מקור ראשון

עעם הגב להר

צילום: אריק סולטן איורים: רעות בורץ

במשך עשור הביאה תמר אסרף את אנשי מרכז הארץ ליהודה ושומרון, והובילה סלבריטאים לסיורים מתוקשרים ביישובי המועצה האזורית בנימין. עכשיו היא עזבה במפתיע את המגרש הביתי שלה, כדי לעשות דווקא את ההפך - להביא את רוח ההתיישבות לאזור המרכז, אל העיר יפו שנאבקת על זהותה. יעל שבח פגשה אותה בניסיון להבין מה לציונות ולחוף הים, ואיך ייתכן שבזמן שניצחנו בקרב על קווי '67 נפתחה מחדש המערכה של '48

אבל תבטיחי לי שאת לא משתכנעת לעבור לשם בטעות", אמר לי העורך, ואותי זה כל כך הצחיק. אני? לרצות לגור בעיר? ועוד ביפו, במרכז הבוער? אני שנטועה - שלא לומר קבורה - עמוק בפנים השומרון? שרואה ממרום ביתי את כל שפלת הארץ המתפלשת בענני זיהום אוויר וצפיפות בניינים? אין סיכוי. ומה יש לי לחפש שם. דעתי בנושא נעשתה מוצקה אפילו יותר כשזחלתי קרוב לשעתיים בפקקים העירוניים, וכשצעדתי לעבר הבניין המתקלף שתמר אסרף מתגוררת בו. האמת, ציפיתי לקצת יותר אקשן ברחוב, או לפחות לשאריות של תבערת צמיגים. אחרי הכול, לפני ימים אחדים הייתה כאן כמעט מלחמה. המקום דווקא שקט, לא ניכרת כאן אווירה מתוחה - אם כי בתור מתנחלת נראה לי מוזר שיש אטליז בשם "אבו־חילווה" ממש מול הבית, ושעל הדלתות הצמודות לדירתך מתנוססים שמות דומים.

בדיוק כשאני מגיעה, אייל אסרף יוצא החוצה בכפכפים, בדרכו לים. "אנחנו לא בנופש", מצהירה מאחוריו תמר בחיוך כמעט מתנצל. "הגענו לכאן אומנם בתקופה של הפוגה: עברנו שנה מורכבת שבה אייל השתחרר מהצבא וצללנו לעומקי הסגרים של הקורונה, ובקרוב שנינו נכנסים לתפקידים שואבים. יש לנו עכשיו כמה רגעים לנשום, אבל המעבר לכאן הוא לא חופשה, הוא משימה".

מה המשימה? ומה קרה למשימה הקודמת, כדוברת המועצה האזורית בנימין?

"בואי נחזור 11 שנה אחורה. ימי אובמה. השיח הוא על הקפאה, פתרונות מדיניים, הקמת מדינה פלסטינית. ואצלי התחושה היא שעברו אומנם כמה שנים מאז העקירה מגוש קטיף, ועדיין, כשניידת שידור תגיע לאזור ויחפשו את מי לראיין, לרוב יפנו שוב לדמויות המוכרות והוותיקות. לא הייתה דוברות ותקשורת מתחדשת ביהודה ושומרון, לא היה אגף שמופקד על הייצוג שלנו. אני התעסקתי עוד קודם לכן עם התקשורת סביב השכונה שלי, גבעה ט' ביישוב עלי. 2005־ב תנועת שלום עכשיו הגישה עתירה לבג"ץ בדרישה להרוס את הבתים, ובמלחמת לבנון השנייה נהרג רועי קליין, שהתגורר בגבעה. התחלתי ללמוד תקשורת ודוברות, וכך נולדה אצלי ההבנה שאנחנו ביהודה ושומרון מדברים שפה שונה מזו של הציבור הרחב. הבנתי גם שבסוף, הגבול ייקבע לפי השאלה היכן עם ישראל מרגיש שזה הבית שלו. הסיפור של גוש קטיף הזכיר לי מפקד שצועק 'אחריי' ומסתער קדימה, ולא מסתובב לבדוק אם החיילים באמת אחריו. היינו שם לבד, הקמנו פרויקט ציוני מדהים - ולא

דאגנו לקרב אלינו את הלב של עם ישראל.

