מקור ראשון

תעודות וזהות

התפקיד הראשון שלה במוסד חינוכי היה שטיפת רצפות, עכשיו היא נמצאת במרחק צעד אחד מהצמרת האקדמית. פרופ' מונא חורי־כסאברי, הסגנית החדשה של נשיא האוניברסיטה העברית, משוכנעת שיש ביכולתה להוביל מוסד אקדמי מפואר עם מורשת ציונית

> ריקי רט |

לרגל מינויה לסגנית נשיא האוניברסיטה העברית, נשלח אל פרופ' מונא חורי־כסאברי זר פרחים מרשים. מכיוון שלא הייתה בבית כשהשליח הגיע, היא ביקשה ממנו להשאיר את הזר אצל אחת משכנותיה במתחם הולילנד. "באמת יש כאן דיירים ערבים?", שאל השליח את השכנה, והתקשה להאמין שמשפחה ששמה חוריכסאברי אכן מתגוררת בפרויקט. בפעם אחרת נקראה לסייע לשכנה בתרגום של המנקות הערביות שלה. "המנקות חשבו שאני מנקה בדירה אחרת", מספרת הפרופסורית בחיוך.

לא קל להיות אישה באקדמיה, קשה במיוחד להיות שם אישה ערבייה, אבל מונא חורי־כסאברי ניפצה תקרה אחר תקרה. כשאני שואלת אותה איזה משא היה כבד יותר על כתפיה, המגדר או המגזר, היא משיבה: "פרופ' שרה סטרומזה, שהייתה בעבר רקטורית באוניברסיטה, פגשה בכל פעם קבוצה אחרת של נשים וביקשה מהן לשמוע על הקשיים שלהן. אני הייתי בקבוצת נשים ערביות שנפגשו איתה - וכמעט אף אחת לא התייחסה להיותה אישה. התייחסנו לכך שאנחנו ערביות. קשה להיות ערבייה וקשה להיות אישה, אבל את כל כך עסוקה בקושי הראשון, שאת אומרת לעצמך – 'בסדר, אני כבר אתמודד עם משהו שחצי מהאוכלוסייה מתמודדת איתו'".

עכשיו היא שם בשביל ההתמודדויות של אחרים. בתפקידה החדש תופקד פרופ' חורי־כסאברי על כמה פרויקטים חשובים באוניברסיטה העברית, ובהם שילוב אוכלוסיות מגוונות בסגל האקדמי ובקרב הסטודנטים תוך התמקדות בקבוצות ומגזרים שאינם מיוצגים דיים באקדמיה - חרדים, ערבים, יוצאי אתיופיה, דור ראשון להשכלה, אנשים עם מוגבלויות ועוד. למעשה, לראשונה בתולדות ההשכלה הגבוהה בישראל מכריזה אוניברסיטה על מינוי בכיר שזוהי אחת ממשימותיו. "המטרה שלי היא לא רק להכניס לכאן את האנשים, אלא לגרום להם להרגיש שייכים", אומרת חורי־כסאברי. "אני לא רוצה להביא את החרדי כדי שייעשה חילוני. הוא יבוא חרדי

ויישאר חרדי - אבל הוא גם יכיר אנשים אחרים. גם הערבי יפגוש כאן בפעם הראשונה קבוצות אחרות. כולם צריכים להכיר ולדבר, ואני רוצה שזה יהיה דבר טבעי. אני לא מחזיקה באשליה שאומרת שאנשים חייבים להסכים כדי לתקשר ביניהם. זו תמימות יתר, ואני לא תמימה. אפשר לדבר גם בלי להסכים על כל דבר. בקצוות זה קשה, אבל רוב האנשים לא נמצאים בקצוות".

במשך השנים, היא מספרת, כבר זכתה לפגוש מגוון אוכלוסיות, כמו החרדים ויוצאי אתיופיה, אבל כעת היא מתכוונת להעמיק וללמוד עליהן עוד יותר. "אני רוצה להכיר מקרוב את החסמים שיש לכל קבוצה, ולתת לה את המעטפת שמתאימה לה ואת הכלים הדרושים כדי להצליח. לכל אוכלוסייה יש קושי אחר בהנגשה. עבור הגברים החרדים, למשל, יש כאן מכינה; אנשים הגיעו בלי רקע בלימודי חול, ובעזרת המסגרת הזו הם השתלבו בפקולטה לרפואה. לערבים יש קושי של שפה, לאנשים עם מוגבלויות יש צורך בהנגשה פיזית, ולאחרים השכלה ואקדמיה הן עולם חדש ולא מוכר. חשוב שהאוכלוסיות שאנחנו מדברים עליהן יתקדמו בשוק העבודה, לא רק באקדמיה, אבל אי אפשר לשנות את פני החברה ולעלות מקו העוני בלי ללמוד ולרכוש השכלה".

