מקור ראשון

הד פצצה רחוק

הטילים רועמים והמוזות אינן קופאות במקומן. הדי הירי, המציאות הביטחונית המלחיצה, יחס החברה הישראלית אל הפריפריה, כל אלה מוצאים את דרכם אל שירי משוררים תושבי עוטף עזה, אך לא משתקים אותם. שירים מאזור מלחמה

/ אלישיב רייכנר /

ִמּתֹוְך ַצ ֶּל ֶקת ָוא ִדי ְמ ֻפ ָחם ִי ְפ ְרחּו ַה ֲח ָצ ִבים/ ֱע ִלי ּו ְׁש ָחלֹות ְו ַצ ֶּל ֶקת ֶּפ ַרח, ְו ִזיר. ִי ְתרֹון ַה ַח ִּיים./ ֵאי ֶזה ַּת ָּיר ַי ֲע ֹצר ְּבׁשּו ֵלי ַה ֶּד ֶרְך ְו ִי ְד ֹרְך ֶאת ַמ ְצ ֵל ָמתֹו/ ִׂש ְמ ַחת אֹו ְקטֹו ֶּבר. ָה ֲא ִויר ָצלּול ְּכ ִפי ֶׁשֹּלא ָה ָיה ֵמעֹו ָלם/ ֶא ְפ ָׁשר ַמ ָּמׁש ִל ְׁשמֹ ַע ֶאת ָהעֹו ָלם סֹו ֵבב ַעל ְס ִביבֹו ָתיו, ְונֹוֵׁשם:/ ֶעֶרב ָּבא ֶאל ֶּכֶתף ַהְּגָבעֹות, ָּכְך ַׁשְרנּו, ּוֶמֶׁשְך ַהְּצָל ִלים/ ְּב ֶמ ְר ַחק ַה ָּשׂדֹות ִנ ְׁש ָמ ִעים ְצ ִלי ֵלי ִדי ְסקּוס ִׁשי ִני ְצ ִקי/ ֶזה ַה ַּב ְר ֶזל ָה ַע ִּתיק ַה ָּבא ֶאל ַא ְד ַמת ַה ֶּלס ְונֹו ֵׁשק ִל ְׂש ַפת/ ַה ָּמצּוק, ְו ָה ַלְך. ִי ְתרֹון ָה ָא ֶרץ. ַּת ַחת ַה ֶ ּׁשֶמׁש./ ִּב ְסגֹל ַה ַּמ ֲע ָרב ָּתצּוף ָלּה ְס ִפיַנת ָח ָלל, אֹו ְּפָלֶנָטה (ישראל נטע, "האלכסון של אמש", הוצאת הקיבוץ המאוחד)

את ישראל נטע מקיבוץ בארי ביקרתי שבוע אחרי הפסקת האש, שבועיים אחרי שעשרות בלוני תבערה מרצועת עזה כילו את רוב השמורה היפה של בתרונות בארי. אבל נטע בוחר להפנות את תשומת ליבי לפריחת העצים בקיבוץ. תראה את האקליפטוסים עם האשלים והזיתים, הוא מצביע בהתלהבות של ילד. הוא לא מתכחש לשריפות, אבל מבקש פרופורציה. "זה קשה מאוד, זה נורא. ככה נלחמים? בלשרוף? הריח מאוד חזק, וזה גם פוטוגני, ונורא מבחינה ספרותית, אבל בסוף, רוב מה שנשרף הוא שדה קוצים. אף אחד לא מת מזה".

נטע ,)65( הוא חבר הקיבוץ שבצפון הנגב המערבי מאז היותו בן חצי שנה, אב לארבעה וסב לנכדים. מגיל צעיר כתב שירה, אבל רק בגיל חמישים הוציא לאור את ספר שיריו הראשון, שעליו זכה בפרס יהודה עמיחי לשירה. "זה התבשל והתבשל עד שאי אפשר היה לסבול את הריח במטבח... ואז זה יצא", הוא אומר. "לא מזמן עברתי על הספרים וגיליתי שאני עדיין אוהב את השירים". בינואר האחרון ראה אור ספרו הרביעי, "האלכסון של אמש". על כריכת ספרו החדש הוא מוגדר כמשורר מתבונן, איש של קשב, צלם במילים. השירה שלו גדושה בתיאורי טבע ובביטויים מקראיים.

אף שהוא מתגורר במרחק חמישה קילומטרים בלבד מרצועת עזה, נטע לא רואה את עצמו כיוצר שמתגורר באזור מלחמה. "המלחמה מגיעה אלינו מדי פעם, ואפשר למצוא בשירים שלי איזה הד פצצה רחוק, אבל זה לא העיקר. לספר הראשון שלי קראתי 'צפון דרום מערב', כי הוא התכתב עם צפון מערב הנגב והיה בדגש מאוד מקומי, אבל יש הבדל בין דגש מקומי לדגש פריפריאלי. החיים שלי פה, אבל אני לא מרגיש בפריפריה, כי אנחנו במרחק שעת נסיעה מתל־אביב. למרות האיום של הטילים, זה גם לא קריית־שמונה פה. אנחנו לא מרגישים כך. יש התראות, ויש ממ"ד, אבל הקסאם הוא לא קטיושה. הקסאמים עושים בעיקר רעש. אצלנו לא נופלים פצמ"רים כמו ביישובים שנמצאים בטווח של 4 קילומטר מהרצועה. נופלים פה רק קסאמים ורובם חולפים מעלינו, לא רק כביטוי, אלא גם במציאות".