"בית המדרש של עלי מאמין שעתיד ההתיישבות ביהודה ושומרון תלוי בלב. הרב יגאל לוינשטיין אמר לי פעם שכל לב של יהודי שנפתח ומרגיש אותנו מטה את כף המאזניים עוד קצת לטובתנו. אבל אני ראיתי שכל הנושא של תקשורת החוצה, אל המיינסטרים הישראלי - זה מגרש שאנחנו לא משחקים בו, ולכן אנחנו סופגים הפסד אוטומטי.

"בתקופה ההיא התחילו בגוש עציון ובמועצה האזורית שומרון פעילות של הסברה וגישור תקשורתי, אבל זה היה בהיקף מצומצם. ניגשתי לראש מועצת בנימין ואמרתי לו

שלא ייתכן שאין במועצה דובר. ראש המועצה, שכבר הכיר אותי בעקבות הפעילות התקשורתית שלי, אמר לי: 'אין בעיה, בואי את לתפקיד'. התחלנו להקים מערך שלם של דוברות, וארגנו למשל סיורים של משפיעני רשת. נפתלי בנט בדיוק נכנס אז לעבוד כמנכ"ל מועצת יש"ע, והיו לנו המון שיתופי פעולה. בין השאר יצא אז הסיור המפורסם של נפתלי עם יאיר לפיד. זה היה כמו מעיין במדבר, אחרי שנים מטורפות שבהן הנושא שקרע ופילג את החברה הישראלית היה עתיד ההתיישבות ביהודה ושומרון".

גם היום זה האישיו, לא?

"ממש לא. היום אנחנו כבר לא מדברים על קיום ההתיישבות, אלא על איכות החיים בה. אני זוכרת שאחרי כמה שנים בדוברות אמרתי לראש המועצה דאז אבי רואה שחייבים לצאת להפגין על עניין מסוים, והוא אמר לי: 'אנשים לא יוצאים יותר להפגנות, מה שמעניין אותם זה חנייה ליד הבית ועוד יחידת דיור'.

"היישובים עוברים תהליך נורמליזציה מבורך, שבאמת רצינו בו. הצלחנו לקבע בתודעה שההתיישבות ביו"ש היא מציאות בלתי הפיכה, אבל במקביל התוצאה היא שאנשים מעוניינים באיכות חיים, בתשתיות נורמליות, בתמורה הולמת לכסף שהשקיעו בבית שלהם - לא כמו בעבר, כשגרנו בקרוואן ולא הזיז לנו שהוא דולף ושאין בו חשמל, העיקר שהוא על הקרקע. היום השפה היא לא הישרדותית ולא קיומית. ההתיישבות ביהודה ושומרון היא עובדה - בעזרת השם, שלא יהיו הפתעות – ואין שיח על השאלה אם יש או אין לה זכות קיום. איפה כן המאבק? על זהותה של מדינת ישראל. הקשר שלנו לארץ תלוי בזהות שלנו ובהבנה שאנחנו שייכים לה בזכות מי שאנחנו. ברור לחלוטין שגם ליהודה ושומרון יש חלק משמעותי בשיח הזה, כי השורשים שם חשופים. אבל הרכבת של יו"ש כבר נוסעת מאליה, הקרונות שלה מלאים. אפשר כמובן למלא אותם עוד, אבל מה שדרוש עכשיו זה למשוך מהמלאות הזו גם לאזור המרכז, ולא להשאיר אותה על ההר.

"כשהבנתי את זה, הרגשתי שהשליחות שלי צריכה לעבור למקום אחר. אומנם לקח קצת זמן, והייתה איזו מחשבה לטוס קודם להודו, אבל בשנת הקורונה זה ירד מהפרק, ולאייל הוצע תפקיד שהתאים לשינוי מהסוג הזה. החלטנו לעבור ליפו בידיעה שגם אם לא יקרה כאן שום דבר, לפחות נרוויח כמה חודשים של שינוי אווירה ושל התבוננות מקרוב בתחושה הזו. כרגע אנחנו בעצם בוחנים מחדש לשם מה הקמנו מדינה. זה מה שרציתי - להתחבר ליפו ולמשוך לכאן סיורים ואנשים שאוכל לדבר אליהם ולהבין איתם את הדבר הגדול הזה".