ההנגשה לחרדים יכולה לכלול מבחינתך גם לימודים בהפרדה מגדרית – נושא שמעורר פולמוס סוער בעולם האקדמי?

"עמדת האוניברסיטה היא שאין לימודים בהפרדה. אישית אני חושבת שאם מרצות תוכלנה ללמד גם נשים וגם גברים, ואם ההפרדה תתרום לנשים חרדיות שלא מעוניינות ללמוד במעורב - יש לשקול את זה. אגב, בחברה הערבית אין מניעה ללימודים מעורבים".

את מדברת על קידום הגיוון בקרב הסטודנטים, אבל מה לגבי גיוון הסגל? רוב המרצים עדייו משתייכים לשמאל החילוני האשכנזי.

"זה לא צריך להיראות כך, ובאמת בזמן כהונתו של הרקטור הנוכחי (פרופ' ברק מדינה – ר"ר) מונו חמישה או שישה חברי סגל ערבים. בבית הספר לעבודה סוציאלית, שאני מגיעה ממנו, יש שלושה פוסטדוקטורנטים חרדים, ואת רואה הרבה יותר אוכלוסיות שבעבר לא הגיעו לתארים מתקדמים".

אבל בסוף ההרגשה היא שהמינויים לסגל נשארים נחלתה של אותה קליקה סגורה.

"כשמסתכלים על הנתונים רואים מגמה של שינוי. לפני עשרים שנה היו למשל הרבה פחות מזרחים לעומת המספרים היום. נכון שעדיין אין להם ייצוג הולם ביחס לחלקם באוכלוסייה, אבל אם נאמין שרוצים לשנות, יש סיכוי שנשנה.

"אני מרגישה שאני יכולה וצריכה לעשות מעבר למה שעשיתי בשנים האחרונות, כדקאנית החוג לעבודה סוציאלית. היה לי הרבה יותר קל וכיף להישאר פה, אני יכולה לשבת לי בשקט ולחקור כל היום, אבל אני לא מסוגלת להסתפק בזה כי אני רואה שיש לי אחריות. בעלי אומר לי 'את כל הזמן מעורבת במה שאת חוקרת' - אבל חוקר שלא מעורב, אני לא מצליחה להבין את המהות שלו".

כשלמורה אין יכולות

ב־1 בספטמבר תיכנס חורי־כסאברי לתפקידה החדש, כאחת מחמשת הסגנים של נשיא האוניברסיטה, פרופ' אשר כהן. לראשונה בתולדות האוניברסיטה העברית ממונה לתפקיד הזה אדם מהחברה הערבית. מלבד המיקוד בנושא המגוון באקדמיה, תעסוק הסגנית החדשה גם בפרויקטים כמו התאמת ההוראה לתקופה שאחרי הקורונה.

מונא חורי־כסאברי נשואה לג'וני, קצין פיקוח ובקרה בירושלים, ואם לשניים. היא נולדה בחיפה לפני 46 שנים, למשפחה שמוצאה מהיישוב מע'אר שבגליל. אביה היה חשמלאי ואמה עקרת בית. משכונת ילדותה, ואדי ניסנאס בעיר התחתית, היא זוכרת היטב את העוני, האלימות והסמים. "בשנים האחרונות השקיעו שם בשיקום שכונות", היא אומרת. "המקום נראה טוב יותר, אבל עדיין לא רמת־אביב ."'ג

להוריה היה ברור שנתיב המילוט של מונא ואחותה מהחיים בסביבה של אלימות ופשיעה עובר דרך השקעה בלימודים. "הם לא היו אנשים משכילים, אבל הם הבינו שאין ברירה - כדי שנתקדם בחיים חייבים לרכוש השכלה. גם אני וגם אחותי היינו תלמידות טובות מאוד, בסוף שנה ההורים היו מסתובבים עם התעודות שלנו ומשוויצים".