אמו של נטע גדלה במשפחה חרדית בעיר העתיקה בירושלים, אך יצאה משם בגיל צעיר לאחר שהתייתמה מהוריה. אביו הגיע מאירופה לפני השואה. הם נמנו על מקימי קיבוץ גזר, אבל עזבו והגיעו לבארי בשנת .1956 הוא גדל בקיבוץ, היה חקלאי, עבד במפעל הדפוס המקומי - מקור ההכנסה העיקרי של בארי - וכבר 15 שנה הוא איש המחשבים של הקיבוץ. בין לבין למד מקרא ולשון לתואר ראשון ושני, ויהדות במכון הרטמן בירושלים.

"בחנות ירקות ברחוב עמק רפאים בירושלים פגשתי פעם את פרופסור ישראל קנוהל שלמדתי אצלו, ומעל הפלפלים הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות בחיים. אמרתי לו שהמקצוע שלי הוא מחשבים, אבל הייעוד שלי הוא להיות משורר", הוא מספר. על השולחן בביתו מונחים ספרי יהדות. "אני משורר חצי רליגיוזי, וזה קשור כנראה לכך שאימא שלי באה ממשפחה חרדית. יש לי שורה באחד השירים שאומרת 'אנחנו נאבקים בכאבי הפנטום שההורים שלנו השאירו לנו'. לכל תנועת השכלה ויציאה מן הדת יש כאב פנטום. בלי ההסבר הזה, איך אפשר להבין את מעבר כאב השואה לדור שני ודור שלישי?".

לעומת המקורות היהודיים, מהמציאות הביטחונית

נטע מסרב להיות מושפע. "אני רוכב על האופניים גם בזמן מלחמה. הערבים לא יחליטו בשבילי מתי לרכוב ומתי לא לרכוב. בשבילי זה חלק מהצומוד. אל תשכח שבארי הוא קיבוץ של אחדות העבודה. אנחנו רבין, ואנחנו יודעים שצריכים לתת מכות לפעמים. המהומות על הגדר כאבו לי יותר מהטילים, כי זו הייתה מלחמה שאומרת עופו מכאן. הרבה אנשים לא הבינו את ההכרזה שם, שהם רוצים את המדינה הזאת ושאין לנו מקום כאן. אז עם כל הכבוד, אנחנו רבין. ועדיין, מדי פעם נכנס לשיר איזה הד פצצה רחוק או ואדי שרוף".

וכשהתותחים רועמים, המוזות באמת שותקות?

"אצלי זה יותר קשור ליציאת הספרים לאור. אחרי שאתה מוציא ספר, אתה רוצה שקט. יש לי שורה באחד השירים, איך אפשר לכתוב מוזיקה אחרי בטהובן. אחרי כל הוצאה של ספר יש ירידה במוזה. בכתיבה עצמה אין אצלי חוקים. הקטע הכי קשה בכתיבה הוא כשהקנבס עוד לבן, אבל ברגע ששרבבת את הרעיון הכללי, מתחילה העבודה שהיא עבודה מהנה, השיופים ובעיקר המחיקות. יש הרבה שיוף עד שאתה מגיע למנגינה הנכונה. הרכיבות הארוכות עוזרות, אבל צריך להיזהר. באוקטובר שעבר התרסקתי עם האופניים כי חשבתי על רעיון תוך כדי רכיבה. יש לי המון שירי דרך".

למרות הנוכחות הדומיננטית של הטבע בשיריו, נטע מעיד על עצמו שהוא עובר שינוי בתחום הזה. "אני דוחף להעביר את כובד המשקל מהפרח, השחלה והזיר אל האנשים. בכל ספר הם מקבלים אצלי יותר משקל. כשאני הולך בנתיבות או בטיילת בתלאביב, יש לי חיוך בלתי נגמר על הפנים. אנשים הם הדבר שמעניין אותי, ובארץ שלנו כל בן אדם הוא סיפור. אנחנו יושבים בארוחת צהריים בחדר האוכל של הקיבוץ, ארבעה חברים, וכל אחד הוא סיפור שואה לא ייאמן וגם סרט הוליוודי".

ְּכ ֶׁש ַהּמֹו ַח ְמ ַו ֵּדא נֹו ְכחּות ְמ ֻד ֶּי ֶקת/ ַה ֵּלב ַמ ְס ִּפיק ְל ַהְג ִניב ְּת ִפ ָּלה/ ַל ְמרֹות ֶׁש ַרק ַׁש ְב ִריר ֶׁשל ֶׁש ֶקט/ ַמ ְפ ִריד ֵּבין ָה ַא ְז ָע ָקה ִל ְנ ִפי ָלה (סלעית לזר, "רקמת הניתוק", הוצאת פרדס)

סלעית לזר גדלה כל חייה בנגב המערבי. היא נולדה במושב שרשרת הסמוך לנתיבות, למשפחת חורב שמוצאה מג'רבה. נישאה לאליאב, דור שלישי למייסדי קיבוץ סעד, ושם הם מגדלים את ארבעת ילדיהם. לזר היא אגרונומית בעלת תואר דוקטור במדעי הצמח, שחוקרת תהליכים פיזיולוגיים בפרחים ועצי פרי. לפני שנתיים וחצי הוציאה לאור ספר שירים ראשון, "רקמת הניתוק" ובימים הקרובים עומד לצאת לאור ספרה השני, "והעולם במסלולו הנודע".