אתם בעצם חלוצים רוחניים?

"הרב אליהו מאלי, ראש ישיבת ההסדר ביפו, קורא לזה ציונות רוחנית. אם עד עכשיו הציונות התמקדה בעיקר בבניין, בחומר ובהבאת אנשים, היום היא עוברת עדכון גרסה. עכשיו היא מדברת הרבה יותר על בניית קומה של זהות רוחנית בלב

"הבנתי שבסוף, הגבול ייקבע לפי השאלה היכן עם ישראל מרגיש בבית. הסיפור של גוש קטיף הזכיר לי מפקד שצועק 'אחריי' ומסתער קדימה, ולא מסתובב לבדוק אם החיילים באמת אחריו. היינו שם לבד, הקמנו מפעל ציוני מדהים - ולא דאגנו לקרב אלינו את הלב של עם ישראל"

האנשים. פעם היו לוקחים מעדרים וחומרי בנייה, היום יש צורך בכלי עבודה רוחניים".

נחיתה קשה

בני הזוג אסרף הגיעו ליפו לפני פחות מחודש, כשמאחוריהם כמעט שלושים שנות מגורים ביישוב עלי. נחיתתם כאן לוותה בקולות וברקים רמים מן השמיים - פרוץ הפרעות בערים המעורבות ומבצע שומר החומות בעזה. "כרגע אנחנו חיים בפינג־פונג בין הבית כאן ובין הבית בעלי", אומרת תמר. "חמשת הילדים שלנו – בני 13 וחצי עד 24 – עדיין נמצאים שם במסגרות שלהם. אנחנו פה כמו זוג צעיר, מראשון עד רביעי בערב, ובסופשים חוזרים הביתה לילדים.

"זו הפעם הראשונה שאני בעיר מאז שסיימתי תיכון. גדלתי אומנם בבית חילוני ברעננה, אבל מאז שעזבתי והתחתנתי לא חזרתי לעיר. בתקופת האינתיפאדה השנייה ההורים שלי אמרו: בואי, נשכור לך בית ברעננה, נביא לך פיליפינית. אייל היה אז בצבא, כל יום בפעילות מבצעית אחרת, ואני הייתי לבד עם שלושה ילדים. ובכל זאת, זה לא בא בחשבון. לא ראיתי את עצמי עוזבת את הבית בשום שלב, נאחזתי בו מאוד. ההורים שלי בהחלט חששו כשגרנו בעלי, אבל כשעברנו לפה הם ממש צחקו עלינו - אתם עוזבים את עלי ליפו? מה נסגר איתכם?"

במהלך השיחה אנחנו מחליטות לצאת לכיוון הים, להתאוורר קצת ולחוש את החיים בעיר (רגע, מה זה שם? "אה, זה מרכז פרס לשלום. על החוף, בלב הפולמוס הישראלי". מדהים, איזה מיקום אסטרטגי). בשביל תמר ההליכה ברחובות האלה היא חלק מהותי מהשליחות האישית שהיא מנסה עדיין לגבש. "כדי להבין יותר מה שקורה פה, נפגשתי עם מדריך טיולים שקצת לימד אותי והסביר לי על העיר. בין השאר הוא אמר שאת הקבוצות שמגיעות לבנימין אפשר לקחת למקומות כמו שילה הקדומה כדי להראות את העבר שלנו, בירושלים מגיעים לכותל – ואילו ביפו אין משהו רוחני להראות לתיירים. אין מקומות שימחישו את עוצמת החיבור הזהותי שלנו לעיר הזו. אמרתי לו: נכון, אבל אפשר להשתמש בים בחוכמה כדי להסביר את המהות היהודית. הים מראה את העבר שלנו - את ספינות המעפילים והעולים שהגיעו לכאן כבר במאה ה־91 – ויחד עם זאת הוא מראה לאן פנינו מועדות, אם לא נשמור על עצמנו. חשבתי לעצמי שאולי זו הסיבה לכך שעם ישראל מעולם לא נחל את קו החוף: כשאנחנו מול הים, יש בנו איזו פזילה החוצה, כמיהה לחזור לגלות ולמצרים. זו פרשנות שלי ויכול להיות שאני מדברת שטויות, אבל אחרי הכול לא נוצרנו כאן, ואולי הים מזכיר לנו מה שהיה שם, לפני שהגענו הנה, וזה קצת גורם לנו להתערער עם החיים שלנו פה".

