סופרים הם לא האוכלוסייה שהכי סבלה בקורונה. לנסות לכתוב בסלון זו לא בדיוק המקבילה של שבויי מלחמת ההתשה מתרגמים את "ההוביט", או של אוסקר ויילד כותב את "ממעמקים" מהכלא. לרופאים ולשליחי וולט היה יותר קשה. סופרים הרי המציאו את הריחוק החברתי ואת העבודה בטרנינג, הרבה לפני שאלה הפכו לקונצנזוס בכפייה. ובכלל, מהו הסגר אם לא ריטריט כתיבה מהחלומות?

אלא שהמציאות הייתה חלומית פחות. נעדרו ממנה מקומות חיים, פינה שקטה ורעש לבן. אם לשאול מטאפורה מאחינו הכימאים, גיבורי השעה: כשאין חמצן, הלהבה דועכת. ולפחות מבחינת החמצן והלהבה, על האנשים שכותבים ספרים ועל אלה שממתינים להם עברה שנה מאתגרת.

החיים נחצו לשניים

ספרי מתח הם המלווים המושלמים לשדות תעופה, שפות בריכה ושאר מקומות שקיומם 2020־ב היה דליל. אבל יש מי שדווקא זכה להסתובב בפריז בלי מסכה, להתעלם מחוקי הריחוק ולעסוק בענייניו. הזוכה המאושר הוא דרור משעני. משעני, מחבר סדרת ספרי אברהם אברהם, שאף עובדה לסדרת טלוויזיה, ניצל את הסגרים לכתיבת ספר נוסף בסדרה, "אמונה", שראה אור לפני כחודש (הוצאת אחוזת בית).

"ההשפעה העיקרית של הקורונה על 'אמונה' היא שבפעם הראשונה הסעתי את הגיבור שלי, רב פקד אברהם אברהם, לחקור בחו"ל, וליתר דיוק בפריז", הוא מספר. "אני משוכנע שבגלל הגעגועים שלי לפריז - עיר שאני אוהב ומבקר בה ככל שאני יכול, ושלא ראיתי כבר המון זמן - החלטתי שאברהם צריך לנסוע לחקור שם, כדי שאוכל להסתובב בה איתו".

ממש כמו ספריו, משעני משדר ריאליזם מהול בנגיעות אופטימיות. "את 'אמונה' כתבתי מתחילתו ועד סופו בתקופת הקורונה, והיא אפילו עזרה לי לקיים את שגרת הכתיבה. אני כותב בסטודיו שלי, בשעות הבוקר, ומכיווןשהילדים למדומהבית, בפיג'מות ומול הזום, לא הייתי צריך לדחות את תחילת יום הכתיבה לשמונה או לשמונה וחצי, אחרי שאני מכין להם ארוחות בוקר ולוקח אותם לבית הספר. נסעתי לסטודיו שלי בשש בבוקר, לפעמים אפילו לפני, וכתבתי ימים ארוכים. המכשול היחיד היו מחסומי המשטרה בדרך לסטודיו, אבל גיליתי באילו שעות הם מוצבים והיכן, והצלחתי להגיע למרות זאת".

בנוגע לתחושת החנק הכללית, משעני הלך על מינוף: "כל זמן שכתבתי את הספר, לא חסר לי כלום. הכתיבה הייתה תחליף טוב לכל מה שאיבדנו באופן זמני. רק לאחר שגמרתי לכתוב, התחלתי להרגיש בחסרונות - בתי הקולנוע, הספריות, חנויות הספרים, בתי הקפה, הנסיעות".

מי שהפגינה פחות השלמה עם המצב היא הסופרת שפרה הורן, שספרה החדש, "החדר שמול החומות", אמור היה לראות אור כבר לפני חודשים. במקרה שלה,

מיה טבת־דיין: בדרך כלל אני כותבת בבית, אבל בקורונה הבנתי מהר מאוד שכל עוד אני בסגר עם כולם, אני רק מוציאה מנות מהמטבח ולא עושה שום דבר משלי. אז ירדתי לאוטו. מתוך השעות האלו באוטו נכתב בסוף ספר שירה שלם

תותחי המגפה בהחלט רעמו ושיתקו.

"כל תקופת הקורונה הייתי שרויה בגפי בביתי בירושלים", היא אומרת בגילוי לב. "הימים והלילות עברו עלי כשאני שרויה במצב רוח קטלני עד קטטוני. לא כתבתי ולו מילה אחת, והתקשיתי להכין אפילו רשימת קניות למכולת. צפיתי בעוד ועוד סדרות טלוויזיה, עד שהגעתי להרעלת סרטים. אם ישאלו אותי היום מה ראיתי ועל מה אוכל להמליץ, לא אדע לענות. הרגשתי בתקופה הזו שחיי נחצו לשניים - לפני ואחרי. הסגר סגר וחנק אותי גופנית ונפשית. הדמיון הפורח, שמשמש אותי ביומיום לכתיבה, היה שבוי בתיאורי אימה שפקדו אותי בהקיץ ובחלום".

ומה לגבי הספר החדש?

