ברוסיה, ולביקורת צפויה ממעריצי המשטר הקומוניסטי. הספר עצמו בינוני לכל היותר, ארוך מדי, עם חלקים טובים, בעיקר בפרקים הראשונים, וחלשים עד בינוניים. הסופרת מטפלת במספר רב של דמויות, אבל השליטה שלה בעלילה מרובת הדמויות אינה מספקת והתוצאה מבולבלת ולא תמיד משכנעת. התרגום של חמוטל בר־יוסף שוטף וטוב, אך לא כן ההפקה. ניכרת התרשלות בהגהה ושגיאות רבות מדי, בעיקר בשפה - חילופי זכר ונקבה וכדומה. עם זאת, התוכן בכללו מעניין משום שיכינה מספרת על מקומות ואירועים, ובעיקר על אוכלוסיות, שלא נכנסו עד כה לפנתיאון הספרות. יש בספר קטעים יפים, ולמי שאינו מכיר את ההיסטוריה או הספרות על תקופת סטלין, "זוליכה פוקחת עיניים" פוקח עיניים ותורם לא מעט לֶידע על זמנים אפלים אלה. # ברשימה הקודמת הצגתי בפניכם את הרעיון של "דמוקרטיה בדיעבד" - הדרך שבה המחויבים להלכה מקבלים על עצמם את מרות ההכרעות של השלטון, שאינן מתיישבות בהכרח עם האמונות הדתיות. ההגות היהודית לדורותיה התייחסה לכך שבמקביל למחויבות למערכת הנורמטיבית ההלכתית, יש קיום וסמכות גם למסגרת פוליטית־שלטונית חוץ־הלכתית משלימה. עיקרון זה בוטא בתלמוד במונח "דינא דמלכותא - דינא", המתייחס בעיקר לסמכות המשטר הנכרי, המציאות שבה חיו אבותינו מאז חורבן הממלכה. כך למשל, ר' יוסף אלבו, מהפילוסופים היהודים הבולטים בימי הביניים, מתאר ב"ספר העיקרים" (מאמר א, פרק ח) מערכת הבנויה משלוש שכבות שלטוניות, "דתות" בלשונו - "הדת הטבעית", "הדת הנימוסית" ו"הדת האלוהית": וכוונת להרחיקהעוולולקרבהיושרכדי שיתרחקו האנשים מן הגניבה והגזלה והרציחה... וכוונת (מלשוןחוק,)nomusהואלהרחיק המגונה ולקרב הנאה כדי שיתרחקו האנשים מן הגנות... וכוונת היאלהישירהאנשיםעלהשגת ההצלחה האמיתית שהיא הצלחת הנפש... אמנה וברית ובדילוג להוגי תקופתנו, הרי"ד סולובייצ'יק ב"איש האמונה" כותב על שתי פנים של הקיומיות היהודית: בפן האחד, אנו חלק מהעולם המודרני על מטרותיו וערכיו. בפן השני, אנו בעלי ערכים ייחודיים משלנו. בראשון קיימת שותפות אנושית כללית; בשני, עם ישראל הוא "עם לבדד ישכון". בהקשר זה מציג הרב סולובייצ'יק שני מושגים - ה"אמנה" וה"ברית". האמנה מהווה הבסיס לשותפות בדמוקרטיה הליברלית, והיא בנויה באופן מובלע על עיקרון מינימליסטי המצמצם ככל האפשר את מערכת הערכים שמחייבים בה את הפרט. אך האדם הדתי שואף להיות חלק גם מ"קהילת הברית", ששאיפותיה ומטרותיה מתעלות מעל הבסיס המינימלי המחייב של אמנת הדמוקרטיה. מטרה זו קשורה עם חווייתו האקזיסטנציאלית של האדם ומחויבותו הדתית, ובנויה על הניסיון להגשים דגם של חיים שלמים יותר. ומהעבר השני, הראי"ה קוק. כחלק מתורתו על קדושת "כלל ישראל", טוען הרב קוק שלא קיים פער אמיתי בין רצונו הפנימי של העם ובין ההלכה. אלו הם שני האורות, הפנימי והמקיף, שיש הרמוניה ביניהם. הרב קוק מחבר את דבריו למושג "דיני המלך" - מוסד המלכות של עם ישראל שיכול לקבוע חוקים במישור אחר מהמישור ההלכתי. זוהי רמה גבוהה יותר מ"דינא דמלכותא דינא", המתייחס למלכות נכרים. לדעת הראי"ה דיני המלך מבטאים באופן עמוק את רצון האומה, וכאשר אין מלך, הוא מתייחס לחוקים ולסמכות של מדינה יהודית: בזמן שאין