והחיים בחו"ל גם לא מחייבים אותנו מבחינה קיומית.

"נכון, אפילו מבחינת מצוות - בחו"ל אין תרומות ומעשרות, אין מצוות שדורשות מאיתנו חיבור לארץ. יש הרבה פחות אחריות כללית לקיים מדינה עם זהות ברורה".

אז אני ממשיכה לנסות להבין מה בעצם באתם לעשות כאן. חברתם לגרעין התורני?

"לא. באנו לכאן עצמאית, וחשוב לי לציין שאני לא מדברת בשם אף אחד, אלא רק בשם עצמי. לא נשלחתי ולא מוניתי על ידי איש. הרגשתי שכאן המקום הנכון לדבר על המשמעות של הציונות, של מדינת ישראל ושל עם ישראל בעת הזו. אני עוד לא יודעת איך אני הולכת לעשות את זה, אבל מדריך הטיולים סיפר לי סיפור מהמם על האנדרטה הגדולה ללוחמי אגוז, שנמצאת במורדות החרמון. כשהביאו אדריכל כדי שיבנה את האנדרטה, הוא אמר: 'אני צריך לישון פה לילה בשטח לפני שאני מקבל החלטות'. מה קרה לו בלילה? מה התחדש לו שם שהוא לא ידע ביום? למה הוא היה צריך את הלילה הזה? גם לי הייתה ידיעה חזקה מאוד, שעד שלא אגיע לכאן ואראה ואחיה בעצמי, לא אבין".

אני אומרת לתמר שזה מזכיר לי את רזיאל שלי, שכתב פעם פסק הלכה בשאלה אם מותר או אסור "להרים" את החשמל בשבת - שאלה קיומית ביישוב שלנו בימים ההם - והגיש אותה לרבנים אחרים כדי שיקראו ויתנו הסכמתם. בפתיח הוא פנה לאותם רבנים בבקשה: "אל תקראו את פסק ההלכה הזה מתוך בית המדרש הממוזג שלכם. דמיינו את האישה ההרה שמצאה את עצמה סובלת מאוד מחום בשבת של קיץ, או את המשפחה שהזמינה אליה אורחים מבחוץ והפסקת החשמל גרמה לשבת שלהם להפוך מעונג לנגע". הוא רצה שהקוראים יבינו את הדרישה בשטח, ולא רק את התיאוריה של השאלה הזו. "בדיוק כך", אומרת תמר. "הרגשתי שאני צריכה לבוא, להרגיש ממש בעצמי ולא רק מסיפורים, לחוות את החיים פה. החוויה החזקה ביותר הייתה בלילה השני שלנו כאן – האזעקות".

לפייסבוק היא העלתה תמונה שלה מחדר המדרגות, יחד עם כמה שכנות שנאלצו גם הן לצאת באישון ליל מדירותיהן אל המרחב המוגן באופן יחסי. "נוצרים, מוסלמים ויהודים יחד בחדר המדרגות - נשמע כמו התחלה של בדיחה", כתבה אסרף, "אבל במציאות הנוכחית הכל כך מטורפת, כשבחוץ ברחוב משתוללים ומתפרעים צעירים ערבים ישראלים בעלי תעודת זהות כחולה, מבעירים פחי זבל וזורקים אבנים, ומלמעלה נופלים עלינו טילים, הרגע הזה כאן בחדר המדרגות כל כך עוצמתי".

"באותם ימים כל הרחוב היה חסום בגלל בלגנים והפרות סדר", היא מספרת. "קבענו עם מישהי מהגרעין לערוך סיור בעיר, והיא כל הזמן דחתה וניסתה לבטל, אמרה שעומדת להתקיים הפגנה גדולה. אמרנו 'לא צריך, יהיה בסדר', בלי להבין מה באמת קורה. יצאנו לסיור ופתאום שמנו לב, קצת בחרדה, שאנחנו היחידים שהולכים ברחוב".