"סיימתי את כתיבתו כבר לפני שנתיים, הוא היה אמור לעבור עריכה ולצאת לאור, ואז פרצה המגפה. בשל השיתוק שאחז בי, לצד השבתת ההוצאה ושליחת העורכים לחל"ת, הוצאת הספר לאור נדחתה מחודש לחודש. בנסיבות אחרות אולי הייתי מתרעמת, אבל באותה תקופה הייתי שרויה בהלך רוח תבוסתני, ומצאתי עצמי מוכנה לוותר על הוצאת הספר, רק שתסתיים המגפה. כל מה שרציתי היה לצאת מהבידוד שנכפה עלינו, לחבק את אהוביי, להרגיש את קרני השמש על העור ואת הרוח על הפנים, ולחיות את הרגע ללא מגבלות, ללא מסכות וללא פחד".

היו לקורונה גם יתרונות מבחינתך?

"לכאורה היו בה כל היתרונות למעשה הכתיבה. כמה מחבריי הסופרים טענו שהתקופה הזו הייתה עבורם פורייה במיוחד. זה הרי בדיוק מה שסופרים זקוקים לו: שפע של זמן פנוי להיכנס למאורה, להתבודד ולכתוב בלי פיתויים חיצוניים. אבל לי ההשתבללות הכפויה הזו גרמה לשיתוק. עם קפיאת הגוף והנפש, קפא גם הדמיון והרצון לכתוב".

רכב משלה

יש מי שהקורונה הכניסה לשיתוק, ויש מי שהיא הכניסה לרכב. למשוררת והסופרת מיה טבת־דיין דווקא נולד תוך כדי קורונה ספר רביעי, אמנם בלידה פחות סטנדרטית.

"|בדרך כלל אני כותבת בבית, אבל בקורונה הבנתי מהר מאוד שכל עוד אני בסגר עם כולם, אני רק מוציאה מנות מהמטבח ולא עושה שום דבר משלי", היא מתארת. "בבת אחת נעלם לי לא רק מרחב הכתיבה, אלא גם מרחב המחשבה והתודעה. עם כמה שאני טיפוס של בית, זה היה חנק נוראי מבחינתי. אז ירדתי לאוטו, שבמשך שלושה חודשים רצופים חנה באותו מקום מתחת לבית. הבאתי לשם כמה ספרי שירה שאני אוהבת, פינצטה ותאורת פנס, כי העברתי משם גם לייבים בפייסבוק. בשלב מסוים התקשרו אליי מחברת מכוניות גדולה ואמרו שהם רוצים לעצב מכוניות לאנשים כמוני, כלומר מכוניות שיכולות להפוך למשרד, ואם אני יכולה לייעץ להם. מתוך השעות האלה באוטו נכתב בסוף ספר שירה שלם, שעומד לראות אור בקרוב. בהתאם לצורה שבה נכתב, נתתי לו את הכותרת 'לאן שנצוף שם בית".

נשמע שעשית הרבה יותר מלצוף. הייתה לך תקופה פורייה ממש.

"במהלך הסגר הראשון, שהיה כל כך פתאומי ומוחלט, כתבתי שיר כמעט מדי יום. לא כל השירים יצאו טובים, אבל לכולם נתתי כותרות דומות: עשרים ימים לסגר, שלושים ושמונה ימים לסגר, וכך הלאה. שישה או שבעה מהם נכנסו לספר החדש. אני קוראת בהם היום ורואה את התמונות עוברות מול עיניי. האוטו, הגבינות שהזמנו ממשקים ושנתקעו בצפון, השליחים בחדר המדרגות. השירים האלה זכו לתהודה עצומה בפייסבוק, ברדיו, בכתבי עת ובעיתונים, כי כנראה היה צמא בכל זאת לדברר לעצמנו את מה שקורה.

"מבחינתי, הדבר שהכי היה קשה לי בסגר היה לפצח את העניין הזה של האמהות בתקופה של שבר עולמי עצום כזה. מה זה אומר להיות אמא עכשיו. ומכיוון שזה מה שעסקתי בו, זה גם מה שהכי עניין אותי לברר בשירה שלי".

זה בעצם ספר ששם את הקורונה במרכז?

"כיוצרת ניצבתי בפני החלטה שלא ידעתי מה התשובה הנכונה לה: האם נכון, ובכלל אפשרי, לכתוב על אירוע גדול כל כך בזמן אמת? האם לא נדרשת איזו פרספקטיבה? איך אפשר לכתוב על משהו שעדיין לא הספקת לעבד? כמה מחברותיי, כותבות בעצמן, היו נחרצות בעניין הזה: אי אפשר. הן אמרו לי 'תכתבי על נושאים אחרים שמעסיקים אותך, ותגיעי לקורונה בעוד כמה שנים'. אבל אני הרגשתי שאין לי ברירה. הכתיבה שלי גם ככה תיעודית, מתרחשת בזמן אמת. מה שמעניין אותי הוא תמיד מה שקורה עכשיו, לי ולעולם. הרבה פעמים אני מעלה שירה שלי לפייסבוק והיא עוסקת בדברים שקרו ממש היום. הפתרון שלי בתקופת הקורונה היה לכתוב את הדבר הזה בדיוק: את זה שאין מילים, שלא ברור מה קורה, שזו תקופה של מבוכה עצומה מבחינה קיומית. שלא ברור לי יותר איך להיות אדם, איך להיות אמא, איך להתנהל.