אחרי כיתה ו' היא נשלחה לחטיבת הביניים של בית הספר האיטלקי בעירה. כדי לממן את לימודיה נשארה מונא הצעירה בבית הספר אחרי תום הלימודים וניקתה את הכיתות. למרות הקושי שחוותה, היא לא סוחבת טראומות מהתקופה הזו. "הקלה עליי העובדה שהייתי חלק מקבוצת ילדים שעבדו בניקיון. היו גם כמה ילדים שלא היו צריכים להישאר אחרי הלימודים, ובכל זאת הם עזרו לי וחיכו איתי כדי שניסע יחד הביתה. אף פעם לא צחקו עליי".

לאחר שסיימה תיכון היא עבדה במשך שנה כדי שתוכל לממן לעצמה לימודים אקדמיים. במקור היא תכננה להירשם לבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, אך מכיוון ששם הייתה מגבלת גיל, החליטה חורי־כסאברי ללמוד באוניברסיטה העברית. "להורים שלי היה קשה מאוד עם זה שאני עוזבת את הבית, אבל קרוב משפחה שלי שלמד בעברית משפטים שכנע אותם שזה מקום טוב, והם הסכימו שאבוא לפה".

למה בחרת דווקא בעבודה סוציאלית?

"תמיד רציתי לעסוק במשהו שקשור לאנשים; בהתחלה חשבתי גם ללמוד משפטים, אבל לא התקבלתי. עבודה סוציאלית זה משהו שמתחבר למקום שבו גדלתי. עניין אותי לדעת למשל למה אנשים

"החלום הוא להקים פרויקט התערבות לאמהות בסיכון משלב ההיריון. המטרה היא לתפוס את הילד עוד לפני שהוא נולד, כדי שלא יהיה מעורב בעבריינות כשיגדל. כי מי עובד אחר כך הכי קשה? העובדים הסוציאליים עצמם - אחרי שהילד עבר על החוק, או כשהוא מגיע לכלא. כשאתה כבר בקצה, המערכת נזכרת בך"

מתמכרים לסמים, ואיך אפשר לעזור להם. ראיתי במכורים אנשים רגילים: הרי כשהשכן לא מסטול, הוא מדבר איתך כמו כל אדם אחר. הגישה שלי היא אנטיתזה לתפיסה האמריקנית שדוגלת בענישה כבדה. אני מאמינה שצריך לשקם ולא להעניש. שוב, אולי כי אני מכירה את האנשים האלו ואת הנסיבות שגדלו בהן. נכון, ניקיתי כיתות כדי ללמוד, אבל היה לי עורף משפחתי חזק".

את המסלול באוניברסיטה העברית היא התחילה ,1993־ב במחשבה שתלמד שם שנה אחת ואז תנסה שוב להתקבל לאוניברסיטת חיפה. היא נשארה בירושלים מאז ועד היום, אך בתוכה היא עדיין חיפנית. "בחיים לא אקרא לעצמי ירושלמית. לפני שבועיים, כשמכבי חיפה זכתה באליפות, הייתי מאושרת".

אחרי התואר הראשון המשיכה למסלול ישיר של תואר שני ודוקטורט, ובאותה תקופה נישאה וילדה את בתה הבכורה, ליאן. הרבה נשים נתקעות בשלב הפוסטדוקטורט, שקשה יותר לשלב אותו עם חיי משפחה, אך חורי־כסאברי לא עצרה. "הפוסט שלי היה באוניברסיטת שיקגו. הייתה לי ילדה בת 11 חודשים, ובעלי לא היה יכול להצטרף אליי בארה"ב, אבל ידעתי שאני חייבת להחליט: או שאני עושה את זה - או שאני מפסיקה את הקריירה, כי אי אפשר להתקדם באקדמיה בלי פוסט־דוקטורט. מעבר לזה, לא רציתי שבעתיד יגידו שהתקבלתי לאיזשהו תפקיד בזכות היותי ערבייה; היה לי חשוב לעמוד בכל מקום בזכות עצמי ובזכות ההשכלה שלי. אז שילמתי מחיר.