בא לשכונה עשיר חדש

בואי נדבר על הטענות כלפי הגרעינים התורניים. יש דברים בגו? אולי הישיבה של הרב מאלי מנסה להשתלט על יפו ולשנות את הצביון שלה?

"את יודעת מה זו ג'נטריפיקציה? התהליך הזה מתרחש בעולם כולו, וכאן ביפו הוא מורגש היטב. קחי לדוגמה את הבניין שאני גרה בו: כרגע דירה בו עולה בערך מיליון שקל, אבל יש תוכנית של פינוי־בינוי שתמלא את כל הרחוב הזה במגדלים חדשים, מה שיקפיץ את ערך הדירות. כמעט בכל מקום ביפו את יכולה למצוא פתאום בית מפואר שנבנה בשכונה ישנה, או רחובות שלמים שיזמים לקחו ושינו אותם למגדלי פאר. כשיש תהליך מתמשך של שינוי אופי השכונה באמצעות שיפוץ והשבחה של הבתים, התוצאה היא דחיקת האוכלוסייה המקומית הוותיקה, שלרוב לא יכולה להרשות לעצמה את מחירי השכירות ויוקר המחיה במקום. כך בעצם מונעים מהתושבים ומבניהם את האפשרות להישאר באזור.

"הנה, תראי את הרחוב המקביל לנו - זה רחוב שעבר ג'נטריפיקציה, יש בו המון

בניינים ישנים שהוסיפו להם

"מדריך טיולים סיפר לי שכשהביאו אדריכל כדי שיבנה את האנדרטה ללוחמי אגוז, הוא אמר: 'אני צריך לישון פה לילה בשטח לפני שאני מקבל החלטות'. מה קרה לו בלילה? מה התחדש לו שם שהוא לא ידע ביום? גם לי הייתה ידיעה חזקה מאוד שעד שלא אגיע לכאן ואראה ואחיה בעצמי, לא אבין"

קומות ומעליות, והפכו אותם ליוקרתיים. ומי לדעתך בונה וקונה כאן בתי פאר? אלה בוודאי לא תושבי יפו הוותיקים, ואלה גם לא חברי הגרעין. להם אין נכסים, הם רק שוכרים כאן בתים. מי שנכנסים לגור בדירות היוקרה הם עשירים מתל־אביב וממקומות אחרים במרכז. הם משתלטים לאט־לאט על יפו, ובעצם מעיפים שוכרים שאין להם יכולת לעמוד במחירים החדשים. למה אותם לא מאשימים בכיבוש ובהשתלטות על העיר? למה כשאפרת רייטן בנתה פה את הבית שלה, על חשבון בית של תושב ערבי שכנראה לא יכול להרשות לעצמו את היוקרה הזו, לא הופנתה לעברה האשמה כזו? למה דווקא כשהרביצו לרב מאלי – אדם שאין ברשותו או ברשות הישיבה שלו אף לא נכס אחד - כולם מיד זעקו שזה כי הוא משתלט על העיר?"

למה באמת?

"כי המלחמה היא על הזהות. אנחנו (יהודים דתיים בערים המעורבות – י"ש) יריבים משותפים לערבים ולארגוני שמאל פרוגרסיביים, שיש להם מטרה ברורה - להפוך את ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה. מפריע להם שמסתובבים פה בעיר יהודים שמדברים על יהדותם, על ערכי היהדות בהקשר לאומי, עם זיקה לארץ ולתורה. במקביל אותם ארגונים מנסים לטפח לאומנות ערבית: הם רוצים שיחד עם סיפור הקמתה של מדינת ישראל יכירו באופן שווה גם בנכבה, או שילמדו ערבית בבתי הספר בדיוק כפי שמלמדים עברית, כשהמטרה היא שיכירו את הסיפור של ערביי ישראל והפלסטינים. ומה הסיפור מבחינתם? הערבים גרו כאן, והיהודים זרקו אותם מהבית.

"יש נקודה שחשוב לציין: הישיבה והגרעין לא באו לפה בגלל הערבים. הם באו לחזק את הזהות היהודית במקום, לפקוד בתי כנסת, להרבות תורה ויהדות".

אז יש כאן ניסיון הדתה?

