מקור ראשון

הסכמה שבשתיקה

הקפאת הריסת הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי נראית ככניעה, אבל עיון בפרטים מגלה שברוב המקרים האכיפה תוכל להימשך. הראשונים שירוויחו ממנה הם הערבים עצמם

מדינות מנהלות סוגים שונים של משאבים ומחזיקות במגוון נכסים. כבר בקונגרס החמישי של ההסתדרות הציונית )1901־ב( הבינו מבשרי הציונות שבניגוד לרוב מדינות המערב, בארצנו הקטנטונת הנכס החשוב ביותר - שהוא גם המשאב היקר ביותר - הוא הקרקע, ולכן הקימו את קק"ל. המשאב־במחסור הזה משפיע במישרין על טווח רחב של נגזרות, מהביטחון הלאומי ועד למחירי הדיור המאמירים. תוכנית סדורה לשמירה על הקרקע באזורי לב הארץ עדיין לא קיימת, כי ממשלת נתניהו מעולם לא קידמה תוכנית כזו. ובהקשר הזה צריך לציין לשבח את ח"כ גדעון סער, שאחת הדרישות הקואליציוניות המרכזיות שדרש, הייתה קידום תוכנית למניעת השתלטות פלסטינית על שטחי .C

זה בעניין יו"ש, ומה באשר לישראל הקטנה? שם הכלי המרכזי לשמירה על הקרקעות הוא תיקון 116 לחוק התכנון ובנייה, המוכר יותר כ"חוק קמיניץ". כדי להבין מה יעלה בגורלו של החוק תחת ממשלת בנט־לפיד, והאם באמת ראשי הממשלה המיועדים "מכרו את הגליל והנגב לערבים" כטענת נציגי הליכוד, צריך להתעמק בסעיפי ההסכם הקואליציוני שנתחם עם רע"ם, ולהבין את האינטרסים הגלויים והסמויים של השחקנים השונים.

תיקון 116 הוא למעשה פרק שלם ("פרק י': פיקוח, אכיפה ועונשין") בתוך חוק התכנון והבנייה. הרעיון העומד בתשתיתו הוא העברת סמכויות אכיפה מהוועדות המקומיות לתכנון ובנייה, אשר נכשלו כישלון חרוץ בתפקידן זה, והעברתן ליחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה שהפכה לרשות לאכיפה במקרקעין הפועלת כיום במשרד האוצר. החוק מבחין בין עבירות חמורות לעבירות קלות, מפשט הליכים, מסיר חסמים, ומחזק את הסנקציות המנהליות שאפשר להפעיל כלפי עבריינים. עד לכניסתו של תיקון החוק לתוקף, תחומי השיפוט של הרשויות הערביות היו מערב פרוע, כמעט שטח הפקר מוחלט.

אולי זה יישמע מוזר, אבל החוק הזה הוא קודם כול אינטרס של הרשויות הערביות. הציבור הערבי דורש מנבחריו לבטל את חוק קמיניץ, אבל המנהיגים מבינים שבלי החוק הזה לא ייכון תכנון ולא ייתכן פיתוח במגזר. הסתירה הפנימית הזאת משתקפת בהסכם הקואליציוני של רע"ם: לצד הדרישה בסעיף 19 להקפיא את הריסת הבתים המיושבים, סעיף 14 קובע שהממשלה תגדיל את יעד השיווק של דירות חדשות במגזר 10,000־ל בשנה, וסעיף 15 קובע שהממשלה תפעל לחתום על לפחות חמישה הסכמי גג עם הרשויות הערביות. זהו פרדוקס מובנה. אין שום דרך לקדם יעדי תכנון ובנייה כאלה בלי אכיפה של חוק קמיניץ.

ראשי הרשויות הערביות מתמודדים עם מצוקת דיור גדולה. הם רוצים לקדם הליכי תכנון נרחבים, ולהיעזר במגהכלים שהמדינה מציעה, כמו תוכניות הוותמ"לים, כדי לפתח את היישובים ולבנות בתים. לרוב מאמציהם נכשלים בשל מכשול בלתי עביר אחד - רוב הקרקעות בתחומי היישובים הערביים הן קרקעות פרטיות. כדי לתכנן על קרקע פרטית צריך להסדיר את הסוגיה הקניינית.