"השירה העברית המודרנית ידעה כמה וכמה משוררים־אגרונומים ומשוררים־חקלאים", כתב דורי מנור על כריכת הספר החדש. "אך אצל איש מהמשוררים הללו לא הפכה האגרונומיה ללב הפועם של יצירתו כבשירתה היפה והעמוקה של ִסלעית, משוררת וחוקרת צמחים, הרוחשת לעולם הצומח אהבה להוטה ויוקדת".

לזר כתבה שירים מגיל צעיר, אך לא פרסמה אף שיר לפני צאת ספרה הראשון. הספר יצא ביום השנה הראשון לפטירתו של חיים גורי, שלזר זוקפת לזכותו את צאת הספר לאור. לפני למעלה מעשרים שנה למדה לזר במדרשת ייעוד בירושלים. יעל גורי, בתו של המשורר, לימדה אותה ספרות, ואביה הגיע גם הוא מדי פעם למפגש עם התלמידות. לזר הייתה נוהגת ללוות את גורי בדרכו חזרה לביתו. בעקבות השיחות ביניהם הוא נחשף לשיריה, ועודד אותה לפרסמם.

"אני עצמי לא רציתי לפרסם, לא ראיתי בשירה שלי משהו שקשור למישהו אחר. חיים השביע אותי שכשאוציא ספר אשלח לו עותק, ואחרי שהוא נפטר הרגשתי צורך לאגד את השירים ולשלוח עותק לאשתו כי חיים גם מוזכר באחד מהם". פנייה למשוררת והעורכת לי ממן שתערוך את השירים, הובילה ליציאתו של הספר בהוצאת פרדס. "השירה שלי הפכה לציבורית, וזה היה לי מאוד מוזר. כחוקרת אני מפרסמת הרבה מאמרים מדעיים ויש לי זהות ציבורית מקצועית נוכחת. הזהות כמשוררת חדשה ושונה וקצת מוזרה, אבל הדברים גם מתחברים, כי הרבה שירים שלי יוצאים מתוך הבוטניקה".

החיים בעוטף תחת איום הטילים משפיעים הן על המחקר והן על היצירה של לזר. "המרחב המוגן הפיזי שלנו הוא הממ"ד, אבל המרחב המוגן הנפשי שלי זו הגינה. במצבים של כוננות ספיגה אני מנסה לגנוב עוד רגעים בגינה, כי זה מה שמרגיע אותי. את הדוקטורט התחלתי בזמן צוק איתן, וכל הזמן

חששתי מה קורה לצמחים שלי בחממה כשאני לא נמצאת שם. כשנופלים טילים בחממות המחקר שלי אומרים בחדשות שיש פגיעה רק ברכוש, אבל אלו הצמחים שלי, שאני מטפחת אותם".

המציאות הביטחונית נוכחת ביצירתה של לזר. יש לה שירים על שערי עזה, על טבילה תחת צבע אדום, על דריכות פיזית ונפשית והתגוננות בין מרחבים. "חשבתי שיש לי רק כמה שירים כאלה, ופתאום מצאתי גם בשירים על מערכות יחסים ביטויים כמו כוננות ספיגה והפסקת אש. אין ספק שעזה נוכחת בשירים. באחד השירים כתבתי על החיים שלנו כאן כחיים על שפתו של סיר מבעבע. מדי פעם יש נתזים שפוגעים, אבל הפנים שלנו לכיוון אחר ואנחנו לא רואים את הסיר הזה. הרבה אנשים כתבו לי שהם מרגישים כך".

וכשהתותחים רועמים? המוזות אכן שותקות?

"לא אצלי, אני כותבת כל הזמן. אף פעם לא הרגשתי עצירה בכתיבה. מצד שני, אני גם לא יושבת במיוחד לכתוב. זה קורה תוך כדי, כשעולים דברים, גם כשאני נמצאת בחממה. קרה לי פעם

ישראל נטע: הקסאמים עושים בעיקר רעש. אצלנו לא נופלים פצמ"רים כמו ביישובים שנמצאים בטווח של 4 קילומטר מהרצועה. נופלים פה רק קסאמים ורובם חולפים מעלינו, לא רק כביטוי, אלא גם במציאות סלעית לזר: אין ספק שעזה נוכחת בשירים. באחד השירים כתבתי על החיים שלנו כאן כחיים על שפתו של סיר מבעבע. מדי פעם יש נתזים שפוגעים, אבל הפנים שלנו לכיוון אחר ואנחנו לא רואים את הסיר הזה לירון צדקה: אני לא כותב הרבה על המצב כי זה מקום שעוד כואב וחסום אצלי ואני רוצה לגעת בזה ממקום בריא ואופטימי יותר. אני גם לא רוצה לכתוב ממקום חלש של מסכנות אלא מתוך מקום חזק של אמונה, ביטחון, חיים וצמיחה

שהייתי בחממה של גרניום, עלו לי שורות ולא היו לי דף ועט, אז כתבתי עם ענף על החול ואז הבאתי דף ועט מהמשרד. המציאות הביטחונית היא חלק מהחיים פה. נכון שלפעמים הירי יותר מסיבי ויש תקופות לחוצות יותר, אבל בניגוד למה שחושבים, זה חלק מהשגרה. כשזה יותר חזק זה פשוט עולה לכותרות".