"החלטנו שאסע לשיקגו לבד. בעלי הצטרף אלינו לחודש הראשון עד שמצאנו מסגרת לילדה, ואחר כך הגיע פעם בחודש וחצי לשבוע אחד כדי להיות איתנו. זה היה קשה מאוד, אבל צלחנו את זה".

כך עברה עליה שנה של כתיבה מחקרית, ריצות למשפחתון, לילות לבנים של השלמת עבודה וסופי שבוע ארוכים בשיקגו הקפואה, בלי שאיש יהיה לצידה

ויתמוך בה. בסוף השנה היא חזרה לארץ והשלימה כאן את הפוסט־דוקטורט. בהמשך מונתה לפרופסור באוניברסיטה העברית, ולפני שלוש שנים החלה לכהן כדקאנית בית הספר לעבודה סוציאלית.

מקצוע העבודה הסוציאלית נחשב לשוחק ולא מתגמל, אך חורי־כסאברי אומרת שבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה נאלץ לסגור את הרישום מוקדם מהצפוי בגלל ביקוש אדיר. 90 אחוז מהנרשמים, אגב, הן נרשמות. "נכון, זה מקצוע שקשה להתפרנס ממנו בתחילת הדרך, אבל קציני מבחן למשל מרוויחים יפה, ותמיד אפשר להתפתח ולפתוח קליניקה פרטית".

המחקרים שערכה במשך השנים חזרו לא פעם אל הרקע שצמחה ממנו. בין השאר חקרה חורי־כסאברי את ההבדלים בין המגזרים בכל הקשור לאלימות בני נוער: "מצאנו שהחשיפה לאלימות בחברה הערבית גבוהה בהרבה מאשר במגזר היהודי, ושתלמידים יהודים לומדים באקלים בית־ספרי הרבה יותר חיובי. יש גם דברים משותפים לשתי החברות – למשל, בשתיהן דתיּות מפחיתה אלימות ועבריינות. מחקר שעשינו כאן במזרח העיר הראה גם שככל שאתה דתי יותר, כך פוחתים הסיכויים שתהיה מעורב באלימות פוליטית. גם בחברה החרדית מצאנו שככל שאתה חרדי יותר, אתה

פחות אלים".

עבודת הדוקטור שלה עסקה באלימות בבתי הספר, ובפוסט־דוקטורט חקרה אלימות מורים כלפי תלמידים. מורים כלפי תלמידים? - אני שואלת כדי לוודא ששמעתי היטב. "כן, את לא היחידה שחושבת שהיא לא הבינה נכון. אני בין החוקרים היחידים שעסקו באלימות המורים. היום משרד החינוך לא יאשר מחקר כזה. קל מאוד לדבר על נוער עבריין ולהאשים את הילדים וההורים, אבל יש גם מורים אלימים. כביכול אלו שתי תופעות מנותקות, אבל למעשה הן כרוכות זו בזו".

מה מאפיין מורים אלימים?

"זו תופעה שקיימת יותר בחברה הערבית. בחברה היהודית אין אלימות פיזית מצד מורים - הם משתמשים בה פחות בגלל הפחד מהחוק - אבל יש התעללות מילולית. גילינו גם שמורים שאין להם מסוגלות עצמית גבוהה משתמשים באלימות, כי הם לא מאמינים ביכולת שלהם למשמע את התלמידים".

אחד החלומות שלה, אם רק יימצאו לכך משאבים, הוא להקים פרויקט התערבות לאמהות בסיכון משלב ההיריון. "המטרה היא בעצם לתפוס את הילד עוד לפני שהוא נולד, כדי שלא יהיה מעורב בעבריינות כשיגדל. לשם כך צריך לתת לאמא הדרכת הורים, ולעזור לה ולילד. לעיתים האמהות עצמן מעשנות ומשתמשות בסמים במהלך ההיריון, ולכל הדברים הללו יש השפעה".

העובדים הסוציאליים קורסים כבר עכשיו. קשה לי לדמיין שהם יתפנו לטפל גם בילדים שטרם נולדו.

"זה מה שמצער, כי מי עובד אחר כך הכי קשה? העובדים הסוציאליים עצמם - אחרי שהילד עבר על החוק, או כשהוא מגיע לכלא אופק. כשאתה כבר בקצה, המערכת נזכרת בך. לפני כן, עם כל העומס המוטל על העובדים הסוציאליים, מי יכול להגיע לזה".