קחו למשל יזם יהודי הקונה זכויות במגרש בירושלים או בראשון־לציון. היזם יודע מראש שהוא יצטרך להפריש 40־30 אחוז מהקרקע לצרכים ציבוריים; שבמקרי ריבוי בעלויות הוא יידרש לעבור הליכי איחוד וחלוקה ולקבל את הקרקע שלו במקום אחר; שהוא יידרש לשלם היטלי השבחה; ושגופי התכנון יקבעו מה בדיוק הוא יכול לבנות על הקרקע.

עולם התכנון דורש ויתור מנטלי של הפרט למען הכלל. הוא דורש הבנה שלצד רשות היחיד ישנה רשות הרבים, והיחיד מחויב לה. ובמילים אחרות, הסכמת האזרחים למה שפילוסופים כמו רוסו, הובס ולוק כינו "האמנה חברתית", העומדת בניגוד ל"מצב הטבע". הבעיה היא שהתשתית התרבותית הזאת כלל לא טריוויאלית במגזר הערבי, שם בעלי קרקעות רבים מתנהגים כאילו הם בונים וילה בג'ונגל.

ראשי רשויות יורקים דם כדי לשכנע בעלי קרקעות למכור את הקרקע או להתקשר בהסכמי קומבינציה, מה שהופך את הליכי התכנון לסבוכים במיוחד. לא פעם בעל קרקע החושש שהרשות תחיל תוכנית חדשה על הקרקע שלו, פועל לטרפד את התכנון באמצעות בנייה בלתי חוקית. בשטח שהרשות רוצה לסלול כביש הוא מקים בית פרטי, וכשהרשות באה להרוס לו הוא מגייס את החמולה ופוצח במלחמת עולם. אגב, מנסור עבאס עצמו הודה פעם בדיון בכנסת ש־08־09 אחוז מאירועי הרצח המרובים במגזר, נובעים מהכאוס השורר בניהול המקרקעין. הוא הודה שהיעדר המשילות והאכיפה הם הגורמים המרכזיים למלחמות חמולות. אגב, במשך שנים רבות השיטה הזאת עבדה לעבריינים. הרשויות לא רצו להתעמת איתם ופשוט הזיזו את הכביש, מה שמסביר את הגאומטרייה הסבוכה והבלתי אפשרית של כבישים פנימיים רבים ביישובים ערביים.

יעילות מפתיעה

נחזור רגע לחוק. אכיפה של חוקי התכנון והבנייה מתרחשת בשני מישורים: הכלי המרכזי להתמודדות עם בנייה חדשה, קרי מבנים שנבנו עד לפני חצי שנה, הוא צווי הריסה מנהליים. זהו כלי מהיר ואגרסיבי, שמופעל היום בצורה קלה יותר באמצעות צילומי רחפנים שמבצעת הרשות לאכיפה במקרקעין על בסיס חודשי. רוב הבנייה הבלתי חוקית החדשה מתבצעת במגזר הדרוזי ובמגזר הערבי. הריסת הבתים מקוממת מאוד את הקהילות הללו, ולמרות זאת היקף ההריסות גדל מאוד בשלוש שנים וחצי האחרונות, בזכות התמיכה השקטה של הרשויות הערביות.

כאשר מדובר בבנייה בלתי חוקית ותיקה, הכלי המרכזי הוא קנסות מנהליים. חוק קמיניץ נכנס לתוקף באוקטובר .2017 בדצמבר 2018 חתמה שרת המשפטים שקד על תקנות שהשלימו את התהליך והוסיפו את כלי הקנסות. עד אז רשות האכיפה פעלה נגד עבריינים בעיקר במישור הפלילי. הבעיה היא שהגשת כתבי אישום וניהול הליך פלילי אורכים זמן ממושך וגוזלים משאבים רבים. בניגוד להם, כלי הקנסות הוא שוט קצר ויעיל להפליא: הרשות מבצעת חקירה, ובמקום להגיש כתב אישום היא מגישה הודעת קנס. אם העבריין בנה מבנה ששטחו גדול מ־001 מ"ר, הוא יקבל את הקנס המקסימלי, העומד על 300 אלף שקל. את הקנס הזה אפשר להטיל מחדש בכל שלושה חודשים.