משפחות רבות מיישובי העוטף יצאו מהאזור להתאווררות קצרה במהלך מבצע שומר החומות. משפחת לזר העדיפה להישאר בביתה. "בצוק איתן גירשו אותנו פעמיים, כי סעד הפכה להיות בסיס צבאי והרגשנו תחושת גלות. זה קשה כשאין בסיס בטוח וידוע. אנחנו מרגישים יותר בטוחים בבית, והילדים מעדיפים להיות כולם יחד בממ"ד. יש לנו שם טקסים קבועים".

הספר החדש של לזר תוזמן לצאת לאור ביום השנה הראשון לפטירת אמה. "שני השערים האחרונים בספר מלווים את הפרידה ממנה. את תקופת המחלה שהייתה קצרה ונוכחת, וגם את זמן ההסתגלות לאבל ולהוויה החדשה כיתומה".

הכתיבה היא כלי תרפויטי עבורך?

"בהחלט, ולא רק מול המציאות הביטחונית. התמודדתי בעזרתה עם המחלה ועם המוות של אימא שלי, עם אתגרי האימהות, הקריירה והחיים. זה כלי ביטוי שלי, ודרכה אני פורקת את מה שאני מרגישה. יותר קל לי להתבטא בכתב מאשר בעל פה".

לזר מרגישה בנוח במקום של יוצרת מהפריפריה. "אני לא מרגישה חלק משום ברנז'ה של משוררים ומשוררות. בגלל המטפחת יש לאנשים נטייה לשייך אותי למשוררים של 'משיב הרוח', אבל לא פרסמתי בבמה הזאת מעולם. אני לא חשופה למה שקורה בירושלים ובתל־אביב, אבל אני גם מרגישה פחות בפריפריה גיאוגרפית ויותר בפריפריה חברתית. מצד אחד אני מזרחית וזה חלק מהזהות שלי, אבל מצד שני אני גם לא חלק משום חבורה של משוררים מזרחים.

"השתתפתי פעם אחת בפסטיבל 'באר שירה' שהתקיים בבאר־שבע. זו הייתה פעם ראשונה שישבתי בכובע המשוררת מול קהל, וזו הייתה

חוויה מעניינת. למדתי ליהנות מהתגובות לשירים. בהתחלה זה היה מביך ובהמשך זה נהיה נעים, אבל לא חסרה לי ההתקהלות. החיכוך עם אנשים לא תמיד קל לי. הפייסבוק הפך להיות עבורי זירה שנפגשים בה. פעם חשבתי שאת השירים שלי יבינו רק דתיים ג'רבאים שעוסקים בחקלאות, והיום אני רואה איך אנשים לוקחים את השירים ונותנים להם פרשנות שונה לחלוטין. זה כיף לראות איך שיר פורץ את המקום שבו הוא נוצר, ומקבל חיים משלו".

ֲא ִני יֹו ֵסף ֲא ִחי ֶכם/ ָמ ְכרּו אֹו ִתי ַּפ ֲע ַמ ִים/ ַּפ ַעם ַא ַחת ְּבגּוׁש ָּדן/ ּו ַפ ַעם ַא ַחת ִּבירּו ָׁש ַל ִים/ ֲא ִני יֹו ֵסף ֲא ִחי ֶכם/ ֶּבן ִי ְׂש ָר ֵאל ְּכמֹו ְת ֶכם/ ֲא ִני יֹו ֵסף ֲא ִחי ֶכם/ ִמ ְּשׂ ֵדרֹות/ ֹלא ִמ ְּשׁ ֶכם (לירון צדקה, מתוך השיר "מכירת יוסף", "ֵּביְנַתִים: שירים עד כאן", ספרי ניב)

מחלון המטבח של משפחת צדקה בשדרות רואים את הבניין שבו נהרג לפני מספר שבועות הילד עדו אביגל, מרסיס של טיל שחדר דרך חלון הממ"ד שבו שהה. לירון צדקה נולד בבאר־שבע, אבל כבר 19 שנה הוא תושב שדרות שמכיר היטב את החיים תחת איום הטילים. הוא הגיע לעיר בגיל ,18 כדי ללמוד בישיבת ההסדר המקומית. שבועיים לאחר שהכיר את רחלי, בת אשקלון, הודיע לה שאם יתחתנו יקבעו את ביתם בשדרות. היא עובדת סוציאלית במועדוניות של שדרות, הוא מחנך כיתות א'־ב' בבית הספר "תורני חדש" בעיר, ולהם שלושה ילדים. אחד מהם, נבו משה, נקרא על שם אביה של רחלי, משה עמי, שנהרג לפני תשע שנים מטיל גראד שפגע ברכבו באשקלון.

"נבו מאוד חי את השם שלו", מספרת רחלי צדקה. "בסבב האחרון הוא מאוד חשש לאימא שלי, שגרה בבית ישן באשקלון. כשאחד הטילים נפל ברחוב שבו היא גרה, בסמוך לבית שלה, הוא אמר לנו: 'לא מספיק שלקחו לי את סבא לפני שנולדתי, עכשיו רוצים לקחת גם את סבתא?'".

