אני מתגעגע לתקופה שכתבתי רק על הקורונה. זו הייתה תקופה רגועה יותר, שלווה, עם הידיעה שיש פה מגפה שיכולה להרוג את כולנו, כפי שחשבנו בהתחלה. אבל הרגשנו בנוח: לא היה מי להאשים. כלומר, האשמנו את הממשלה ואת משרד הבריאות ואת סיגל סדצקי, אבל בסוף לכולנו היה ברור שזהו כוח עליון, וכולנו הסתובבנו עם מנטרות מעצבנות כמו "מעניין מה הקדוש ברוך הוא מנסה להגיד לנו".

אני מתגעגע לטורים על הקורונה כי נמאס לי שהדבר היחיד שיש לי בראש בחודשיים האחרונים הוא פוליטיקה, ומהזן העלוב ביותר. נדמה לי שאני עובר משבר עם עצמי בתחום הפוליטי. בשנים האחרונות תמכתי במוצהר בנפתלי בנט ובאיילת שקד. האמנתי בהם, חשבתי שעשו להם עוול, ניהלתי איתם שיחות מדי פעם, ישבתי איתם פה ושם לקפה. עכשיו, אחרי שדרכינו נפרדו, אני חש יתמות פוליטית שלא הרגשתי בעבר.

העולל חגג שש השבוע, בהפקה שלא הייתה מביישת את אירית רחמים. וכשעמדתי שם בין עשרות ילדים שצורחים עליי "מתי מגיעות הפיצות?", גלגלתי כמה שיחות עם הורים מהגן שרצו לנהל שיחה פוליטית עם מישהו שהם חשבו שיש לו מושג מה באמת קורה. מצחיק אותי איך שמצביעי ימינה וימנים בכלל ניגשים זה לזה בתקופה האחרונה. לכולם יש מבט וגישה של מנחמים בשבעה, כשהם לוחצים יד ומסננים "יהיה בסדר, תהיה חזק". רק חסר איזה "מן השמיים תנוחמו" ושתי עוגיות עבאדי.

אבל האמת, יש קשר קטן בין הקורונה לפוליטיקה: בשתיהן אלה נושאים שבהם לפרט אין באמת השפעה על המצב הכללי, והוא יכול רק ללמוד דברים על עצמו. אז אם מהקורונה למדתי שלמרות כל התלונות והקיטורים אני באמת מבלה פחות מדי עם ד"ר זמרי והילדים, מהפוליטיקה למדתי צניעות.

שנים ניהלתי ויכוחים רמי מקלדת עם אלפי אנשים. הטפתי, הוטפתי, שמעתי, השמעתי, עקצתי ונעקצתי. הקדשתי טונות של מילים ורגשות בנושאים רמי מעלה, והאמנתי באמת שיש לי כוח לשנות דברים - בקטנה אומנם, אבל כן: לקדם אידיאולוגיות, לגרום לאנשים להסתכל על דברים אחרת. ואני לא מתחרט על זה, אבל צריך לומר בעדינות שייתכן שאנחנו, האנשים שמקדישים לוויכוחים ואידיאולוגיות שנים של קטטות, צריכים ללמוד קצת צניעות. בסוף החבר'ה שם למעלה לא באמת סופרים אותנו.

השלב השישי

ואני לא מדבר רק מימין. לזה עוד נגיע. אבל אני חושב לעצמי: מה הייתי חש לו הייתי נער צעיר וגאה, לא במובן השחצני של המילה, והייתי רואה איך מפלגות כמו מרצ והעבודה מוכנות להשליך אותי לאלף עזאזל ולשים בצד את הזכויות שלי רק למען מילים כלליות כמו שינוי, ריפוי, איחוי וניקוי.

אני חושב לעצמי מה הייתי חש לו הייתי חלילה בן למשפחה שכולה שאחד מיקיריה נרצח בפיגוע טרור, והייתי רואה איך בשם אותם הערכים מניחים את הכאב שלי בצד, כי עם כל הכבוד לדם עכשיו יש שינוי לקדם.