"המטרה של הגרעינים היא לחזק חיזוק יהודי ורוחני. למה פעילות יהודית היא הדתה? אנחנו מדינה יהודית על כל ערכיה, ולא מדינת כל אזרחיה. לנו כיהודים יש אחריות לשמור על צביונה. יש משמעות ותפקיד בלהיות יהודי בארץ ישראל. הרב לוינשטיין אומר ש'דו־קיום' הוא הסכנה הגדולה, הרבה יותר מקסאמים, כי זה לא באמת דו־קיום. זו מחיקת הזהות הלאומית שלנו, בעוד הצד השני לא מעוניין למחוק את לאומיותו, אלא להפך - הוא מחזק אותה מאוד. התוצאה היא מלחמה על ירושלים ועל זכותנו עליה. עצוב מאוד לראות איך בחגים שלנו מגיע קומץ יהודים לירושלים ולכותל, לעומת מספר המוסלמים הפוקדים את הר הבית בחגים שלהם. חשוב גם להבין שאין לנו שום בעיה עם הערבים שגרים כאן בעיר, להפך. בשבועות היה לנו שיעור סביב הפסוק 'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו': לומדים ממנו שהתפקיד של עם ישראל הוא לכבד כל אדם באשר הוא, וזה כולל גם את הערבים. אני מאמינה שאם נבין מה זה באמת לכבד בלי לבטל את עצמך, ונדע להעניק לשכנים שלנו את הכבוד הזה - יצא מזה רק טוב, ונצליח לחיות כאן בדו־קיום אזרחי, לא לאומי".

כמה ימים אחרי שהרב מאלי הותקף, מספרת תמר, התקשר אליה העיתונאי נחום ברנע. "הוא אמר לי, 'תשאירו את יפו לערבים'. ואני תוהה - למה כשאיזה איל נדל"ן קונה נכס פה או בעיר מעורבת אחרת, הוא לא מקבל כזה טלפון ובקשות לעזוב את העיר? בכלל, תושבים לא־דתיים, גם פה וגם בערים אחרות, לא סופגים ביקורת על עצם מגוריהם היכן שלא יהיו. רק אנחנו צריכים להמשיך כל הזמן לחפש סיבות והצדקות, ולהתנצל על עצם לאומיותנו".

לא יפתיע אם נחום ברנע יגיד לך "תעזבו את יו"ש", אבל לכיבוש יפו אמורה לכאורה להיות גושפנקא כלל־ישראלית, אז למה לא לגור כאן?

"באמת שאלתי אותו, 'אז לאן נלך?'. הוא אמר: 'בואו לתל־אביב'. נו, ומה עם שייח' מוניס? התשובה שלו הייתה: 'לקחנו להם את שייח' מוניס, תשאירו להם את יפו'".

"שוב זה חוזר למקום של הזהות. תביני, יש כאן קהילה ותיקה של יהודים שגרים ביפו עוד מלפני קום המדינה. יש עשרות בתי כנסת בעיר הזו. 1830־מ הגיעה לכאן עלייה יהודית המונית ממרוקו ואלג'יר, בין השאר בהשפעתו של הרב יהודה ביבאס, בטרום־טרום־מבשרי הציונות. היו כאן המון יהודים מארצות המגרב, עוד לפני היישוב הישן. כשלמדתי קצת על ההיסטוריה של יפו, התחדש לי שאצ"ל כבש את העיר יום לפני הכרזת המדינה. רוב הערבים, כ־07 אלף איש, ברחו לעזה, ונשארה כאן קבוצה קטנה של כאלפיים ערבים. ואז בן־גוריון הורה להרוס את כל המבנים בעיר, כולל ההיסטוריה היהודית שהייתה כאן והמוסדות הציוניים. הרי כל המוסדות הציוניים הראשונים בארץ קמו ביפו".

כי הציונות פעלה באירופה, ואירופה הגיעה לכאן דרך יפו.

"נכון, ובמקביל למוסדות האלה קמו גם מוסדות פלסטיניים, כתשובת משקל לתקומה היהודית בארץ. ואז התחילה המלחמה על הנרטיב, האם יפו היא עיר ואם בישראל או

"אפשר להשתמש בים בחוכמה כדי להסביר את המהות היהודית. הים מראה את העבר שלנו - את ספינות המעפילים והעולים שהגיעו לכאן – ויחד עם זאת הוא מראה לאן פנינו מועדות, אם לא נשמור על עצמנו. אולי זו הסיבה לכך שעם ישראל מעולם לא נחל את קו החוף: כשאנחנו מול הים, יש בנו איזו פזילה החוצה, כמיהה לחזור לגלות ולמצרים"

שהיא שייכת לפלסטין. הערבים ביפו אומרים שאין להם בעיה עם התושבים היהודים הוותיקים. 'הם כמונו', הם אומרים".