לירון צדקה החל לכתוב שירים בגיל ,15 כתלמיד בישיבה התיכונית, אבל מהמגירה הוא שלף אותם לראשונה רק לפני חמש שנים, במסגרת לימודיו לתואר שני במכללת חמדת הדרום. "באחד השיעורים, שעסק בדמויות במקרא דרך השירה העברית, סיפרתי שגם אני כתבתי שיר על רחל, והמרצה ביקשה שאקריא. בעקבות התגובות שלה ושל המשתתפים בשיעור, התחלתי לשתף את השירים בצוות ובכיתה, והתגובות נתנו לי את האומץ להוציא לאור את הספר לפני כשנתיים".

השיר על מכירת יוסף, שמתאר את תחושת הבגידה שחשים רבים מתושבי הדרום, נכתב לאחר הפגנה של תושבי שדרות בתלאביב, בעקבות אחד הסבבים של ירי טילים וחוסר תגובה מצד הממשלה. "זה שיר קצת מחאתי ואני לא בז'אנר של שירי מחאה, אבל הרגשתי שהספר הוא במה ושהקול של שדרות חייב להישמע כדי שידעו מה התחושות של התושבים כאן אחרי עשרים שנה של התמודדות עם הטילים".

למעט השיר הזה, אין בספר של צדקה שירים נוספים שמתייחסים ישירות למציאות הביטחונית באזור, אבל לאחר יציאת הספר הוא כתב שיר נוסף, "חיילים בלי מדים", בעקבות חוויה קשה שחווה עם ילדיו באחד המטחים על העיר "(ָּכאן ָּכל ֵאם ְוִאָּשׁה ִהיא ַחֶּיֶלת/ ְוָכל ָאב הּוא ֲחִצי ֶּגֶנָרל/ ָּכל ַיְלָּדה ְּכַבְרֶזל ְמֻחֶּשֶׁלת/ ְוָכל ֶיֶלד לֹוֵחם ְמֻהָּלל... 'ִמְבָצִעים' ְמקֹוָמם ַּבַּמּכֶֹלת/ ְּכָבר ָׂשַבְענּו ְיֵמי 'ַהְסָלָמה'/ ִלְצָבֵאנּו ֶיְׁשָנּה ַהְּיכֶֹלת/ ֶזה ַהְּזַמן! זֹו ָהֵעת! ִמְלָחָמה!").

"חזרנו הביתה מסעודת שבת שקיימנו עם בנות השירות הלאומי", מתאר צדקה. "פתאום היה צבע אדום ואזעקה, ומעל הראש שלנו התפוצצו עשרות טילים וטילי יירוט. לא היה לאן לרוץ ברחוב הצר, אז נשכבנו על הילדים ונצמדנו לחומה של אחת הבתים. המשכנו ללכת, ואחרי חמש דקות הייתה שוב אזעקה. הפעם אחת השכנות הכניסה אותנו לממ"ד בבית שלה. הילדים היו בפחד. אשתי ניהלה את האירוע ונתנה פקודות. לבן שלקה בחרדה היא נתנה תפקיד להוביל אותנו הביתה, לממ"ד. הרגשנו ממש כמו חיילים במשימה. השיר שכתבתי בעקבות האירוע הזה מבקש להעביר את התחושה של החיים פה. את הרפיסות וחוסר המשילות, את חוסר הביטחון מצד הרשויות, אבל גם את האמירה שלמרות הכול אנחנו עושים את תפקידנו, ומצפים לזרוע הנטויה וליד החזקה של הקב"ה שמתגלה דרך צה"ל והממשלה".

לצדקה אין ספק שהמציאות הביטחונית משפיעה על יצירתו. "שאלות קיומיות תופסות פה יותר משקל לעומת מקומות שלווים יותר בארץ. ובכל זאת, למרות הציפיות, אני לא כותב הרבה על המצב. זה מקום שעוד כואב וחסום אצלי, ואני רוצה לגעת בזה ממקום בריא יותר ואופטימי יותר. זה תהליך אישי פנימי שאני צריך לעבור. זה יבשיל ואני מאמין שזה ייצא. אני גם לא רוצה לכתוב ממקום חלש של מסכנות אלא מתוך מקום חזק של אמונה, ביטחון, חיים וצמיחה".

כמחנך כיתות א'־ב', צדקה נחשף מקרוב למחיר הנפשי שמשלמים ילדי שדרות על החיים לאורך שנים תחת איום הטילים. "מחנך בשדרות זה אומר להיות בקשר עם התלמידים כל הזמן, לקבל ילדים עם חרדות אחרי סבבים, להתמודד עם חוסר רצף של למידה ותפקוד ועם רגרסיות חברתיות, לימודיות ונפשיות. יש ילדים שעוברים טיפולים פסיכולוגיים, וילדים שעייפים בבוקר בגלל פחדים בלילה. כל זה בנוסף לכל מיני גירויים שמחנכים מתמודדים איתם בכל הארץ. כאן צריכים קודם כול לחזק חוסן נפשי של ילדים, כשהם עוד לא בנויים ללמידה. אנחנו עושים את כל מה שאפשר, וברוך ה' מתגברים ולומדים. הילדים פה גיבורים. הם חזקים יותר מילדים במקומות אחרים, כי הם מחושלים ויודעים להתמודד טוב יותר".