אני חושב על חברים שלי שהקימו עמותות שעוסקות במשילות ובהגנה על חיילי צה"ל ובקידום ציונות; אנשים שהקדישו שנים מחייהם לאידיאולוגיה, ומטפחים כבר שנים קשר הדוק וצמוד לאנשים שהאמינו בהם; וכעת הם רואים אותם זורקים את האמון הזה לפח.

מלבד כל הדברים הברורים שמפחידים אותי בממשלה ההולכת ונרקמת, יותר מכול מפחידה אותי התחושה שממלאת אותי מאז שהבנתי שזה יקרה. הפסיכיאטרית האמריקנית אליזבת' קובלר־רוס זיהתה 1969־ב את חמשת שלבי האבל המפורסמים: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. את הכול עברתי. בהתחלה הכחשתי ולא האמנתי שזה יקרה, ואז כעסתי לאללה, אחר כך התמקחתי וניסיתי לשנות, נפלתי לדיכאון, ואז חשתי קבלה. מה שמפחיד אותי הוא שאף שאני לא פסיכיאטר, נראה לי שגיליתי שלב חדש, שישי, מפחיד ומטלטל: אדישות.

אם יש משהו שלימדו אותי המהלכים הפוליטיים של האנשים שהאמנתי בהם זה להפסיק לקחת פוליטיקה ברצינות רבה כל כך. נשבע לכם, הדבר הראשון שעבר לי בראש ביום שהבנתי שזה יקרה הוא שביום הבחירות הבא אני מתכוון לקחת ספר טוב, לקפוץ לחוף הים הרחוק מביתי, ולהעביר יום שלם בכיף עם כמה בירות ואבטיח טוב. בלי קלפי, בלי פתקים, בלי לחכות למדגם במתח ואז להישאר כל הלילה במתח ואז בוקר במתח, ואז עוד קצת מתח ותוצאות. וואלה, ניצחתם אותי.

זאת אומרת, אולי התחושה הזאת תעבור לי בתוך שבוע, אבל כרגע אני קצת מקנא בכל מי שהבינו את זה לפניי והתייחסו לימי בחירות בעיקר כיום חופש כיפי ופחות כיום עם משמעות מעבר לכך. וזה ממש לא כי לא ניצחתי. אם הייתה נבחרת פה ממשלת שמאל־מרכז עם 61 מנדטים, הייתי משפיל ראש בענווה והולך לאופוזיציה בשקט ונלחם משם. אבל במי אני אמור להילחם מהאופוזיציה? באנשים שעשר שנים חלמתי שיקימו ממשלה?

אני יודע שיש בין הקוראים פה לא מעט אנשים שלא מבינים מה אני רוצה ואומרים לעצמם שצריך לתת צ'אנס למהלך ושחייבים שינוי ושזה לא נורא. אני מכבד אתכם, זכותכם לחשוב ככה. אבל זה לא העניין. אני יודע שלא ייפלו השמיים - בסדר, אני מקווה שלא ייפלו השמיים - אבל אני יודע גם שמבחינתי נגמר עידן תעודות הביטוח, ושאם אי אפשר לתת אמון באף אחד, אולי עדיף לא לשחק בכלל.

סביר שהייאוש יעבור. סביר שאני כותב מתוך ייאוש ואכזבה מאנשים וממני. אבל אשמח שהחלטה אחת כן תישאר איתי לעתיד, והיא קשורה להצעה שפעם קיבלתי להצטרף למפלגה מסוימת. חשבתי על זה יומיים ואז חזרתי למי שהציע לי ואמרתי שעם כל הכבוד אני מתייחס לפוליטיקה ברצינות רבה מכדי להפוך לפוליטיקאי. יש אנשים ראויים ממני. אז אני לא יודע אם אני ראוי, אבל בהחלט יש מצב שהערכתי יותר מדי את האנשים שיושבים שם.

בקיצור, כתבתי בעבר טור פרידה מהקורונה, ואולי זה טור פרידה מפוליטיקה. גם ככה הרבה יותר כיף לכתוב על ד"ר זמרי, העולל, הזאטוט והזאטוטית, אבא והחיים עצמם. 0