תקציר העלילה: העץ לא מפסיק לתת – תפוחים, ענפים, אפילו גזע - והילד לא מפסיק לקחת. העץ לא מפסיק להיות מאושר, והילד לא מפסיק להיות ממורמר.

אם יורשה לי להביע דעה, העץ הנדיב הוא אחד הספרים המבאסים שהולידה המאה ה־02. היצירה המפורסמת מאת המשורר והמאייר היהודי־אמריקני של סילברסטיין, העוסקת במערכת היחסים בין ילד לעץ, הפכה לסמל לאהבה ללא תנאי. גם כשנותר ממנו רק גדם, העץ עדיין מאושר.

"אם הוא חי וגדעו אותו עד למטה, הוא כנראה עצוב מאוד. ואם הוא מת, גם אז הוא עצוב מאוד", אומר לי עודד יפה, מומחה לעצים. עכשיו אני תוהה אם העץ המסור־עד־כדי־פראייר שנותן לילד לרושש אותו - לאכול מפירותיו ולמכור אותם, להתנדנד על ענפיו ולהניף עליו גרזן - הוא אכן עץ תפוחים. "התפוח הוא עץ לא קטן, אבל הוא ודאי לא גדול", אומר יפה. "אולי בעיני ילד הוא נראה כך. אין לו ענפים חזקים מספיק שילד במשקל 12־10 קילו יוכל להתנדנד עליהם, וזה נכון גם לעצי התפוחים שבחוץ לארץ. זה לא עץ שיכול לספק חומרים לבניית בית, ולא בונים ממנו סירה.

"אם תדחקי אותי לפינה אומר שזה מתאים אולי לעץ תות, שהוא הרבה יותר מאסיבי ויש לו יותר ענפים. אני מעריך שהכניסו את התפוחים כי זה אלמנט יפה".