על רקע מצעד הדגלים שתוכנן להתקיים בירושלים השבוע, כולל בעיר העתיקה, פורסם בתקשורת שסגן מנהיג חמאס בעזה איים והזהיר מפני המצעד ("אנחנו מקווים שהמסר הברור הזה יגיע, כדי שיום חמישי הקרוב לא יהפוך להיות כמו 11 במאי"). זמן קצר לאחר מכן הודיע מפכ"ל המשטרה על ביטולו.

המתח בין כניעה לאיומים ובין עמידה איתנה בלחצים (או דרך ביניים פשרנית) - אינו חדש לצערנו. מהי התגובה "הנכונה" בכל מצב? אף אחד לא היה רוצה לעמוד במקומו של מקבל ההחלטות, שיידרש גם לקחת אחריות על תוצאות החלטתו. אולם על רקע איומי חמאס ותגובת המפכ"ל, מן הראוי להיזכר באירוע דומה שהתרחש בירושלים בתקופת המנדט, בחנוכה ,1925 אך שם ההחלטה שהתקבלה הייתה אחרת וסימנה תקופה חדשה. מדובר בטקס הפקדת דגל הגדוד העברי בבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה בירושלים.

כידוע, במלחמת העולם הראשונה יזם זאב ז'בוטינסקי את הקמת הגדודים העבריים. מלבד הסיוע במלחמה הם נועדו גם להראות שהעם היהודי לא רק מבקש לשוב לארצו ההיסטורית, אלא מוכן גם ליטול חלק צבאי בתהליך השיבה. הגדודים, ארבעה במספר, הוקמו במתכונת בריטית מודרנית, החל בשרשרת הפיקוד וכלה ביחידות הלוגיסטיקה, וכן בבחירת סמלי היחידות

ובעיצוב דגלי הגדודים שנישאו בגאון. אחד מכנסי היסוד של הגדודים העבריים התקיים בבית הכנסת החורבה.

בתום המלחמה, בעקבות התנאים הפוליטיים, נאלצו הגדודים העבריים להתפרק. יוצאי הגדודים החליטו אז לשמור לדורות את הסמל היקר והיוקרתי שלהם, דגלי הגדוד. המקום שנבחר מכל המוסדות לשמור את דגלי הגדוד הארבעים, "הראשון ליהודה", היה דווקא בית הכנסת החורבה.

תוכנית הטקס השאפתנית שרקמו יוצאי הגדודים הייתה להפקיד את הדגלים בבית הכנסת בטקס ייצוגי מרשים ופתוח לציבור הרחב, בהשתתפות החיילים לשעבר ובני משפחותיהם. במוקד תעמוד תהלוכה ססגונית שתצעד לבית הכנסת בעיצומו של חג החנוכה.

פרסום תוכנית הטקס עורר תסיסה בציבור הערבי־פלסטיני בארץ בכלל ובירושלים בפרט. בעיתונות הערבית פורסמו מאמרי ביקורת שלוו באיומים מרומזים. המופתי של ירושלים נפגש בדחיפות עם הנציב העליון הטרי הרברט פלומר והודיע לו שראשי הציבור הערבי "אינם אחראים" למה שיקרה בעקבות הפרובוקציה הזו. פלומר האזין בקשב רב לדברים ולבסוף הפטיר בשלווה: "אין אתם, רבותיי, מתבקשים להיות אחראים לדבר. אני הוא האחראי, ואני אהיה שם". האמירה הזו צוטטה פעמים רבות כדוגמה להתנהגות ראויה של בעלי עמדות ערכיות ודרך פוליטית ברורה, שאינם אמורים להיבהל מאיומים.

הטקס התקיים כמתוכנן בחג החנוכה תרפ"ו 17( בדצמבר ,)1925 ולרגל האירוע הודפסו הזמנה מהודרת וחוברת שכללה את סדר הטקס ותפילה מיוחדת שחיבר הרב קוק, אשר נפתחה במילים: "למנצח בנגינות, על דגל הגדוד הארבעים (ארץ הישראלי) למקלעי המלך ('ראשון ליהודה'), בהובאו לבית הכנסת הגדול בירושלים, למשמרת עולם".

היה זה מבחנו הראשון של הנציב החדש, הפילדמרשל בדימוס בן ה־86, ותגובתו השלווה והנחרצת הותירה את המופתי בתחושה שהנציב הזה קורץ מחומר אחר והוא לא ייבהל מאיומים. ואכן שלוש שנות נציבותו של הלורד פלומר ידועות כשנים השקטות ביותר מבחינת אירועים ביטחוניים בין יהודים לערבים בארץ ישראל, והיישוב היהודי הוקיר לו טובה על כך.

הנציב פלומר לא היה ציוני. הוא היה איש מקצוע ואיש צבא לשעבר, שלא חשש להציב גבולות היכן שנחוץ. כולנו מקווים מאוד שהאחראים כיום על שלומנו וביטחוננו מסתכלים על אירועים דומים במבט אסטרטגי, ולא רק מתוך כוונה להשיג שקט לשעה הקרובה.