לחסוך מהילדים את הדילמה

את הריאיון קוטעת שיחת טלפון מבנה, שמבקש שלא תשכח להביא לו טייק־אווי לארוחת צהריים. חוריכסאברי מסבירה לי בחיוך שהיא עצמה מבשלת בעיקר בסופי שבוע, ועל האוכל הביתי במשפחה ממונות הסבתות. "אמא שלי שולחת אוכל ואני מקפיאה. ככה יש לי קובה ובצקים מסורתיים וזה מה שמציל אותי, אבל רק בתנאי שאני מחזירה את הקופסאות".

את הזמן הפנוי שסיפקו לה ימי המגפה הראשונים היא ניצלה כדי להתחיל לכתוב הצעת מחקר בתחום שמעסיק אותה רבות – "מיקרו־אגרשן", תוקפנות זעירה שפירושה גם גילויי גזענות סמויים. "גזענות, בכל העולם, לא מבוטאת רק כמו שהיא. כשמישהו אומר לי למשל 'וואי, איזו עברית יש לך' - מה זאת אומרת, איזו עברית יש לי? אני פרופסור מהמניין באוניברסיטה העברית. אם יגידו 'ערבייה מסריחה' אני אבין מה אומרים לי, אבל מה זה למשל 'את לא נראית ערבייה'? איך אני אמורה להיראות? או שלפעמים רוצים להחמיא ואומרים 'את משלנו'. מה זה משלנו? זה אומר לבטל אותי ולהפוך אותי לשלך".

"בכלל, לא פשוט להיות ערבי בישראל. בימי הפיגועים של שנות התשעים, חברים שלי היו חוזרים הביתה בלי לדבר מילה בדרך, שלא יחשדו בהם. למרות ההתקדמות שעברנו, הגזענות עדיין קיימת. גם היום אני יכולה לעמוד בקופה בסופר ולשמוע ממישהי 'לכי תקני בעזה', ואחרים למדו לעטוף את זה במשפטים כמו 'לא רואים שאת ערבייה'".

חווית קושי מיוחד כסטודנטית ערבייה?

"אני חייבת להגיד שהמזל שלי היה שלמדתי בבית הספר לעבודה סוציאלית, ושם אף פעם לא הרגשתי אפליה. תמיד דאגו ליצור לי התאמה כדי שארגיש בנוח. למשל, בקורס על זיכרון היינו צריכים להגיש עבודה בנושא, וההדגמה לנושא הייתה על השואה. לנו

"עשיתי פוסט־דוקטורט באוניברסיטת שיקגו. הייתה לי ילדה בת 11 חודשים, ובעלי לא היה יכול להצטרף אליי בארה"ב, אבל ידעתי שאני חייבת להחליט: או שאני עושה את זה - או שאני מפסיקה את הקריירה, כי אי אפשר להתקדם בלי פוסט־דוקטורט. לא רציתי שבעתיד יגידו שהתקבלתי לתפקיד בזכות היותי ערבייה. אז שילמתי מחיר"

הסטודנטיות הערביות לא היו ניצולי שואה לראיין, אז כל אחת בחרה אירוע זיכרון משמעותי וראיינה בהקשר אליו. אני כתבתי על הטבח בכפר־קאסם כי היה לי מי לראיין בתחום. גם סטודנטיות יהודיות בחרו אירועי זיכרון מגוונים. כשהיה לנו קורס שעסק במשפחות, המרצה עודדה אותנו לכתוב על נישואי תערובת בין יהודים לערבים. דווקא אז, ,1993־ב זה היה מקובל. היום יותר קשה, ואנשים נלחמים לשמור על הזהות שלהם".

יש הבדל מהבחינה הזו בין בית הספר לעבודה סוציאלית לבין יחידות אחרות באוניברסיטה?

"בברירת המחדל שלנו כעובדים סוציאליים אנחנו הרבה יותר מקבלים את האחר, ולא משנה מה הדעה הפוליטית או המקור שלו. יש פה אנשים על כל רצף הפוליטיקה. תפיסת הבסיס של העבודה הסוציאלית ממתנת את הדברים. אתה רואה מולך את האדם, ולא את הדעות שלו או המוצא שלו.