מלך... חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. וכל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל (משפט כהן קמד) הראי"ה מדבר על "דמוקרטיה לכתחילה", אלא שדבריו מכוונים ל"שרידים אשר ה' קורא" - העם היהודי האידיאלי, קהילה שחבריה מאוחדים בעיקרון של שמירת תורה ומצוות. הפער הזה בין העם האידיאלי והעם הריאלי הוא בדיוק הפער שבין הדמוקרטיה "לכתחילה", שהורתה ולידתה בקודש, ובין הדמוקרטיה "בדיעבד", שהיא אסטרטגיה של פעולה בהיעדר ברירה שפויה אחרת, וכדי למנוע קונפליקטים בין הנאמנות להלכה ובין הציות לסמכות השלטון. לא למלחמת אחים מצבים כאלו נוצרו, לצערנו, כשיהודים פונו מבתיהם משטחי ארץ ישראל שנמסרו לידיים זרות ואף לאויבים. רבנים שנשאלו על ידי המפונים כיצד לנהוג, התייחסו לשאלה בכלים הלכתיים. למשל, בתקופה הכאובה של פינוי ימית, פסק הרב יעקב אריאל ש"תושבים הסבורים שאסור להם לנטוש את נחלתם... אסור להם להתנגד בכח ולהכניס את עצמם למצב בו יאלצו להגיב בכח". הפסיקה החשובה שלו ושל רבנים נוספים קבעה גבול אבסולוטי, שבאף מקרה של פינוי אסור שהתנגדות תגיע לידי מלחמת אחים או התקוממות אקטיבית נגד השלטון החוקי של המדינה. בפינויים המצערים שהיו מאז, גבול זה נשמר. זהו הלקח החשוב שעלינו ללמוד ממלחמת האחים שתרמה לחורבן בית ה' וביתנו. אולם לדעתי קיימת בעיה מהותית בהסתמכות בלעדית על המסורת ההלכתית בשאלה מעין זו. מה יקרה אם ייווצרו תנאים שיובילו לפסיקה הלכתית שיש מצווה להתנגד בכוח? לכן אני מבקש להציע כיוון שונה. לדעתי, החיוב לקבל את דין ההכרעה הדמוקרטית אינו נמצא רק במסגרת העקרונות ההלכתיים של ספרות השו"ת. זוהי גם מסקנה הנגזרת מהמציאות החוץ־הלכתית ומהאמנה שעליה "חתמנו", כשיצרנו וחידשנו את השותפות שכוננה את מדינת ישראל הדמוקרטית. כפי שהבעתי בצער את דעתי ברשימה הקודמת, הדמוקרטיה הישראלית היא מערכת שבדיעבד. היא דומה יותר לקביעת חז"ל ש"דינא דמלכותא דינא", ופחות ל"דין מלך" כפי שהיה רוצה הרב קוק. על כן, אם ניאלץ להיות שותפים להחלטה הנוגדת את אמונתנו הדתית, יהיה זה בגדר "אנוס" ו"נכפה". שכן מוכרחים היינו להשתתף ו"לחתום" על אמנת הדמוקרטיה שאינה מתבססת על דין תורה ודין מלך, ולהתחשב במציאות של אחים שאינם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות. ולסיום, אם נחזור לדברי הראי"ה קוק, בעומק התפיסה הדמוקרטית שלו טמונה הנחת יסוד מהפכנית וקצת מיסטית: אמונה בהשגחה המלווה את כלל ישראל וברצון הכללי של האומה, שיש בו גילוי של אמת, אף שלפעמים הוא סותר לכאורה את מה שהיינו מצפים מדיון "סטנדרטי" בעקרונות ההלכה או המחשבה היהודית. לפי עיקרון זה, ניתן לייחס מעמד דתי אף לדמוקרטיה הבנויה על ציבור שאינו שומר תורה ומצוות. וכפי שהראי"ה אמר פעם: "הבדיעבד של האדם הוא הלכתחילה של ריבונו של עולם". # תשובות // .1 מודרנה / .2 רוזנקרנץ וגילדנשטרן / .3 מתמטיקה / .4 החור / .5 אוניות מעפילים / .6 קאמל / .7 אנגליה ,)1651־1642( ארה"ב ,)1865־1861( רוסיה ,)1921־1917( ספרד ,)1939־1936( סוריה 2011( והלאה) / .8 דוד לוי / .9 "מרד הנפילים" מאת איין ראנד / .10 פורפיריה, ומכאן גם Purple באנגלית / .11 רחב הזונה

Images:

Categories:

Makor Rishon

© PressReader. All rights reserved.