"באחד השירים אני שואלת האם ייתכן שניקיתי באקונומיקה את גביע המילקי שאני אוכלת עכשיו. בשיר אחר סיפרתי איך בתי אמרה שהיא לא רוצה להביא ילדים לעולם. זה היה משפט ששבר את לבי. כתבתי שם שמה שלא אגיד לה לא ישנה עכשיו. מה כבר אפשר לומר לילדייך כשהסיפור של הקיום משתנה בפתאומיות ובקיצוניות כזו מול העיניים? אז על זה כתבתי. על המבוכה הזאת, על זה שאין לי תשובות. ואני חושבת שבזכות הכנות שלי מול עצמי, זה שלא עבדתי על עצמי ולא ניסיתי לספר שום סיפור יפה יותר מהמציאות, יצא ספר שאני אוהבת במיוחד".

בעבר נהגו לומר שישראל היא הכוכב ה־15 בדגל ארה"ב. אף שהאמירה הזו הולכת ודוהה, וגם בספרות, העשור האחרון התאפיין בהתאהבות סקנדינבית דווקא

ג'ונתן פראנזן: מצאתי את עצמי בלי שום דבר לעשות חוץ מלהתחיל לעבוד על ספר חדש. והיה מוקדם מדי להתחיל כזה. אז היו כמה חודשים של בעצם לא לעשות כלום, ולהרגיש מדוכא בקשר לזה

- עדיין פינה חמה שמורה בלב הקוראים העבריים לסופרים היהודים־אמריקנים. זו הייתה אשליה נחמדה לחשוב שאם כבר נסגרים בבית, אולי פשוט נכין קפה שפוי ונזמין באינטרנט את "החדש של". אבל מאחורי הספרים יש סופרים, והסופרים ישבו מאחורי הסגרים, ויהי רעב בארץ.

הבשורה הטובה היא שאחרי כמה חודשים של הדממה מוחלטת, ההוצאות חזרו לעבוד על הספרים של הסופרים שהצליחו לכתוב אותם. אחד מהם הוא, למרבה השמחה, ג'ונתן פראנזן. וכך, הסגרים והמלחמות האידיאולוגיות בארה"ב מוכת הקורונה לא השפיעו על זכותנו המנדטורית לפראנזן חדש. הבשורה הרעה, מבחינתו לפחות, היא שהם כן השפיעו על התקופה שבין הספרים.

ספר המסות המפורסם ביותר של ג'ונתן פראנזן נקרא "איך להיות לבד", שראה אור .2017־ב אבל נשיכת הבדידות הפיזית, מתברר, גרועה מהמטפורית. "במשך זמן מה, הסגר דווקא הקל על העבודה על הרומן שלי", הוא אומר בשיחה מניו־יורק. "לא היו הסחות דעת, ומכיוון שלא יכולתי לצאת בערב, הלכתי לישון מוקדם וקמתי מוקדם מאוד, וזה אידיאלי לכתיבה".

התוצאה של אותה משמעת עצמית היא פראנזן חדש, "צמתים", שכקודמיו יראה אור בהוצאת עם עובד. "רק כשסיימתי את 'צמתים' התחלתי להתמודד עם כל המגבלות. בדרך כלל כשאני מסיים ספר אני מתגמל את עצמי בטיול ארוך מעבר לים ולנסיעות עיתונאיות (פראנזן כותב למגזין "ניו יורקר"; ג"ח). לא אתלונן על כך שהייתי תקוע בבית - זו תהיה תלונה פריווילגית - אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי בלי שום דבר לעשות חוץ מלהתחיל לעבוד על ספר חדש. והיה מוקדם מדי להתחיל כזה. אז היו כמה חודשים של בעצם לא לעשות כלום, ולהרגיש מדוכא בקשר לזה".

גישה פילוסופית יותר נקט תומאס אוגדן, פסיכואנליטיקאי וסופר יהודי־אמריקני, ששני רומנים שלו ("הפרטים שהושמטו", "לא אמא שלי") ראו אור בעברית בהוצאת עם עובד. "זה לא היה עידן של מגפה אלא עידן של מיליארדי מגפות", הוא אומר. "לכל אחד מאתנו הייתה מגפה משלו. במהלך המגפה האישית שלי המשכתי לכתוב מאמרים פסיכואנליטיים, הכנתי ספר אנליטי לפרסום, והשלמתי רומן באותה צורה שהייתי עושה בכל תקופה אחרת בחיי.

"אני מוצא שחוויית הכתיבה מתרחשת במרחב חלומי, בהוויה שמושפעת מעט מאוד מאירועים המתרחשים בעולם החיצון. המרחב הנפשי שבו אני כותב הוא בו־זמנית מרגיע ותובעני. בדיוק כפי שעשיתי רוב חיי, גם במהלך המגפה שלי כתבתי בסופי שבוע. כשכתבתי הזמן הכרונולוגי נעלם. הפתיע אותי שעם בוא העייפות הסתכלתי על השעון וגיליתי שחלפו שעות. כמה זמן חלום נמשך? אי אפשר לומר, בגלל ההבדל באופי הזמן בחלימה ובערות. אם היה הבדל כלשהו בחוויית הכתיבה במהלך המגפה, הוא כנראה היה בהקלה שחשתי כשנחלצתי משעמום חֵיי הערות, שהתרחשו בבידוד יחסי".