כאן נכנס הטריק: בניגוד לקנס הניתן בסופו של ההליך הפלילי (שמגיע לסכום של 470 אלף שקל), את הקנס המנהלי העבריין יכול לבחור שלא לשלם. אם הוא מחליט להסיר את העבירה בעצמו ולהרוס את הבנייה הבלתי חוקית בתוך זמן קצוב, הקנס יבוטל והעבריין ייחלץ בלי כתם פלילי. מטרת הקנס איננה להעניש, אלא להחזיר את המצב לקדמותו. וזה עובד.

תקנות השרה שקד התגלו כאפקטיביות ברמות לא נתפסות כמעט. הנה מספרים על קצה המזלג: בעקבות הפעלת התקנות, בשנת 2019 חלה ירידה של 75 אחוז בהתחלות הבנייה הבלתי חוקית; בשנת 2020 נרשמה עלייה של 1,100 אחוז במספר העסקים שהרסו בעצמם את הבנייה הלא חוקית לאחר שקיבלו קנסות. באותה שנה חלה עלייה של 25 אחוז במספר צווי ההריסה שהוצאו, ועלייה של 35 אחוז במספר הצווים שבוצעו.

במהלך השנתיים הראשונות להפעלת תקנות שקד, לא פחות מ־526 עסקים לא חוקיים הפסיקו את הפעילות העבריינית וסגרו את העסק. נראה שאין שום עסק שמסוגל לשלם קנס של 300 אלף שקל, שאותו אפשר להטיל מחדש בכל שלושה חודשים. אגב, כל עסק בלתי חוקי כזה השתרע בממוצע על שטח עצום של 1,400 מ"ר.

ועוד נתון: רשות האכיפה השוותה את פעילותה בשנתיים הללו לפעילותה בתשע השנים שקדמו להן. מתברר שהיקף האכיפה במחוז המרכז קפץ פי ,12־11 ולפחות 20 אחוז מהעסקים שנסגרו נפתחו מחדש במקומות חוקיים. גורמים במערכת מסבירים שעסקים לא חוקיים לא רק מפירים את חוקי התכנון והבנייה, אלא עובדים בשחור מתחת לרדאר גם

מול רשות המיסים, ומנהלים למעשה כלכלה שחורה. באזורי תעשייה כאלה הפרוטקשן חוגג והרגולציה אפסית. חיסול העסקים השחורים תורם תרומה משמעותית גם להצלת הקרקע, גם לביטחון האישי וגם לרשויות המס.

מוסלמי חרדי

הזכרנו את הסעיף בהסכם הקואליציוני המדבר על הקפאת צווי ההריסה. הסעיף הזה לא עוסק בבנייה עסקית אלא בבנייה למגורים. כדי למקם אותו בהקשר נכון צריך לזכור שתקנות שקד כללו הוראת מעבר שקבעה שהן לא תופעלנה בשנתיים הראשונות על בתים שנבנו למגורים ואוכלסו לפני מרץ 2017 (בניגוד למבנים שהוקמו לעסקים). בנובמבר 2020 כיהנה ממשלת מעבר, ורשות האכיפה האריכה את הפטור לשנתיים נוספות, כדי לרכז את המאמץ מול העסקים הפוגעניים יותר. הרשות ביקשה מראש לרכז מאמץ ומשאבים מול עסקים ולא מול בתים, וההסכם הקואליציוני רק ממשיך את המגמה הזאת.

על פניו זהו ויתור בעייתי ביותר, אבל התמונה משתנה כשקוראים את המשך הסעיף. ההסכם הקואליציוני עם רע"ם מסייג את דרישת ההקפאה, וקובע שפעולות האכיפה תימשכנה במקרים הבאים: כאשר הבנייה הבלתי חוקית מסכלת תכנון, כאשר היא נעשתה על תשתיות לאומיות, או כאשר היא מסכלת הסדרה. ההסתייגויות הללו מכסות למעשה את רוב הבנייה הבלתי חוקית, כי כמעט כל משפחה שמשתלטת על חלקה ובונה בית מסכלת תכנון סדור במקום.

