ערב פתיחת הקלפיות בבריטניה 1979־ב חש ראש הממשלה ג'יימס קלהאן, איש מפלגת הלייבור, שהוא עומד להפסיד למועמדת השמרנים מרגרט תאצ'ר. בביוגרפיה המעניינת שלה, שתורגמה לאחרונה לעברית, מסופר כי קלהאן אמר ליועצו - "אתה יודע שיש תקופות, אולי פעם בשלושים שנה, שכיוון הפוליטיקה משתנה מקצה לקצה, תזוזה במה שהציבור רוצה בו ובמה שהוא תומך בו".

מחרתיים, אם לא יקרה נס או אסון, כיוון הפוליטיקה בישראל ישתנה מקצה אל קצה. ראש הממשלה הוותיק בתולדות ישראל יפנה את מקומו לראש קואליציית אויביו, נפתלי בנט. אבל בניגוד למצב הנפשי של הציבור הבריטי ,'79 בישראל '21 לא נרשמה תזוזה דרמטית בעמדת הציבור. הים אותו ים, העם אותו עם, ולימין יש עדיין רוב מוחץ בכנסת ישראל. מה כן קרה? מהפך ביכולת התמרון והתחבולה של אויבי נתניהו. הפעם, עלה בידם. אחרי אינספור סבבים הם מצאו פרצה בחומות סביבו, גייסו תומכים בתוך ביצורי הימין והכריעו אותו. נתניהו עצמו תרם רבות להצלחתם. לו רק היה מציע לגדעון סער בממשלה היוצאת רבע ממה שהציע לו בחודש האחרון, או מציע את כסאו לבכיר ליכוד אחר, הימין היה נשאר בשלטון. אלא שהוא סירב להציע, אוהביו הרבים שפכו את זעמם על כל מי שהעלה הצעה ברוח זו, ולכן הימין ינדוד מחרתיים לאופוזיציה, מי יודע לכמה זמן. אבל על טעויות נתניהו, המנהיג הפנומן שהציל אותנו מהקורונה, כבר נכתב פה רבות לאחרונה. לא נשפוך עוד מלח על פצעיו ועל פצעי אוהביו. גם על גדעון סער כבר נכתב פה. בגללו, בעיקר בגללו, מפלגת האחים המוסלמים קיבלה זכות וטו קואליציונית במדינת היהודים. סרבנותו גרמה לנתניהו הנואש לחזר אחרי מנסור עבאס, ובסופו של דבר הכשירה את צירוף רע"ם לקואליציית בנטלפיד.

האם ההיסטוריונים יעניקו צל"ש לבצלאל סמוטריץ', שפסל את עבאס מכול וכול? לא בטוח. סמוטריץ', הגורם העקבי ביותר בגוש הימין ז"ל, התנהג באופן מגלומני בחודשים האחרונים. הוא חתר לקרע עם בנט בתחילת מערכת הבחירות, ניכס לעצמו את המותג "ציונות דתית", ולא נועץ באיש לפני שהכריז על החרמת עבאס. אפילו איתמר בן־גביר גילה בשלב מסוים סימני גמישות בנדון, שלא לדבר על רבנים חרד"לים בכירים, אבל סמוטריץ' החליט שהציונות הדתית זה הוא,

קואליציה של 61 מנדטים מייצגת לכל היותר חצי מהעם. אין שום דמיון כמותי בינה לבין ממשלות האחדות המיתולוגיות, אך בינתיים גם אין עילה לחרדה גדולה, רק למועקה

רק הוא, וכך חרץ את גורל נתניהו וגוש הימין. איש חכם ומוכשר כמותו היה אמור לקחת בחשבון שאם נתניהו לא ישתדך לעבאס, לפיד ובנט ישתדכו איתו, אבל הוא התאהב בעיקרון וכנראה גם בעצמו.

אגב, חבל שסמוטריץ' לא גילה נחישות דומה בחודש מאי לפני שנתיים, כשנתניהו מיהר לפזר את הכנסת הטרייה וללכת לבחירות שניות. סמוטריץ' היה יכול להטיל וטו על המהלך הנמהר, אך חשש לצאת נגד נתניהו. דווקא הפעם הוא לא חשש, וכך הגענו הלום. שנתיים וחצי של התנהלות ימנית בעייתית הוליכו להקמת ממשלה מוזרה. "ממשלת הפכים", קורא לה ד"ר אבשלום קור; אפשר גם "ממשלת שינוי", ועוד איזה שינוי, רק לא ממשלת אחדות, בבקשה.