בהשראת שרנסקי

"קנאת סופרות", או "החדש של מאיה ערד", היה הסנונית הראשונה שבישרה את תום הבצורת. הספרים שלה הם חדשות גם בשנים כתיקונן, והפעם האייטם היה כפול: הספרים חוזרים, השגרה באופק.

"המגפה תפסה אותי שני פרקים לפני השלמת הטיוטה הראשונה", מספרת ערד. "במהלך המגפה סיימתי טיוטה ושכתבתי - שאצלי זה רוב העבודה. בגלל שהכתיבה של הספר הייתה מסובכת הוא התעכב. התוכנית הייתה להוציא אותו בתחילת ,2020 אבל עקב הנסיבות טוב שזה לא קרה".

הסגר שינה את שגרת הכתיבה שלך?

"אני כותבת בבית, לא מסוגלת לכתוב בבתי קפה, אבל בהחלט היה לי חסר להתאוורר מהכתיבה בבית קפה, להיכנס לחנות ספרים, להיתקל באנשים. לקחתי כמובן מאליו שיש כמה שעות ביום שהבית עומד לרשותי, כששאר הדיירים בבית הספר או במשרד. ופתאום מצאתי את עצמי עם שתי בנות עשרה שלומדות בזום, ועם שותף לחדר שנאסר עליו להיכנס למשרד שלו. זו בהחלט הייתה הרעה בתנאים, שלקח לי זמן להתרגל אליה.

"בתחילת הסגר יצא לי לראות סרטון של נתן שרנסקי חולק תובנות שלו מהתקופה בכלא הרוסי, שרלוונטיות גם לתקופת המגפה. לקחתי משם את התובנה שכשאין לך שליטה על הרבה דברים, אתה חייב לעשות את מה שיש לך שליטה בו. במקרה שלי, הכתיבה. כל הזמן הזכרתי לעצמי שהכי גרוע יהיה אם בעוד שנה מהיום אסתכל לאחור ואראה שנוסף לכול בזבזתי את הזמן הזה".

חיי האקדמיה הם חלק חשוב בכתיבה שלך. הדממת העולם האקדמי והמעבר לזום השפיעו עלייך?

"מצד אחד לא היו אירועים לנכוח בהם או אירועים שהוזמנתי אליהם, נסיעות בוטלו והיה יותר זמן לכתוב. מצד שני, לעובדה שהאוניברסיטה נעלה את שעריה לחצי שנה ולא אפשרה למרצים להיכנס למשרדיהם הייתה השפעה גדולה עלי. להתרגלות לזום היו יתרונות מבחינתי. המגפה גרמה לי לעשות דברים שמעולם לא עשיתי, פשוט כי אני טכנופובית ורגילה לשגרה. עברתי לקרוא ספרים דיגיטליים, ועברתי להשתמש בזום. ברור שזה יתרון, ולא רק לי. זה מאפשר גם למי שגר רחוק, מי שיש לו ילדים קטנים, ובעצם כל מי שלא יכול להקדיש ערב שלם לנסיעה וחיפוש חניה אבל יכול לפתוח את המחשב לשעה - להגיע לאירוע. מצד שני אין תחליף למפגש פנים אל פנים. אני מאוד מחכה שזה כבר יקרה".

כשהמציאות היא רומן דיסטופי

כשספר חדש רואה אור, הוא חדש רק בעיני הקוראים. עבור הסופר מדובר בחדשות ישנות. החדשות בעולמו הן שהוא לא כותב את הספר הזה יותר; הוא כבר לא חי דרך עיני הדמויות, לא אוסף עבורן אנקדוטות ואפיונים. עולמו התרוקן והוא מבשיל לסיפור חדש, בתהליך אובדן ושיקום שאי אפשר להאיץ. מה הוא עושה בינתיים? יוצא מהפיג'מה, מתלבש יפה ומתחיל להסתובב בעולם עם הספר. מתראיין וחותם, לפעמים גם מקבל פרסים. כלומר, אלא אם כן ספרו החדש ראה אור בדיוק בזמן מגפה עולמית.

את יערה שחורי, סופרת ועורכת ראשית בהוצאת כתר, הקורונה תפסה בדיוק כשספרה "שנות העשרים" היה מועמד לפרס ספיר, וספרה הקודם, "אקווריום", עמד לצאת לאור בחו"ל. שני אירועי מפתח בחיי סופר, שהיא חוותה בעיקר דרך הזום.