צדקה מעביר סדנאות כתיבה בבית הספר שבו הוא מחנך, ומאמין שהכתיבה מהווה כלי ריפוי לתלמידים. כיוצר בפריפריה חשוב לו לחזק את תחום השירה והיצירה באזור מגוריו. "עולם השירה פחות מפותח פה. אם אני רוצה להשתתף בערב משוררים, לשמוע שירים או להקריא, אני צריך לנסוע. קיימתי בעבר כנס משוררים בשדרות. קראנו לו 'ִׁשיַרְיָתא', והמטרה שלו הייתה לייסד פה בית ליצירה ולכתיבה מתוך עולם של תורה. זה דבר שחסר, אבל אני צריך פניּות כדי לקדם אותו".

בתגובה ל"כן, לשנות מבפנים" מאת בכל סרלואי, גיליון פרשת נשא

לפעמים דרוש שינוי מהיר

כאב דתי לחמש בנות מוכשרות ומצליחות, כבן זוג לאישה קרייריסטית ומצליחנית, כמייסד אולפנה וכשותף להקמת תוכנית תלמוד תורה ברמה גבוהה לבנות - אני מכיר מקרוב את האתגר של נשים הרואות עצמן דתיות הדוקות ופמיניסטיות. ההגדרה שלי לפמיניסטית־דתייה היא אישה שיש לה רצון עז להרגיש שווה וליטול חלק פעיל ומשמעותי בעבודת ה' שלה, כפי שהיא מרגישה בעולם החילוני שבו היא חיה.

אך יש לי כמה השגות על הדרך שבה חלק מהדברים מוצגים בדברי בכל סרלואי. ככלל, אני מסכים שאין פתרונות מושלמים לאתגרים שהיא מציבה, אבל אני סבור שהניסוח שלה בעייתי.

ראשית, אני מסכים עם הטיעון שלפיו שינוי חברתי לא צריך לקרות באופן פתאומי; שינוי חברתי הוא תהליך ארוך, ואם בכל פעם שצץ רעיון חדש נהפוך את הכול, הדבר עלול לגרום יותר נזק מתיקון. אבל האם זה תמיד נכון? לדוגמה, כשעלתה הסוגיה של הצבעת נשים ביישוב היהודי הובעה התנגדות עזה מצד רוב הרבנים, לרבות הרבנים החרדים ואסכולת הרב קוק. בראייתם, הצבעת נשים הייתה בבחינת סתירה לתורה, להלכה ולהיררכיה התורנית. עם זאת, לאחר שהחוק עבר והדברים הגיעו לידי מעשה ההתנגדות חלפה, וכעת כל הנשים מרחבי הקשת הדתית מצביעות בבחירות ולא נראה שמישהו רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולטעון שהדבר נוגד את ההלכה. זוהי דוגמא לשינוי משמעותי מיידי ומוצלח, שנכפה מבחוץ.

מתי אפוא רצוי שינוי מהיר, ומתי נדרש תהליך ארוך? זו שאלה מורכבת שאין עליה תשובה אחת ברורה. מכל מקום, הדוגמה הזו ממחישה שיש מקרים שבהם נכון לחולל שינוי מהיר וכפוי.

שנית, בין שתי טענותיה העיקריות של סרלואי ישנה סתירה : מצד אחד היא טוענת שחייב להיות שינוי ושהוא צריך להתהוות בתהליך ארוך; מצד שני, היא טוענת שהתורה היא דבר ה' ואין אפשרות לשנות את הדברים. בעיניי נכון להניח שיש דברים שאמורים להשתנות ויש דברים שלא ניתנים לשינוי, אבל סרלואי כלל לא מעלה את המתח הזה ולא מנסה ללבן אותו.

שלישית, הטענה השנייה שלה שדעת האלוקים היא מציאות ידועה ומוחלטת. ברור לאדם דתי שהתורה היא דבר ה' ושחייבים לקבל עול מלכות שמיים. אולם התורה ניתנה להבנת חכמים, לפיתוח תורה שבעל פה ולפרשנות אנושית; היא לא שקופה והיא לא מובנת מאליה. קיימת סכנה בטענה שאני יודע בדיוק מה הקב"ה דורש ממני. מבחינה היסטורית, זוהי אחת הטענות שניתנו כדי להגן על המלך והזכות המוקנית לו משמיים למשול. כך למשל, בהגנה על עבדות שחורים ובהתנגדות לשחרורם, נטען ש"זהו רצון האל". אך אנחנו כבני אנוש איננו יודעים בוודאות מהי דעת ה'.

חברה מסורתית בתוך עולם משתנה היא עניין מורכב. לא קיימות תשובות קסם מהם הגבולות ומהו הקצב הנכון לשינוי, ודרושה סבלנות רבה כדי להצליח לשמור על המסורת. יש להיזהר שעבודת ה' לא הופכת ל"עבודת עצמנו". אבל המגבלות גם לא מוכתבות מראש; לפעמים יש צורך בשינויים מיידיים. אני תפילה שהקב"ה יסייע לנו למצוא את הדרך הנכונה ואת האיזון המדויק. מאיר אקשטיין ד"ר מאיר אקשטיין הוא מנכ"ל עמותת תפארת אורות - מצפן

ההיררכיה הופכת לאבסורד

יש לתמוך בגישתה האופטימית של הכותבת, השואפת לתקן ו"לשנות מבפנים" את המציאות ההלכתית ביחס לנשים. אולם במאמרה יש מספר אמירות המכבידות על יכולת התיקון והשינוי. כך למשל מציינת הכותבת את עניין ההיררכיה המשתמעת להבנתה מהתורה, בפרשת קרח ועדתו, ומסקנתה היא כי "יש מבנה שתלוי לא בצרות אופקיו של אדם, אלא בדעת אלוקים כפי שהוא הנכיח אותה בעולם". נקודה נוספת שמעלה הכותבת היא שהעולם היהודי אינו מבוסס על דיכוי נשים אלא על "הכניעה לדבר ."'ה