למה אין להם בעיה עם הוותיקים?

"כי הם בשקט, לא מרימים ראש. במידת מה הם חיים בגלותיות. במהלך המהומות בשבועות האחרונים פגעו גם בהם, שרפו פה בית כנסת שלהם, אבל תמיד יגידו שהבעיה היא הדתיים החדשים שהגיעו לעיר. כי מגמתהעל היא לקבע את התפיסה שיפו היא ערבית. מבחינתם יכולים לבוא לפה יהודים שמאמינים בערביות של יפו, אבל אם מישהו יגיד שיפו היא חלק מהסיפור היהודי הציוני - תהיה מלחמה. אני חושבת שכבר במפגשים שלי עם קבוצות שהגיעו לבנימין הבנתי שמשהו כאן מתערער. משהו יסודי. זה לא '67 וצפונה, כמו שנהוג לחשוב, אלא עוד קודם, ."'48־מ

אנחנו כאן כדי לסבול

עכשיו היא מקווה שאנשי ההר יעשו כמוה ויטעמו את השפלה. "אני עוד לא יודעת מה אני מתכוונת לעשות כאן, אבל באתי בהקשבה. הלוואי שכל תושב ביהודה ושומרון היה יכול לעבור לכמה זמן לגור ביפו, ולהפך. לחוות לרגע את אורח החיים האחר כמו האדריכל ההוא, ולהבין את מה שקורה". אני מודה שבאתי לכאן בהתנשאות מסוימת על מי שגר פה, אני אומרת לתמר. יש כאן חום ולחות ואין קהילה. אני בטוחה שלחיים האלה יש איכויות שאני לא מסוגלת לראות מתוך הבועה שלי, ואם אתחלף עם מישהו שגר פה אולי אבין יותר ואמצא ערך בזה, אבל למה לי? הרי השליחות שלי היא החשובה ביותר. ופתאום את מגיעה עם האג'נדה הזו, שקצת קוסמת לי.

"אני מרגישה שהירידה מההר הולידה אצלי ענווה", היא עונה. "החיים שלנו על ההר באמת נוחים וטובים - אם זה בקהילה ובחוסן שלה, במערכות החינוך, במערכות המוניציפליות הנגישות לנו. כאן יש לי חיי בדידות. בתי ספר מרוחקים, מציאות קהילתית וירטואלית, חברה מהקהילה שלך נמצאת לפעמים במרחק קילומטר, ורק להשיג את מוקד עיריית תל־אביב בטלפון זו המתנה של לפחות שלושים דקות. לא סופרים אותך, את כלום".

וגם המראה שלך, ככה עם המטפחת. ביו"ש זה לוק די קלאסי.

"נכון, כאן אני חריגה בנוף. כל זה מוליד הרבה ענווה, כשצריך ללמוד להסתדר לבד עם תנאי השטח, להיעזר במי ובמה שיש, לא לפתח ציפיות גבוהות, לחיות בפשטות. וצריך גם להבין שלב־ליבו של עם ישראל נמצא פה, ופה מתקבלות כל ההחלטות על המשך הקיום שלנו. וכשאני אומרת 'פה', אני כמובן מדברת על כל אזור החוף והשפלה. "כשאת פותחת את דלת ביתך וצופה מערבה, את רואה מגדרה עד חדרה. תמיד אומרים על תושבי יו"ש שהם חיים בבועה – אבל איך אפשר לחיות בבועה כשזה הנוף שלי? לעומת זאת אמר לי פעם העיתונאי מירון רפפורט: 'בסיורים בבנימין ובשומרון תמיד מספרים לי שאתם רואים את תל־אביב. יש לי חדשות בשבילכם: אנחנו בתל־אביב לא רואים אתכם'. וזה נכון, בתל־אביב לא לוקחים אחריות על הדבר העצום הזה, כי הם פשוט לא רואים אותו. גם פיזית, אבל גם כמשל".