"התהילה הספרותית הזו ממילא לא בדיוק זהה לתהילה בעולמות אחרים", היא אומרת. "אם תרצי, לא מדובר בנשף אלא בבופה מצומצם. אני מודה שהפתיע אותי העיסוק בפרס ספיר, כשהעולם יצא מדעתו. באמת שלא הבנתי את מי זה עוד מעניין, כשבספרד באותה תקופה אלונקות מתים נערמו במגרשים להחלקה על הקרח כי חדרי המתים בביתי החולים מלאו. חיינו ברומן דיסטופי, ובתקופה כזו כל העיסוק בפרס, בטקס, נראה לי משונה מאוד".

הצלחת לכתוב משהו תוך כדי הסגרים?

"כשהקורונה החלה להתפשט, חומר הקריאה העיקרי שלי היה מורכב מדיווחי החדשות. ואז מצאתי את עצמי שוקעת ברומנים גדולים, מאלה שאם הם נופלים לך על בהונות כף הרגל, המכה כואבת. בסגר השני ובחל"ת חזרתי לכתיבה. המשכתי בכתיבת רומן שהנחתי בצד, וכיוון שהוא התרחש במובהק בימים טרום הקורונה, הגיבורים טסים, מתנשקים, מתאבלים ולעיתים מתנחמים ללא מסכות או מרחק חברתי, מלבד הניכור הישן והטוב. זאת הייתה הקלה, לשקוע בעולם שלפני ."2020

ספרך הקודם, "אקווריום", ראה אור באפריל בהוצאת פרר, שטראוס וג'ירוהניו־יורקית המכובדת. הצטערת לא להיות שם פיזית?

"זאת כמובן שמחה עצומה, וברמה האישית אולי נס גלוי. הוא היה מתוכנן לצאת מוקדם הרבה יותר, אבל הקורונה שינתה את לוחות הזמנים. אבל לזמן הנמשך

היו גם יתרונות. בין השאר זכיתי לציטוט יפהפה על גב הספר שכתבה הסופרת האהובה עלי, סירי הּוְסְטוודט. בינתיים דברים מתרחשים, אבל בלעדיי. הספר עושה את דרכו בעולם, יש מכירות ויש ביקורות וסקירות, וריאיונות בכתב ובזום. ובעיקר השתאות גדולה מצדי. אני רואה את כל זה ממרחק. יותר מכול, אני מגלה עד כמה אני לא מבינה ולא מכירה את עולם המו"לות האמריקאית. אבל אני לומדת".

בקבוק יין ומסכה

המשפט "תזמון הוא הכול" אמנם נשמע יותר טוב באנגלית, אבל כל מי שאהב פעם אדם או מסע, יודע שזה עובד גם בעברית. כדי שהקסם יקרה, שני הצדדים צריכים להיות נכונים. כשספרה של אורית קלופשטוק, "לא יכולתי לרשום את זה בתיק", עמד לראות אור, שום דבר לא נראה נכון. המגפה בדיוק התחילה, והעולם עמד להיסגר. קלופשטוק, עובדת סוציאלית במקצועה, ריכזה בספרה שירים שכתבה לאורך שנות עבודתה, וראתה בחשש איך הספר שכתבה בדם לבה עומד לצאת אל עולם שאין בו חנויות ספרים, השקות ואפשרות להתקהל.

"כשדוד גוטסמן, בעל הוצאת פרדס, הודיע לי שהגיעה השעה להדפיס את הספר, שאלתי אותו, דווקא עכשיו? כשהעולם עוצר מלכת?", היא מתארת. "ממש לא רציתי להוציא ספר בזמן שכזה. זה היה בסגר הראשון. דוד ענה שגם בעיתות מלחמה ובתקופות משבר קודמות מכונות הדפוס אצלם לא הפסיקו לעבוד. אמנות זה חיים, ולא עוצרים את החיים. אז נסעתי לחיפה בכבישים הריקים לבית ההוצאה, כשאני עוטה מסכה וכפפות, והספר יצא מהמכונה לתוך ידיי כשהן עטויות כפפות קורונה. זה היה רגע מרגש ודרמטי.

"שני אירועים נפלאים שתוכננו לכבוד הספר בוטלו. אירוע בתיאטרון יפו, המָחזה של השירים בבימוי של חנה ואזנה־גרינוולד. ואירוע בשוני, מופע מוזיקלי של שירי הספר בביצוע תזמורת ביג בנד - 'אוויר לנשיפה' עם 25 נגנים. זה ציער אותי מאוד. לאושרי, 'משיב הרוח' הפיקו לי השקה נהדרת בזום, ובדיעבד העניין של הזום יצא גם לטובה, כי ההשקה מוקלטת ונצפית עוד ועוד ביוטיוב".

לא רק הזום יצא לטובה. אלוהי התזמון חלק מחסדיו לספר הזה, שהקורונה התגלתה כדבר הכי טוב שקרה לו. חודשיים אחרי צאת הספר פרץ מאבק העובדים הסוציאליים. במדינה בהדממה, שבדיוק לומדת על בשרה את הצורך באנשי התמיכה והסיוע, המאבק זכה להד ציבורי עצום, והספר שבר שיאים שספרי שירה, בישראל בפרט, יכולים לרוב רק לחלום עליהם.

