כמו הגוף והנשמה, כך בין הארץ לשמיים ישנו מתח מובנה. האינסופי והמוגבל אינם מדברים באותה שפה: האחד סולד מכל גשמיות מצומצמת, והאחר אינו מכיר ברוח המנוכרת לגבולות.

מתח זה איננו מקרי, אלא נטוע ביסוד בריאת העולם. בתיאור בריאת האנושות, האדם מוצג הן כעפר מן האדמה והן כבריאה בצלמו של אלוהים. תפקידנו לחבר בין שני הממדים, כאשר לא פעם הניסיון להשכין את השלום המיוחל נוחל כישלון ויוצר ייאוש גדול, שביטויו הוא ויתור על אחד הצדדים, הרוחני או הגשמי.

למשל, המרגלים מן הפרשה הקודמת מיואשים מן הארציות. כאנשי רוח הם יודעים מה קורה כאשר החזון השמיימי פוגש במציאות הארצית, ויודעים עד כמה זה יכול להיות צורם ומביך. הכניסה לארץ תאלץ אותם להתגייס לצבא ולהילחם, להקים מערכת חינוך ולהתמודד על עתיד הילדים, להזיע בשדה על מנת לאכול את לחמם, לעסוק בתככי המסחר והפוליטיקה. הדבר האחרון שמתחשק להם עכשיו הוא לעזוב את המדבר החמים והנעים, בבחינת "ָרַחְצִתּי ֶאת ַרְגַלי ֵאיָכָכה ֲאַטְנֵּפם" (שיר השירים ה, ג).

החיים במדבר קוסמים להם, שהרי המדבר נעשה למעין "ישיבה" אולטימטיבית: הם לומדים תורה כל היום, פרנסתם מובטחת בדמות המן הקסום היורד מן השמיים, הדאגות מהם והלאה וכך גם עול האחריות, הקדוש ברוך הוא ומשה עבדו ממלאים את כל צורכיהם, ולא נותר להם אלא להתאהב ולהיאחז בסטריליזציה של החיים.

מעשים זהים, כוונות שונות

לא לחינם, שליחותם של המרגלים לארץ כנען מעוררת בהם ניכור עמוק: הארץ אומנם זבת חלב ודבש, אך את מי מעניינת בכלל תנובה ארצית?! הם בעניין של רוח בלבד, וכאשר הם שבים אל המדבר הם מנסים להפיץ את בשורת הרוח שלהם ולשכנע את האומה כולה לוותר על הכניסה לארץ, עקב קלקולה לכאורה: ַוּיֹ ִציאּו ִּד ַּבת ָהָאֶרץ ֲאֶׁשר ָּתרּו אֹ ָתּה ֶאל ְּב ֵני ִיְׂש ָר ֵאל ֵלא ֹמר ָה ָא ֶרץ ֲא ֶׁשר ָע ַב ְרנּו ָבּה ָלתּור אֹ ָתּה ֶא ֶרץ אֹ ֶכ ֶלת יֹו ְׁש ֶבי ָה ִהיא (יג, לב).

אנשי הרוח אינם יכולים לסבול את הארציות ומוציאים דיבתה, מלכלכים עליה. הם בטוחים כי המפגש בין הרוח לחומר בעייתי, מעין מלחמה נטולת סיכוי להרמוניה, ומתארים כיצד הארץ אוכלת את יושביה. מסקנתם ברורה: מוטב להמשיך לשבת במדבר ולחיות את חיי הרוח, מלהתלכלך במפגש עם המציאות הארצית.

קרח, לעומתם, מייצג את הצד האחר של אותו מטבע. קרח מיואש מן השמיים, מן האפשרות לקיום של היררכיה במציאות: ַוִּיָּקֲהלּו ַעל מֶֹׁשה ְוַעל ַאֲהרֹן ַוֹּיאְמרּו ֲאֵלֶהם ַרב ָלֶכם ִּכי ָכל ָה ֵע ָדה ֻּכ ָּלם ְקדֹ ִׁשים ּו ְבתֹו ָכם ה' ּו ַמּדּו ַע ִּת ְת ַנ ְּשׂאּו ַעל ְק ַהל ה' (טז, ג).

בשונה מן המרגלים, קרח אינו מבקש לבטל את עולם המעשה המתקיים על הארץ. באותו עולם טענתו מוצדקת: בעולם המעשה משה רבנו הגדול ואנוכי הקטן חייבים בשמירת השבת ואסורים בלשון הרע באותה מידה בדיוק, ואין למי מאיתנו פריווילגיות עודפות. עולם הרוח הוא שמטריד את מנוחתו של קורח. האפשרות להתרומם מעלה כלפי השמיים, להתנשא במובן של מימוש הפוטנציאל, היא האיום הגדול מבחינתו.

אם כן, במעשה אולי אין שום הבדל והכול שווים, אבל בכוונה כבר תיתכן שונּות מובהקת, שונּות אשר תכליתה להניע התקדמות וצמיחה ולתת ביטוי למיוחדות האישית של האדם העומד מול הקדוש ברוך הוא, שהרי "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה). יש מי שמתפלל כמצוות אנשים מלומדה, ויש מי שעומד נוכח פני ה'; יש מי שמתפלל בלב נשבר, ויש מי שליבו אטום והוא רק מחכה שהתפילה תסתיים ויהיה אפשר ללכת הביתה. רבדים אלו בעבודת ה' מאפשרים לאדם לנוע מעלה, אל עבר השמיים, לבטא את ייחודיותו, לממש את שליחותו ולהצהיר כי לקיומו האישי יש ערך.

דיבת השמיים

לאור זאת מתבהר מדוע המשנה במסכת אבות מעידה על קורח שהוא אב־טיפוס למחלוקת שאיננה לשם שמיים (אבות ה, יז). מחלוקת לשם שמיים כשמה כן היא. זוהי מחלוקת המאפשרת לראות את השמיים אשר מבעד לחילוקים, מחלוקת אשר מרחיבה את השמיים ועושה מקום לצבעו האותנטי של האדם, לשורש נשמתו, ומאפשרת מפגש בר קיימא שאינו מבטל את השונות.

לכאורה נאבק קורח את מאבק השוויון, אלא שמעולם לא הוא ולא נשיאי העדה, שותפיו למאבק, הציעו לוותר על תפקידם רם המעלה כלוי או כנשיאים. למעשה כל עניינה של האסופה שיצר הייתה התנגדות למשה, שבעומקה הייתה התנגדות לרעיון שאדם בעולם הצליח לטפס גבוה כל כך. הרעיון הזה מאיים עליהם איום עמוק, ועל כן הם עורכים מסע של דה־לגיטימציה לאפשרות של האדם הארצי לעלות מעלה אל עבר השמיים. הם קוראים לזה התנשאות, וממש כמו המרגלים מנסים לשכנע את האומה בצדקת דרכם. אך בשונה מהם לא בדיבת הארץ מדובר. הם מוציאים את דיבת השמיים, שהרי לא משה, העניו מכל האדם, הוא המתנשא, אלא השמיים הם שנישאו אותו ומינו אותו לשליחו של מקום.

המרגלים, הכבולים בשלשלות של ברזל לעולם הרוח, מתקשים להכיל את עולם המעשה ומוציאים את דיבת הארציות, ואילו קרח, בניגוד אליהם, כבול לעולם המעשה, אינו יכול לסבול את עולם הרוח ומנסה לבטל את קיומם של השמיים. התיקון לשתי תנועות הייאוש הללו יבוא בדמות הסולם של יעקב, אשר רגליו נטועות על הארץ וראשו מבקש שמיים.