השבוע החלה להתגבש ממשלת השמאל החדשה, ונחשפו חלק מן ההסכמים הקואליציוניים. רבים בימין שטרם הבינו שנציגיהם משקרים להם לא רק מדי פעם ובנושאים שוליים, אלא בסדרתיות ובנושאים "ליבתיים", החלו להתפכח ולהפנים שכאשר בנט מבטיח משהו, יש להבין אותו - להפך.

קל לזהות שהמדיניות של הממשלה הבאה תכלול מדיניות מזיקה וגם אווירה רעילה כלפי הימין, כולל הציונות הדתית. לא מעטים כבר מוצאים דמיון לתקופת ההתנתקות, שכללה הכפשת הציבור הדתי־לאומי כמסוכן ואלים וסתימת פיות ברוטלית. המצב היום גרוע אף יותר, משום שחלק מהתעמולה מגיע מבית, ממפלגת ימינה.

אבל ההשוואה הזאת שגויה. המחשבה שלפנינו אירוע פוליטי בנוסח התנתקות אופטימית מדי. היא נשענת על הדמיון בין ההתהפכות הערכית של בנט, שקד וסער, לשרון, לצד ההסתה הפוליטית, המוסדית והתקשורתית נגד הימין. אבל זה רק דמיון שטחי. מדאיג הרבה יותר מה ששוכן בעומק הדברים, שממנו עולה כי בקרוב נשוב לזמן חמור בהרבה: ממשלת אוסלו.

כדי להבין מדוע, כדאי להכיר את צ'ארלס פונזי. פונזי היה נוכל מדופלם שהיגר מאיטליה לארה"ב. בתחילת שנות ה־02 של המאה הקודמת הוא הקים חברה שהתבססה על הפרשי מחירי הדואר בין איטליה לארה"ב, והבטיחה למשקיעים רווחים גבוהים ומהירים מאוד.

העסק המקורי היה לגיטימי, אבל פונזי לא הסתפק בו. הוא ניפק למשקיעיו דו"חות כוזבים שהראו תשואות מרשימות במיוחד. המשקיעים היו מרוצים עד השמיים והשקיעו יותר ויותר. אלא שבדיעבד התברר שהדו"חות לא התבססו על רווחים, אלא על הכסף של משקיעים חדשים. כל משקיע חדש מימן, בלי ידיעתו, תשואה פיקטיבית למשקיעים הקודמים. המשקיעים חגגו בזמן שכספם נגנב. סוג התרמית הזה זכה לכינוי "הונאת פונזי".

נשוב לממשלת אוסלו. הרטוריקה שלה נשענה על "סיכוי", כלומר, השקעה עכשווית עם אפשרות לרווח עתידי. זה לא היה באמת הסכם, אלא הימור שבו משלמים כעת על סיכוי לשלום בעתיד. זה היה קזינו מדיני, שהשמאל קיווה שיסיים את הסכסוך, אך בתכנון הפלסטיני קידם את חורבן ישראל.

אלא שהייתה לשמאל בעיה: הוא ידע שבזמן שהוא משלם הון לאומי, הפלסטינים מרמים ומפירים את ההסכם באופן יסודי. מה עושים? הפתרון היה להפוך את אוסלו להונאת פונזי לאומית, על כל הטקטיקות הנלוות לכך.

הטעיית הציבור הייתה רחבה ויסודית. המו"מ התנהל ברובו בחשאי. כמו בפונזי, הוויתורים הישראליים שגדלו, הוצגו לציבור כתשואות המהלכים הקודמים. במקביל הסתירו את אינספור ההפרות הפלסטיניות ואת כוונותיו האמיתיות של ערפאת, שהתבטאו בשיח הפנים־ערבי. כך נותר הציבור הישראלי, שאולץ לקנות מניות בחברה פושטת רגל, באפלה ביחס למתרחש, תוך שמשכנעים אותו שהרווחים נהדרים ומעודדים אותו להשקיע יותר.

הציבור גם הולך שולל על משמעויות המהלכים. אדריכלי אוסלו הציגו את הסיכון שבניסוי המדיני העצום שניהלו, כשולי עד לא קיים. "הכול הפיך" הם הטיפו. צה"ל יכול בקלות לגלגל את המצב לאחור. אך כשה"הליך" התפוצץ בטרור קטלני, התברר שאוסלו לא כל כך הפיך, ואותם אנשים זימרו לפתע זמירות הפוכות בתכלית, שלפיהן כניסת צה"ל לשטחי A תהיה טעות עצומה, יקרה וחסרת תכלית.