"חוק הלאום התקבל בדיוק כשמוניתי לדקאנית. הרגשתי שקיבלתי מתנה מהאוניברסיטה, אבל שבמקביל קרה משהו רע. זה מתסכל. היו תגובות כמו - תגידו תודה שאתם עובדים אצלנו, תודה שאנחנו נותנים לכם ללמוד. מה זה 'נותנים לנו ללמוד'? או שאני שווה או שאני לא שווה. אי אפשר עם הדואליות הזאת".

משפחתה של מונא חורי־כסאברי היא נוצרייה - עובדה שמעניקה לה לפעמים "הכשר" בעיני ישראלים, אף שהיא עצמה אינה מייחסת לדת חשיבות. "אני אדם חילוני לגמרי. הדבר היחיד שאני עושה הוא להציב עץ אשוח, כי אני אוהבת את זה, והילדים שלי הוטבלו, כי זה היה חשוב לבעלי ולמשפחה. אנשים אוהבים להגיד על ערבים־נוצרים 'אה, אתם בסדר', אבל קחי ערבי מוסלמי וערבי נוצרי בשדה התעופה; בן רגע שנינו רק 'ערבים'. זה המקום הכי משפיל שאפשר להגיע אליו. בכל פעם שאני שם, אני מרגישה כמה אני מושפלת. גם אם אני מראה תעודת מרצה זה לא עוזר, עדיין מעכבים ובודקים אותי".

בעל שוטר לא תורם לעניין?

"זה קצת מעדן, אבל לא עד הסוף. אם יש מקום משפיל, זה שם. לא יודעת למה זה כך, למה אי אפשר לעשות בידוק בצורה יותר מכובדת".

בתה ליאן )19( למדה בתיכון ליד"ה, לאחר מכן עבדה והתנדבה במשך שנה, וכעת היא לומדת באוניברסיטה. פהים )16( לומד גם הוא בתיכון הירושלמי הנחשב. "הוא דיבר קצת על שירות צבאי, כי כל החברים שלו עסוקים עכשיו בצו ראשון, אבל האירועים האחרונים חידדו לו שגיוס לצה"ל זה קיצוני מדי עבור ערבי".

ומה אביו השוטר חושב על זה?

"לי ולבעלי תמיד יש ויכוחים בנושא. ג'וני החליט על עצמו מה שהחליט, וכמובן עבד גם במהומות האחרונות, ועבד קשה. לפעמים אתה צריך לנרמל לעצמך את הערכים. באקדמיה אתה יכול לחשוב אם נכון לנהוג ככה או ככה, אבל במשטרה אתה לא יכול לשבת ולהתלבט, אתה צריך לעשות. את הילדים אני לא רוצה לשים בדילמה הזאת, וצבא הוא יותר לחימה ממשטרה. נכון שלא כל חייל נלחם בפועל, אבל אתה עדיין בצבא".

את שרה את "התקווה" בטקסים?

"בטקסים באוניברסיטה לא שרים את ההמנון, הדקאנים שהיו לפנינו ביטלו את זה. אם אני הייתי מבטלת האדמה הייתה רועדת, אז אני שמחה שזה נעשה לפני תקופתי. כשאני נמצאת באירוע ו'התקווה' מתנגנת, אני עומדת אבל לא שרה. אין לי חיבור לזה".

מי שלא שר את התקווה ולא מזדהה עם ערכי הציונות יכול להוביל את האוניברסיטה העברית?

"הציעו לי בעבר להגיש מועמדות לתפקיד דקאנית בקנדה. לא עשיתי זאת, כי אני רוצה להיות בארץ. זה המקום שבו נולדתי ובו אני רוצה להישאר. אני מבינה שהאוניברסיטה היא מוסד ציוני, אבל היא גם פתוחה לקבל את האחר".

כשהציבור הערבי מכריז על שביתת הזדהות עם תושבי עזה, את כסגנית נשיא תאפשרי לזה להיכנס לאוניברסיטה?

"זכותו של כל אדם לשבות, כל עוד זה לא נגד החוק. כל אחד ינהג לפי מצפונו, אבל אני לא אכניס את זה בעצמי לאוניברסיטה".