"בדיעבד הטיימינג של יציאת הספר היה מדויק", מסכימה אורית. "הספר שלי הוא שירה חברתית, וזו הייתה השנה הנכונה לו. אפשר לומר שהוא נפל על אוזניים חשופות. אנשי תקשורת פתחו את ליבם לקבל את התכנים הקשים, ושיר הנושא של הספר הפך להמנון המאבק של העובדים הסוציאליים. מאוד ריגש אותי שאיגוד העו״סים מסר ספרים לשרים וח״כים בוועדות,

ושהשירים הוקראו ברמקולים בהפגנות. כשהספר חצה את קו מכירת 500 העותקים כעבור חודשיים, באתי עם בקבוק יין להוצאה והרמנו כוסית. אמרתי אז שבכל 500 עותקים נוספים נפתח בקבוק, ואנחנו לקראת הבקבוק החמישי".

השירים בספר נכתבו לפני פרוץ הקורונה. הצלחת לכתוב מאז שירים חדשים?

"הכתיבה עבורי היא חלק מתנועת החיים, היא לא ׳עצירה בזמן כדי לכתוב׳. היא מתרחשת תוך כדי תנועה, שורה שנוחתת עלי כשאני בפעולה כלשהי. וכמו שהספר שלי נכתב בפתקים שכתבתי באוטובוס, במשרד, במיטה, בעבודה, כך נזקקתי לתנועת החיים כדי לכתוב. בסגרים אין תנועה, יש הרבה לבד. כתבתי הרבה, אבל זו הייתה כתיבה אחרת. ירדתי הרבה לחורשה למטה בתוך ה־002 מטר להליכות, יותר בשביל שריר הכתיבה מאשר בשביל שרירי הרגליים. הכתיבה חיונית לי, אני חווה את החיים דרך הכתיבה. רק פעם אחת בחיי נאלמתי דום לתקופה ארוכה, אחרי פציעת הלם מפיגוע בקניון השרון בנתניה עירי. לקח לי שנה לחזור לכתוב שירה. כל התפקודים חזרו אלי בהדרגה, אבל רק כשחזרה לי התשוקה לכתוב, היכולת לכתוב, הבנתי שחזרתי לעצמי. יצר החיים חזר".

חצי ספר בשבועיים

פורס־מז'ור, כמו תאומו הרוחני דאוס־אקס־מכינה, הוא גיבור העל של הסופרים. כשהעלילה שלהם בצרה

שפרה הורן: כל תקופת הקורונה הייתי שרויה בגפי בביתי. הימים והלילות עברו עלי כשאני שרויה במצב רוח קטלני עד קטטוני. לא כתבתי ולו מילה אחת ואף התקשיתי להכין רשימת קניות למכולת. עם קפיאת הגוף והנפש קפא גם הדמיון והרצון לכתוב

הם מזמנים כוח עליון שינחת מהשמיים וישנה אותה. לפעמים הוא מגיע לעזור להם גם בחיים האמיתיים. "פנגולין מדביק את כל העולם במחלה" (או "וירוס מסתורי דולף ממעבדה בסין", תלוי בז'אנר) זו דוגמה טובה. זה בדיוק מה שקרה לבארני נוריס, מחזאי, משורר וסופר בריטי מוערך ועטור פרסים, שספרו הלירי והיפה "חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער" יצא לאור בעברית בהוצאת לסה.

נוריס, משורר שגם הרומן שלו הוא שירה, מזקק את המוטו של הסופרים כולם כשהוא מסכם: "בקורונה היה יותר זמן לכתוב, אבל היו פחות חיים לכתוב עליהם". אם כי הוא מרכך מיד: "אבל לחיים יש נטייה למצוא אותך בכל מקום, ובסופו של דבר גם החלל הזה התמלא בחומרים". מבחינת נוריס, פורס־מז'ור־קורונה השתלב בנסיבות והתגלה כעורך אכזר ויעיל.

"לסגרים, ולמצב כולו, הייתה השפעה מעשית גדולה", הוא אומר. "המשמעות של המגפה הייתה דיכוי של הרבה קולות. זה בלט בעיקר בתיאטרון, שם ההזדמנות להתבטא נעלמה כמעט לחלוטין, אך גם בסיפורת. היציאה לחל"ת הפכה את העבודה מול העורכים לאיטית הרבה יותר. פרסומים רבים עוכבו, ומכיוון שיש תור וסדר, ההשפעה של זה תימשך עוד שנים. מבחינת הרגלי הכתיבה שלי, יש לי עכשיו יותר פרויקטים שמתעכבים בפיתוח מכל מה שפרסמתי או הפקתי בקריירה של עשר שנים. זה יוצר לחץ וקולות פנימיים בלתי פוסקים. אבל לפסק הזמן הכפוי היו גם יתרונות. נאלצתי להודות שדברים שחשבתי שהם מחזות שלמים, הם למעשה רק אנקדוטות בתוך מחזה. אותו הדבר קרה גם בכתיבת רומנים.