באוסלו למדנו עד כמה השמאל החדש לא מהסס להונות את הציבור, ושאת מה שהוא מספר יש להבין להפך. "שלום"? - להפך. "ביטחון"? - להפך. "רגיעה"? - להפך. "פשרה היסטורית"? - להפך. וכן הלאה.

ניסוי הפיך

שיטת תעמולת הכזב המתמשכת של השמאל החדש חדרה לימין ה"חדש", ונציגה העיקרי היום הוא נפתלי בנט. הנה עוד דוגמה לכך: בריאיון לעמית סגל אמר בנט שהממשלה החדשה היא "ניסוי", ובמקרה הגרוע, הכול הפיך; "נלך לבחירות, הכול בסדר", כדבריו.

אך כבר למדנו שאצל בנט צריך לפרש הכול - להפך. ואכן, ההסכמים שנחשפו השבוע הוכיחו שלא מדובר ב"ניסוי" הפיך כל כך. בפועל לפיד קיבל בעלות מלאה על הממשלה, ובנט, חסר סמכות, יסתפק בתואר ריק של "ראש ממשלה". אם הוא ינסה לפעול נגד דעת לפיד, הוא יודח, לא יוכל לשאת בשום תפקיד, ולפיד יתמנה במקומו. בנט הפך עצמו לבובה פוליטית על חוט. "ימין חזק"? - להפך.

כעת הבעיה עולה שלב. האוריגמי שלפיד עשה מבנט, הוא רק הפרומו למה שממשל ביידן יעשה ללפיד ולממשלה. כפי שבנט הכפיף עצמו לשמאל, הממשלה מכפיפה את עצמה לוושינגטון. ראשי הקואליציה החדשה אומרים זאת בגלוי. ישראל הופכת למדינת חסות "על מלא" של הפרוגרס האמריקני.

בוושינגטון יושבים אנשים רציניים, עם תוכנית סדורה ומתוחכמת לקידום הסוגיות הפלסטינית והאיראנית. בתפיסת עולמם הפלסטינים זכאים למדינה, ההתנחלויות הן פשע נגד האנושות, ואיראן היא שחקן מרכזי שיש ְלַרצות במזרח התיכון. הגלגלים הללו כבר בתנועה.

למען האמת, השמאל החדש, שמהווה רוב בממשלה שתקום, תומך בעמדות הללו. מבחינתו לא מדובר בוויתור אלא בהזדמנות היסטורית לקדמן. הם רוצים לתת את המפתחות לממשל ביידן בעניינים מדיניים, וליהדות הרפורמית בענייני זהות. מיעוט שרי הימין ה"חדש" לא יוכל באמת להתנגד. הוא כבר עבר מהפך אידאולוגי, וממילא תלוי לגמרי בלפיד, ראש הממשלה האמיתי.

אבל תהיה לממשלה בעיה. כמו באוסלו, הציבור לא איתה. מה יעשו? ובכן, מה שהשמאל החדש תמיד עושה: בזמן שהממשלה תוביל מהלכי איוולת היסטוריים יחד עם האמריקנים, תשוב הונאת פונזי, עם כל טקטיקות הרמייה של אוסלו. ההבדל היחיד הוא שהפעם יעמדו בחזית מצעד האיוולת דמויות שפעם נחשבו ימניות.

רבותיי, אוסלו חוזרת. בקרוב נשוב לגלות מגעים מדיניים שהוסתרו; כניעה אסטרטגית בהיקפים הולכים וגדלים שמוצגת כהישג מדיני; שלל הבטחות מרהיבות לאוטופיה שבפתח מלוות בצפירות הרגעה ש"הכול הפיך"; ומכבש תעמולה נגד הימין, בשיתוף פעולה חסר מעצורים של הממשלה, מוסדות המדינה והמשפט (ה"דיפ־סטייט"), והתקשורת. האם בסוף נקבל "שלום וביטחון"? - להפך.

מבחינת השמאל החדש זו הזדמנות פז, אולי חדפעמית, שאסור להחמיצה. אם לא תמומש בכהונת בנט, היא תגיע בזמן לפיד, שכבר מכין לה את התשתית כשר החוץ וכראש הממשלה בפועל. זוכרים שבנט הבטיח לנו "גן עדן"? - אתם כבר מבינים למה צריך להתכונן.

האוריגמי שלפיד עשה מבנט, הוא רק הפרומו למה שממשל ביידן יעשה ללפיד ולממשלה. כפי שבנט הכפיף עצמו לשמאל, הממשלה מכפיפה את עצמה לוושינגטון