הקביעות הללו צריכות להבחן אל מול מקרים קשים המתרחשים מול עינינו. כך למשל, אם נבחן החלטות של בתי דין רבניים המחייבים את הגבר לגרש את אשתו, דהיינו לתת גט - הרי במקרים רבים מסרב הגבר לעשות זאת. למרבה הצער ולמרבה המצוקה שבה נמצאות הנשים, בית הדין אינו כופה על הגבר לעשות זאת ואינו ממהר לשלוח את הגבר למאסר ובכך לאלצו לקיים את פסק הדין. מתקיים כאן מצב אבסורדי: אותו בית דין שפסק כי על הגבר לגרש את אשתו, הוא גם בית הדין שמאפשר לגבר להתחמק מקיום פסק הדין. האם במצב כזה מתקיימת היררכיה כלשהי, תורנית או הלכתית? אין מנוס מהמסקנה העגומה כי ישנם גם מעשים ועוולות שתלויים בצרות אופקיו של בן האנוש ולא בדעת אלוקים.

כשבני הזוג נישאו הם התחתנו "כדת משה וישראל", וזה כולל גם קבלת המסגרת הדתיתהלכתית - דהיינו את פסיקת הדיינים גם בעת פרידת בני הזוג. במקורותינו נאמר: "כל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש". הווה אומר, הבעל קיבל עליו מראש את פסיקת בית הדין, ואם עתה נפסק שעליו לתת גט הרי אין לאפשר לו להתחמק מכך, ובית הדין זכאי לכפות זאת עליו, גם במאסר. לא ייתכן שבית הדין ישאיר את פסק הדין לשיקול דעתו של הגבר, ויתעלם ממצוקתה של האישה ומהעוול הגדול שנעשה לה. אם "הכניעה לדבר ה'" היא הקובעת, זה דבר שנכון לעשותו ולכפותו גם כלפי הגבר שאמור לתת את הגט. שמואל פישר

בכל סרלואי משיבה:

בין איסורי תורה להנהגות

תודה לד״ר מאיר אקשטיין על דבריו. דעתו של הרב קוק בסוגיית זכות הבחירה לנשים מוכיחה בעיניי את ההפך מטענתו, משום שזו איננה דוגמא לשינוי שנכפה מבחוץ, אלא להיענות מצד גדולי תורה לשינוי ברוח ההלכה ביחס למעמד האישה. בסוגיות הלכתיות מוחלטות, אלף כפיות מבחוץ לא היו משנות את ההלכה; כאן מדובר בשינוי הנהגות העולם. השינוי לא נכפה על איסור הלכתי, אלא הייתה כאן הנהגה מקובלת שהרב קוק לא אסר עליה בפסיקה אלא התנגד לה באופן אישי. משראה שהשתנו הזמנים, נענה לה כשאר הרבנים בהסכמה שבשתיקה. לא היה זה מעשה של כפייה כפי שמציג אותו הכותב, אלא של התגמשות בהתאם לזמן, כפי שקורה בקצב מתון גם בימינו.

זו עמדתי גם ביחס לטענה השנייה: ההלכה אינה יצירה מונוליטית בלתי משתנה. דבר ה׳ ניתן לאדם, ובכלים שניתנו לחכמים יש הבחנה בין איסורי דאורייתא כנידה ושבת למשל, למנהגים מקובלים המשתנים לאיטם בכוח הבנתם של חכמים ובהתאם להשתנות הזמן, כמו תפקידן של נשים בציבור וסוגיית העבדות, שאיש לא יערער עליהם היום. איני מתיימרת להבין את רצון ה׳ אלא לעבוד אותו מתוך אמון בדעת חכמים והבנתם המתחדשת בתורה, וכן, גם מתוך שכלי שלי המחויב להבנתי האישית, מתוך הכנעה לרוח ההלכה.

בנוגע לטענותיו של שמואל פישר: אני מסכימה בצער שיש מעשי עוול שנעשים לא מתוך התורה אלא מתוך צרות אופקיו של האדם, ומתפללת שבתי הדין הרבניים ימצו את כל האפשרויות ההלכתיות העומדות לרשותם בסוגיות של דיני נפשות כהתרת עגונות. התפילה והמאבק לשינוי במצב הקשה הזה אינם ההיבט היחיד ביחס לשינוי מעמדן של נשים בהלכה, ואינם מבטלים את ההישגים הגדולים שנצברו עד כה.

בתגובה ל"עיר לכולם" מאת ד"ר שגיא ברמק, גיליון פרשת שלח

לזאבים תוכניות אחרות

במאמרי "לעשירים בלבד" (גיליון )1242 העליתי לדיון את סוגיית הִעּלּות (ֶג'ְנְטִריִפיַקְצָיה). הצגתי עמדות שונות ומקרים נוספים של שימוש בעייתי בכסף, ובמרכז המאמר הצבתי את השאלה האתית: האם ראוי שכסף יוכל לקנות כל דבר? על כך השבתי כי כל האסכולות החברתיות השונות מסכימות כי המענה הוא שלילי, אולם הן נחלקות היכן יוצב הגבול. ציינתי שאף אני עצמי מתלבט בכך.