"אבל הדבר אולי הכי משמעותי מבחינתי הוא שבמשך כמה שנים רצופות עבדתי ככל שיכולתי, בעיקר מתוך צורך להרוויח כסף, שהיה דרוש לי כדי לפרנס את רעייתי לשעבר, שאובחנה כחולה באנורקסיה־נרבוזה מעט אחרי שהתארסנו. נכנסתי למעגל קסמים של ייצור יתר רק כדי לייצר. בשנה החולפת עברתי בהדרגה לפרסם רק את מה שאני חייב לפרסם, במקום לפרסם כל מה שאני יכול. אולי הייתי צריך שיקרה משהו קיצוני כמו מגפה עולמית וסגר כדי לשבור את המעגל הזה, שאני מקווה שאכן נשבר".

עדיין בהוצאת לסה, מתברר שהיא עצמה כיהנה בקוביד כפורס־מז'ור. ליתר דיוק, מתברר שיש מי שהקורונה היא לא הדבר הכי משמעותי שקרה להם בשנת הכתיבה .2020 נציגנו באיסלנד הוא אוליבר ת'ורנסטינסון הצעיר (יליד ,)1996 שהרומן הראשון שלו למבוגרים, "הלב שלי", תורגם לעברית וראה אור בהוצאת לסה. זו הפעם הראשונה שבה רומן שלו מתורגם לשפה זרה, והוא התקבל בארץ בחמימות (כולל במוסף זה).

החוויה, מתברר, השפיעה עליו. "בהחלט כתבתי יותר במהלך המגפה", הוא משתף, "אבל זה לא בגלל הקורונה. נמלאתי כל כך הרבה השראה אחרי ש'הלב שלי' תורגם, שכתבתי חצי ספר תוך שבועיים. היה ניצוץ שנדלק, הביטחון העצמי שלי עלה ופשוט כתבתי וכתבתי, ומאז לא הפסקתי. הוצאת לסה סימנה אבן דרך בחיי, ואני אסיר תודה להם לנצח. הם נתנו לי משהו שמעולם לא הרגשתי כסופר: הגשמה. הדברים שאמרו לי על כתיבתי ועבודתי ממש עוררו בי השראה".

בכל זאת, אולי גם המגפה העולמית קצת השפיעה עליך?

"לא יכולתי ללכת לבית קפה לכתוב, ולכן השתמשתי בשיטות אחרות. הכנתי לעצמי קפה והלכתי לאותו יער שעומר, הדמות הראשית ב'הלב שלי', מטייל בו כל הזמן. לקחתי איתי מחברות ומילאתי אותן. בדרך כלל אני כותב קודם על נייר ואז מקליד את הטקסט במחשב, זה נותן לי יותר זרימה. לפעמים הרגשתי חסר השראה להיות כלוא בבית, אז טיילתי וכתבתי בטבע. אבל באיסלנד מזג האוויר לא תמיד נהדר, אז נאלצתי להסתפק בביתי".

לכתוב בלי בית קפה

בזמן כתיבת שורות אלו, בבית קפה הומה אדם, מגפת הקורונה בארגנטינה עדיין בשיאה. אלה לא מילים ריקות שנועדו ליצור תחושה דרמטית, אלא מספרים שהם דרמה אמיתית. מה שכאן בישראל התחלנו לשכוח מהר מהצפוי, ברחבי העולם הוא עדיין ההווה. באוקטובר האחרון היה מספר המתים לנפש בארגנטינה מהגבוהים בעולם, והיא הפכה למדינה החמישית בעולם במספר מקרי התחלואה. באמצע ינואר 2021 נבלמה העלייה, רק כדי לחזור, בסוף מרץ, בגל גרוע בהרבה מהקודמים. מספרי המתים עלו, ומחסור בחמצן לחולים איים למוטט את מערכת הבריאות. נכון להיום, רק 20 אחוז מתושבי ארגנטינה מחוסנים בחיסון ראשון, והסוף לא נראה באופק.

בתוך כל אלו יושב מול המקלדת סופר משופם אחד. פבלו ְקצ'אז'יָאן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני, נולד 1977־ב בבואנוס־איירס. שניים מספריו ("תודה" ו"חופש מוחלט") ראו אור בארץ בהוצאות זיקית ותשע נשמות, וצברו קהל אוהדים אנין. המאפיין המרכזי של יצירתו הוא משחקי צורה ותוכן. לשיטתו, הצורה היא התוכן. וצורת העולם השתנתה לבלי הכר.

"בהתחלה כתבתי כרגיל, בכל יום בסטודיו שלי", הוא מספר. "כשהחל הסגר הראשון, אפילו ההליכה לסטודיו בוטלה למשך כמה חודשים, ומחוץ לסטודיו לא הצלחתי לכתוב כלל. ברגע שהתאפשר חזרתי לסטודיו, אבל עכשיו לא הצלחתי לכתוב גם שם. החיים סטו ממסלולם. בעבר נהגתי לרדת לקפה, ואז לחזור לסטודיו לכתוב. עכשיו בתי הקפה היו סגורים, וללא הפרספקטיבה שהעניקו לי, לא הצלחתי להתרכז. זה היה הרגל, והכתיבה בתקופת סגר הייתה כרוכה בלידתו של הרגל חדש. לקח לי כמה חודשים להתרגל למצב החדש, ובדיוק כשהתחלתי להתרגל נגמר הסגר והמצב הקודם חזר".