קואליציה הנסמכת על 61 מנדטים בלבד מייצגת לכל היותר חצי מהעם - 50.8 אחוז. אין שום דמיון כמותי בינה לבין ממשלות האחדות המיתולוגיות, שנשענו על רוב פרלמנטרי סוחף ושיקפו את רחשי לב הציבור. ממשלת אשכול־בגין, לדוגמה, שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים, השתרעה על 111 מושבים בכנסת .)92.5%( בחוץ נשארו רק הקומוניסטים, אורי אבנרי, ובאופן פורמלי בלבד גם ארבעת חברי אגודת ישראל. כשהגיעו בשורות הניצחון המלהיבות מהחזית, כמעט כולם התחבקו במקלט.

גם ממשלת פרס־שמיר 1984 נהנתה מרוב מרשים - 97 מושבים. ימין ושמאל ישבו בה בחריקת שן הדדית, אך מתוך הכרה בצורך לשלב ידיים לנוכח מצב המשק הנורא והתיקו בבחירות. שתי ממשלות האחדות שהקים אריאל שרון שיקפו אף הן את רוב הקשת האלקטורלית - 80 ו־58 מושבים בהתאמה. ולסיום, ממשלת נתניהו השנייה בערוב ימיה, אחרי צירוף קדימה בראשות שאול מופז - 94 ח"כים .)78%(

אם בנט, לפיד וסער יתעקשו בכל זאת לתאר את הקואליציה החדשה כ"ממשלת אחדות", הם יעצימו את הניחוח האורווליאני שכבר מתפשט באוויר בימים האחרונים. אחרי חודשים רבים של מיצגי שנאה מחרידים מול בלפור, פוסטר אינפנטילי של בנט בכאפייה מוצג פתאום כ"הסתה" רצחנית. המונח השגור "בוגד" זוכה לעדנת זעזוע. רק לפני שנה אפילו דוד גרוסמן התכבד בו ב"הארץ", אחרי שהעז לתמוך בממשלת נתניהו־גנץ 74( מנדטים), ואילו עכשיו אסור להטיח אותו באלה שאך תמול שלשום נשבעו לא לשבת תחת לפיד. צמד המילים התמים "לעשות הכול" מעמיד על הרגליים את השב"כ.

בנט מודה בימים האחרונים שהוא אכן הפר הבטחות, במיוחד זו שנתן בערוץ ,20 אך מזכיר שהוא אינו המנהיג הראשון שהפר, ושהמטרה ראויה בהחלט: מניעת בחירות חמישיות והמשך הצניחה הישראלית אל מצב כאוטי. הוא גם טוען שלא תכנן הכול מראש, ושלאחר פרוץ המערכה האחרונה בעזה באמת התעתד לחזור לחיק הימין, ואפילו נועד בחשאי עם נתניהו, אבל בליכוד לא הצליחו להביא את העריקים המובטחים. זו גרסתו. אפשר לכעוס עליו, מוצדק לחשוד בו, לא לשכוח ולא לסלוח, רק לא לתאר את המצב הפוליטי החדש במונחים שואתיים, כי ההגזמה פועלת כבומרנג. בנט לא שמאלן.

כמובן, כמו אנשי ימין אחרים שהנהיגו את ישראל לפניו, ובכללם מנחם בגין הנערץ, גם בנט עלול להיכנע ללחצים חיצוניים, אך ברור שזו אינה המוטיבציה שלו. יו"ר ימינה לא מגיע לבלפור כדי לחולל התנתקות חדשה או אוסלו ג'. הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר. בחדרו בבית הוריו בחיפה נתלה הפוסטר המפורסם של תנועת התחיה. לאשתו, גילת, יש עדיין סרט כתום באוטו. "לא יהיו פריצות דרך ימניות, אבל גם לא פריצות דרך שמאלניות", הוא השמיע השבוע הבטחה סבירה. שמחת השמאל הצפויה לרגל הדחת נתניהו מצערת אותו, אך לדבריו היא תקטן אם הימין יתאבל פחות, ולדעתו כך ראוי להיות. "יש לי משהו שלא היה לאריק שרון", אומר ראש הממשלה המיועד, "יש לי א־לוהים".

דרוש שיח מתריס

רגע לפני פירוקה של ממשלת החילופים הראשונה נחשפה מחלוקת מרתקת נוספת בין שני קברניטיה, בנימין נתניהו ובני גנץ. בטקס חילופי ראש המוסד בשבוע שעבר הכריז נתניהו כי אם ישראל תצטרך לבחור בין חיכוך עם ארה"ב לבין סילוק האיום האיראני - "סילוק האיום הקיומי גובר" (אגב, לידיעת ראש השב"כ, נתניהו גם אמר באותו מעמד שעל ישראל "לעשות הכול, אבל הכול, כדי להבטיח שאיראן לא תתחמש בנשק גרעיני"). לשמע הדברים הללו נחלץ שר הביטחון להצהיר ש"ממשל ביידן הוא ידיד אמת של ישראל. גם אם ישנן מחלוקות, הן ייפתרו בשיח ישיר בחדרים הסגורים ולא בשיח מתריס שעשוי לפגוע בביטחון ישראל".