היא מוציאה משקפי שמש חדשים וצהובים מתוך קופסת נייר. "תראי", היא צוחקת, "קניתי אתמול משקפיים בלוק תל־אביבי. זה אקו־פרנדלי, עשוי מבקבוקים ממוחזרים, והכסף ששילמתי הולך לתרומה לאיזו מדינה, נדמה לי גואטמלה. גם מקבלים איזה עיפרון שכשהוא נגמר שותלים אותו. והשעון הזה, גם הוא כולו ממוחזר".

מה רע בלהודות שאת בכל זאת קצת בנופש פה, קצת בפאן? אני מתחברת לגישה שאומרת שאפשר להשפיע רק אם יש בזה גם כיף.

"אמרתי לרב יגאל שהבעיה שלנו היא שאנחנו באים לסבול, באים חדורי מטרה ולא מחוברים. אנחנו צריכים להחליט שאם עושים משימה - זה בא עם כל ההוויה, בקדושה ובטהרה".

וגם עם הרבה כיף. אז מה תגידי לאנשי ההר, לצעירים ששואפים לחלוציות ושליחות? לעשות כמוך, לעזוב הכול ולהגיע ליפו?

"אני לא יודעת אם הייתי אומרת לכל אחד לעשות את זה, אבל אני כן רוצה לצאת במסר שהרוח הערכית היהודית שקיימת על ההר, חסרה פה מאוד. יש לה כאן הרבה מאוד מרחב לפעול ולהשפיע. וכאמור, מה שיכריע באמת את עתיד ההתיישבות זה לא כמה בתים נבנה, אלא איפה הלב נמצא באמת.

"הרב יוסף זייני, רב שכונה ד' באשדוד, שלח לי פעם מכתב תגובה בעקבות כתבה שהתראיינתי אליה, והביא דברים שאמר בשבעה של טלי חטואל הי"ד (תושבת קטיף שנרצחה עם ארבע בנותיה במאי 2004 – י"ש). הוא אמר שכאשר גוש אמונים קם, הרעיון היה שאם נתחבר לשורשים שלנו ולחבלי המולדת שלנו ביהודה ושומרון, זה ירבה אמונה בעם. באנו להיות שליחי אמונה - ומה שקרה זה שהפכנו לקבלנים. זה החטא שלנו, מעלנו בתפקיד המקורי שלנו. אנחנו צריכים להתבונן מחדש בתחילת הדרך, ואולי להתעורר לשינוי הגישה ולהחזרת הערך והמשמעות לעצם קיומנו".

אנחנו חוזרות לבית משפחת אסרף. בכניסה לבניין יושבים שני צעירים ערבים, ותמר פונה אליהם באדיבות. שיחה רגילה לגמרי מתפתחת, בעוד אני מתבוננת מהצד במבוכה מסוימת על יחסי השכנות האלו, שלעולם לא נפגוש אצלנו. אני תוהה לי על חיי הבועתיים, הנוחים על אף השליחות שבהם, ועד כמה אני מקדישה זמן ומאמץ לערך של גיבוש זהות יהודית דווקא במקומות מעורבים. בנסיעה הביתה אני מהרהרת בכמה תובנות חשובות שעוד ישפיעו על העתיד שלי ושל ילדיי. אל דאגה, אני לא חושבת שאעבור לגור ביפו מהר כל כך, אבל לפחות ארחש כבוד לחלוצים הרוחניים שמקימים שם את ביתם. 0

"אומרים על תושבי יו"ש שהם חיים בבועה – אבל איך אפשר לחיות בבועה כשהנוף שלי הוא מגדרה עד חדרה? לעומת זאת אמר לי פעם עיתונאי אחד: 'תמיד מספרים לי שאתם רואים את תל־אביב. יש לי חדשות בשבילכם: אנחנו בתל־אביב לא רואים אתכם'. וזה נכון, בתל־אביב לא לוקחים אחריות על הדבר העצום הזה, כי הם פשוט לא רואים אותו. גם פיזית, וגם כמשל"

1244

he-il

2021-06-11T07:00:00.0000000Z

2021-06-11T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282419877193822

Israel Hayom