נקודה חשובה נוספת בהסכם עם רע"ם היא מה שאין בו: קריאה לביטול חוק קמיניץ. סעיף 18 להסכם מדבר על "הצורך בתיקונים נדרשים לתיקון 116 לחוק התכנון והבנייה בשים לב לאינטרס הציבורי הכולל ולעקרונות המנהל התקין". אין בו מילה אחת על ביטול החוק, וגם לא נוסח לחוק אלטרנטיבי.

אז מה בעצם השיגה רע"ם בהסכם המוזר הזה? התשובה היא שזו המדיניות המוצהרת של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בראשות מנסור עבאס: ללכת עם ולהרגיש בלי. עבאס מחזיק באמונה המזכירה את זו של החרדים בישראל. מתפללים שלוש פעמים ביום "והשב העבודה לדביר ביתך", אך לא נוקפים אצבע לקידום הקמת בית מקדש. לומדים סדר "קודשים", אך תוקפים יהודים שעולים להר הבית. מבחינתם, על השלט בכניסה להר צריך לכתוב: קבלן הביצוע - הקב"ה, תאריך היעד - ימות המשיח, בעתיד הלא נראה לעין.

כך גם עבאס. באמונתו הדתית, בתפילותיו ובמאווייו הפנימיים, יו"ר רע"ם מפנטז על מדינת שריעה בפלסטין השלמה, חי בחברה שחושבת שהמחבלים הם שהידים קדושים, ומאמין שהאסלאם הוא הפתרון לכל הבעיות. בשטח, בששת ימי המעשה, הוא מבין שרחוק היום למימוש הפנטזיות הללו, ומה שהוא צריך עכשיו זה כסף ותקציבים לפיתוח אזרחי. בהפוך על הפוך, דווקא התנועה האסלאמית הדתית מתגלה כפרגמטית יותר מהמפלגות הערביות החילוניות. ובהקשר שלנו, עבאס צריך להביא לבוחרים שלו "הישג" בדמות הקפאת חוק קמיניץ, אבל מבין שבלי החוק הזה אין למגזר שלו עתיד אזרחי.

התמונה מורכבת יותר כשמדובר בבדואים בנגב, שם אי־אפשר לפנות משפחה בדואית מבית לא חוקי בלי להראות לבית המשפט מבנה חלופי או מגרש חלופי שניתן לה. הבעיה היא שקשה מאוד לשכנע את הבדואים להיכנס למגרשים מוסדרים. קחו לדוגמה את היישוב לקיה. יש בו מספר גדול של מגרשים מפותחים העומדים שוממים שנים ארוכות. מספיק שבדואי אחד יטען לבעלות על השטח, כדי שמשפחה אחרת לא תעז לעלות עליו, ואם תעלה - תיפתח מלחמה.

המדינה מוציאה אמנם צווי הריסה, בעיקר בתוואי המיועד לתשתיות לאומיות, כמו קו 400 של חברת החשמל או שטחים המיועדים לכביש ,6 או באכיפה באזורים שיש עליהם מהלכי תכנון או הסדרה, אבל מה שקורה שם זה תמיד מעט מדי ומאוחר מדי.

ניהול יעיל של משאב הקרקע הוא משימה לאומית, ובהקשר של המגזר הערבי הוא דורש פעולה משולבת של אכיפה בלתי מתפשרת, תכנון מתקדם, לצד השקעה בחינוך ובשינוי מנטלי. עיקר השינוי הנדרש הוא התפתחות של הרשויות הערביות לגובה כמו בערים היהודיות. בלי זה לא יישארו במדינה שטחים ירוקים.

דווקא התנועה האסלאמית הדתית מתגלה כפרגמטית יותר מהמפלגות הערביות החילוניות. עבאס צריך להביא לבוחריו "הישג" בדמות הקפאת חוק קמיניץ, אבל מבין שבלעדי החוק אין למגזר שלו עתיד אזרחי

יהודה יפרח

he-il

2021-06-11T07:00:00.0000000Z

2021-06-11T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/281964610660446

Israel Hayom