נאמן לתפיסתו, הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לאופן שבו צורה חדשה הופכת לתוכן חדש: "אחת העבודות שלי היא להעביר שיעורי כתיבה באוניברסיטת בואנוס־איירס. אני אוהב לאלתר בשיעורים, וכשעברנו לזום, חשבתי שלא אצליח. לכן, מאחר שלא יכולתי לכתוב פרוזה ולא שום דבר אחר, התחלתי לכתוב את השיעורים שלי. ואז קרה דבר משעשע. התחלתי להשקיע בזה פי שלוש עבודה ממה שהייתי רגיל. בסופו של דבר ההשקעה הפכה לספר, שיראה אור בקרוב. הוא אמנם לא מדבר על הקורונה בשום צורה, אבל בגלל הדרך והתקופה שבה נכתב, הוא נושא אותה על גבו בצורה אילמת".

היו לקורונה גם יתרונות מבחינתך?

"בעקבות שנת הקורונה ההרגלים שלי הפכו לרכים יותר. אני לא יודע אם זה טוב או רע. החלטתי לאמץ עצה שקיבלתי מחברים: 'אתה חייב לכתוב פעם משהו שיהיה בלגן מוחלט ומזעזע'. כזו היא הנובלה שכתבתי בקיץ הדרום־אמריקאי האחרון".

שלום ולא להתראות

אחד הנושאים המדוברים בקבוצות סופרים בשנה האחרונה היה איך ממשיכים מכאן. החוויה המשותפת נראתה, לפחות לפרק זמן מסוים, צרובה בהיסטוריית העולם באופן שאי אפשר להתעלם ממנו. איך נכתוב מעכשיו על מישהו שפוגש מישהי על מדרגות טרהסנטה, בלי לציין שהלימודים התקיימו גם בזום ובהתאם לתו הירוק? ובדידות הסגרים שכה דובר בה, האם גם היא תהפוך לנושא?

לפחות אם לשפוט לפי החוויה הישראלית, חודשים מעטים אחרי החיסון השני, החוויה היא מסכה נישאת ברוח. גם על פי הטלוויזיה האמריקנית, שהגיבה כמעט מיד לשינויים, נראה שיוצרים הושפעו 2020־ב מהקורונה, אבל במידה רבה יותר ממאבק השחורים המתחדש. ועדיין נשמע הכרחי לשאול: האם, לדעתך, הקורונה תיכנס לספריך הבאים?

"התשובה היא, שלוש פעמים, לא!", פוסקת מאיה ערד. "כשהמגפה הזו תסתלק סוף סוף מחיינו, ארצה לשכוח אותה כמה שיותר מהר. אם אתקל בספרים שמפרטים לעייפה איך הגיבורה הידקה את המסכה אל פניה או ספרה מאה מטר מהבית, אסגור אותם בטריקה. גם מגפת הדבר האיומה באירופה הותירה מעט רישום יחסית בספרות - גם הם רצו לשכוח.

"אחרי שהייתי כל כך נחרצת, אני מודה שאני כן מוכנה לקבל את המגפה בתור רקע, אם היא משרתת את הסיפור. נגיד, הנערה שגם כך קשה לה חברתית ומוצאת את עצמה מנותקת מהעולם, האישה שטיפולי הפוריות שלה נפסקו בגלל המגפה, הקשישה שלא יכולה לבקר את בעלה חולה הדמנציה וחוששת שעד שירשו לה לבקר הוא כבר לא יזהה אותה".

גם שפרה הורן נחרדת באותה עוצמה: "לא באל"ף רבתי. אני לא מוכנה לעבור את התקופה הזו שוב, ולו גם בשחזור ספרותי. אם כי אני מאמינה שרבים וטובים ממני כבר משחיזים את קולמוסיהם בשמחה".

תומאס אוגדן נשמע מרוכך יותר, אם כי עם אותה שורה תחתונה: "לא היה לי שום רצון לכתוב על המגפה, לא במונחים אנליטיים ולא כאירוע בסיפורת שכתבתי. אולי זה היה אמיתי מכדי לחלום".

קלופשטוק דווקא לא שוללת לחזור אל מחוזות האלכוג'ל בעתיד, ואפילו מוצאת בכך יתרונות: "מושגים כמו בידוד, סגר, מסכה, שני מטר - נכנסו לשירים שלי השנה. אבל אני מאמינה שיש לתת לאירועים לשקוע בנו, ושבעוד שנים נבין ונכתוב אותם אחרת מהאופן שבו הם נכתבים היום. אני מודה שכאדם כותב לחיות בצל מגפה עולמית זו חוויה שהיא טובה לכתיבה. כל דרמה בחיינו היא טובה לכתיבה. היא מביאה אותנו לקצה, לדחק, לעבודת הנפש".

ואילו משעני, כרגיל, ריאלי: "הקורונה לא נכנסה ל'אמונה', והיה בזה משהו משחרר. מחוץ לחדר הכתיבה העולם היה נתון לחוקים נוקשים, אבל בתוכו הדמויות שלי היו חופשיות, משוחררות מחרדת המגיפה והשפעותיה. יש לי הרגשה שהיא כן תיכנס לאחד הספרים הבאים".