על מה בעצם הוויכוח בין נתניהו לגנץ? על האופן שבו יש לנהל את המחלוקת עם ארה"ב לגבי הסכם הגרעין החדש, לא כל כך על ההסכם עצמו. האחד סבור שאת המחלוקת מוכרחים לנהל בראש חוצות, והשני - בחדרי חדרים. מי צודק?

אחד האנשים הבקיאים ביותר בסוגיה משוכנע שנתניהו צודק. אם המחלוקת עם וושינגטון תנוהל עכשיו מאחורי הקלעים, כך הסביר לי על סמך ניסיונו העצום, ממשל ביידן יוכל לשטות בדעת הקהל. הוא יגיד מה שממשל אובמה טען בשעתו: "לא כולם בישראל סבורים שהסכם הגרעין כה גרוע". לכן נתניהו התעקש אז לנאום בקונגרס על אפו וחמתו של אובמה, כדי שלאף אמריקני לא יהיה ספק מהי עמדת ישראל.

לפי ההסבר הזה, עמדה ישראלית פומבית נחושה תכריח את ממשל ביידן להיות קשוב לה יותר, להבדיל מנקיטת עמדה כזו בחדרי חדרים בלבד. הפומביות גם תקשה על טהרן לייצר פצצת אטום אפילו אם ייחתם הסכם גרעין חדש, מפני שחלק גדול מהעיצומים יימשכו בפועל. מנכ"לי חברות בעולם פשוט יימנעו מלעשות איתה עסקים מחשש שבעוד שלוש שנים יהיו חילופי שלטון בוושינגטון, והעמדה הישראלית שוב תזכה לאוזן קשבת בבית הלבן.

כזכור, בניגוד לגנץ, דונלד טראמפ היה משוכנע שנתניהו מומחה לסוגיית איראן. לפי כל הסימנים גם האיראנים עצמם חשבו כך. הם בוודאי לא מצטערים שהוא עומד לעזוב.

המכה והתרופה

חוט ארוך במכונת התפירה של שר ההיסטוריה מחבר בין הימים האלה לפרוטוקולים שנחשפו השבוע מישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון ב־6 באוקטובר ,1973 שעתיים לפני פרוץ הקרבות. הם מכילים שתי פסקאות עצובות במיוחד. שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר מסבירים כבדרך אגב וכעניין ברור מאליו מדוע ישראל אינה מקדימה תרופה למכה למרות המידע המוסמך שהאויב עומד לפתוח במלחמה.

דיין אמר: "ברור שהמטה (הכללי של צה"ל) היה רוצה שנעשה מלחמת מנע, התקפת מנע או מכת מנע, (אבל) אני אפילו לא הצעתי זאת לראש הממשלה והמטה לא לחץ בעניין... גם אם אנו רואים ויודעים שכל התכונה הזאת הם מכינים לנו, לא נהיה אנו הראשונים הפותחים מלחמה".

גולדה הוסיפה: "הבוקר ישבנו יחד עם שר הביטחון והרמטכ"ל וראש אג"ם וראש אמ"ן, והרמטכ"ל וכל האחרים התחננו: תנו לנו חצי שעה לפעולה יזומה ואז נגמור את שדות התעופה שלהם ואת הטילים שלהם וגמרנו את העניין. אני מודה ומתוודה שלבי נמשך לזה מאוד, אבל אני יודעת באיזה עולם אנחנו חיים, ואני יודעת כמה טוב לנו בעולם אחרי שנת ,1967 אך בכל זאת שנת 1967 אינה שנת ,1973 ואני מבינה את מידת הצדק והיושר וההגינות בעולם… וכולנו אמרנו חבל מאוד אבל זה לא הולך".

את השורות האחרונות בדברי גולדה צריך לקרוא בנגינה של ציניות ומרירות. הן מתמצתות את מצבה המדיני של ישראל מאז מלחמת ששת הימים ועד יום הכיפורים תשל"ד: רוב עמי הגויים התלהבו תחילה מהאופן המזהיר שבו סיכלה את מזימות שכניה ביוני ,'67 אבל מהר מאוד התמסרו מחדש לאינסטינקט הנוצרי שלהן. בכל הזירות הבינלאומיות היא תוארה כצד התוקפן במלחמה. כך נולד נרטיב ה"כיבוש". אפילו ידידיה האמריקנים אסרו עליה לחזור על נוהל '67 ולצאת שוב למלחמת מנע כדי לבלום את מזימות השמדתה. על פי מידת הצדק והיושר וההגינות בעולם, שגולדה קוננה עליה ביום הכיפורים תשל"ד, יהודי טוב הוא יהודי שגבו אל הקיר. רק אז מותר לו להגיב, ואף זאת לזמן מוגבל, כפי שהוכיחה עכשיו ההתנהלות האמריקנית במבצע שומר החומות. 47 שנים חלפו בינתיים, ובוושינגטון אין כל חדש.