השקט הנוכחי מפחיד אותי

ההודעה על מינויה התפרסמה רגע לפני שמהומות ערביות שטפו את הארץ, והגיעו גם לסף האוניברסיטה השוכנת במזרח ירושלים. "זו לא תקופה קלה", היא אומרת. "מצד אחד אני אומרת לעצמי - וואלה, איזה יופי, באוניברסיטה מעריכים אישה ערבייה ולא מקפחים אותה על רקע המוצא שלה. מצד שני, כשאני רואה מה קורה בשטח, אנחנו במצב לא טוב. בעיקר מפריע לי נושא האלימות בחברה הערבית. הנשק הזה הרי לא צץ פה פתאום, הוא היה קיים כל הזמן, ואנחנו כבר שנים מתריעים על כך.

"אדם שמעז לרצוח את אח שלו, את בן דוד שלו, את שכן שלו - מה אתה מתפלא כשפתאום הוא קם ומתפרע ומתחיל לירות באחרים? ממה אתם מופתעים? שימוש בנשק לא חוקי מופנה בדרך כלל כלפי קבוצת השייכות שלך, אבל רק כשהנשק כוון כלפי יהודים, נזכרו שיש כאן בעיה. מצער אותי שהנושא יטופל רק בגלל זה, ולא מתוך התייחסות לערבים כאזרחים שווים.

"מעבר לכך, הערבים בישראל מקבלים שדר שהם סוג ב'. אם מחוקקים כאן את חוק הלאום, מה חשבתם שיקרה? אנשים שואלים מה ההתפרצות הזאת עכשיו, אבל זה ממש לא עכשיו. זה סיפור שנבנה לאורך שנים, האדמה מבעבעת מבפנים ורק היה צריך גפרור שיבעיר הכול. גם השקט הנוכחי מפחיד אותי, ואם לא יטפלו במצב הכול יתפוצץ שוב".

תחושת קיפוח יכולה להסביר רצח של עובר אורח יהודי?

"אותי מזעזע שאנשים קמים ועושים לינץ' במישהו. איך אתה יכול להרוג מישהו, לא משנה מה הסיבה? גם אם הוא האויב הכי גדול שלך, זה לא מוצדק".

לא שמענו אמירה כזו מהמנהיגות הערבית.

"יש ויכוחים בתוכנו, וכל אחד רוצה לגרור את זה למקום אחר, אבל היו הרבה יותר קולות נגד השימוש באלימות מאשר בעד. אנשים ברשת כן גינו את האלימות".

אבל לא חברי הכנסת הערבים.

"אנחנו לא איזה עדר שהולך אחרי חברי הכנסת. הם באמת מנהיגים של 2 מיליוני אנשים? לחשוב כך זה לבטל את כל השונות בינינו. יש אי הסכמות אפילו בתוך הרשימה המשותפת, אז איך אפשר לצפות שהציבור כולו יסכים עם חברי הכנסת? זה דבר גדול יותר מהשאלה מה אמר פוליטיקאי זה או אחר. יש תהליך שמתפתח כבר זמן רב, אלימות שלא ראינו כמוה בשנים האחרונות, והיא לא מטופלת כמו שצריך".

מה דעתך על כניסת עבאס לממשלה? את חושבת שהחיבור שלו עם בנט יעבוד, ויצליח להשפיע גם על מעמדם של ערביי ישראל?

"מצד אחד הם הצליחו להחליף את ביבי, מצד שני אני לא רואה שזו ממשלה שהולכת להחזיק מעמד. אולי בכל זאת יהיו הפתעות".

חשבת להיכנס בעצמך לפוליטיקה?

"פנו אליי לא פעם והציעו שאשתלב ברשימות לכנסת, אבל אני מרגישה שכל אחד צריך לעשות מה שהוא הכי טוב בו. אני טובה פה, ויש טובים ממני בפוליטיקה". 0

"בזמן כהונת הרקטור הנוכחי מונו חמישהשישה חברי סגל ערבים. בבית הספר לעבודה סוציאלית יש שלושה פוסטדוקטורנטים חרדים. לפני עשרים שנה היו הרבה פחות מזרחים לעומת המספרים היום. נכון שעדיין אין להם ייצוג הולם ביחס לחלקם באוכלוסייה, אבל אם נאמין שרוצים לשנות, יש סיכוי שנשנה"

1244

he-il

2021-06-11T07:00:00.0000000Z

2021-06-11T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282505776539742

Israel Hayom