שגיא ברמק הגיב לדבריי ("עיר לכולם", גיליון ,)1243 וביקש להציב עמדת נגד למה שהוא מייחס כעמדתי. להבנתו אני נמנה עם הניאו־מרקסיסטים, בעוד שהוא מנושאי הדגל הקפיטליסטי. היות ואני לא ניצב במקום שהוא מדמה להעמידני, אתייחס לדבריו כאל תגובה לעמדות אנטי־קפיטליסטיות, וללא קשר לעמדותיי.

ברמק מתאר את תהליכי הִעּלּות שבהם לבנים נכנסים לגור בשכונות של שחורים כאל התגשמות חזונו של מרטין לותר קינג, ולא היא. לותר קינג פילל ליום שבו ילדיו לא יישפטו עוד על פי צבע עורם, אך כן יישפטו כבני אנוש. כניסת בעלי ההון לשכונות השחורים איננה נובעת מרצון לגור איתם תחת אותה קורת גג. להפך, התוכנית העסקית צופה ומייחלת להוצאתם מבתיהם, וההתייחסות לשחורים היא כאל אובייקט ולא כאל סובייקט. כאשר עדת זאבים חודרת לדיר הכבשים, ברמק אולי רואה בשהייה הרגעית המשותפת מימוש חזון "וגר זאב עם כבש", אך לזאבים תוכניות אחרות.

ללא קשר לעמדתי בסוגיית הִעּלּות, שבהעדר מוטיבציה אתנית כלל לא שללתי את חיובה, הצגתה כעסקה וולנטרית של שוק חופשי אינה נכונה. אחת הטכניקות השכיחות לביצוע ִעּלּות היא באמצעות ייזום של "פינוי בינוי". בהתאם למציאות הסטטוטורית, לרבות בישראל, אדם יכול למצוא עצמו מחויב למכור את דירתו לקבלן בשל החלטת שני שליש משכניו, הרוצים בעסקת פינוי־בינוי. דייר שיסרב להצטרף לתוכנית, אף אם אין רוב נדרש, צפוי להיתבע כספית בידי שכניו בתביעת נזיקין משום שהוא מונע מהם ביצוע עסקה. המציאות מלמדת שפעמים היזם עצמו הוא שמעודד ועומד מאחורי התביעות הללו. על פי החוק, העילה היחידה שמכוחה יכול בעל דירה להתנגד לפינויבינוי היא בסופו של דבר כלכלית. החוק אינו מכיר בנימוקים אחרים שמכוחם אדם זכאי להישאר בדירתו גם במחיר ויתור על עסקה טובה. בנוסף, קיימים מכלול מצבים של ִעּלּות שבהם לא ראוי ולא הגון לדבר על רצון חופשי במובן המלא.

בעוד אני מסופק היכן להציב את הגבול לכוחו של הכסף, ברמק מצטט בהסכמה את ג'ייסון ברנן ופיטר ג'וורסקי, פילוסופים צעירים בני זמננו, הקובעים

את הכלל: "אם אתה יכול להשתמש או למסור למישהו אחר משהו בחינם, אתה צריך להיות חופשי לגבות תשלום על השימוש בו. כל עוד פעולה מסוימת אינה הופכת את מצבו של פלוני לרע יותר בעקבותיה".

כפרפרזה למשפט "מקרים קשים יוצרים חוק רע", אומר ש"כללים פשוטים יוצרים מקרים קשים". הכלל, שובה הלב, של ברנן וג'וורסקי יוצר אשליית פתרון לשאלה האתית, אך לא פותר אותה. אדם רשאי לתרום את כלייתו - האם יהיה רשאי לגבות תשלום עבור הכליה? נכד רשאי לנשק את סבתו - האם יהיה רשאי להתנות את נשיקותיו בתשלום? הכלל של ברנן וג'וורסקי הוא בלתי מתקבל על הדעת.

ברנן וג'וורסקי סייגו את הכלל בכך שהוא לא יחול על מצבים שהופכים את מצבו של פלוני לרע יותר. זהו סייג שמרוקן את הכלל מתוכנו. כולנו נסכים שנקודת הגבול לכוחו של הכסף היא במקום שהשימוש בו יוצר רוע. הספק שלנו הוא מהו אותו רוע שיצדיק את הצבת הגבול בפניו. לפיכך "כלל ברנן־ג'וורסקי" אינו פותר דבר אלא מעתיק את המחלוקת לשאלת הגדרת ה"רוע".

דוד קורצווייל בתגובה ל"מעבר להלכה", גיליון פרשת שלח, מאת פרופ' שלום רוזנברג

בהלכה יש מענה לשאלות מדינה

פרופ' רוזנברג כתב: "לדעתי קיימת בעיה מהותית בהסתמכות בלעדית על המסורת ההלכתית בשאלה מעין זו" של אופי ההתנגדות לגירוש מגוש קטיף. אקדים ואומר שאני מוקיר ביותר את ידידי פרופ' רוזנברג, ודווקא משום חיבתי זו רואה אני לנכון להביע עמדה שונה. לדידי, לא נכונה ההנחה שלהלכה אין מענה לשאלות מציאותיות שהזמן גרמן. גם אם יהיו אלה שאלות שהמודרנה מזמנת לפתחנו, ואפילו שאלות של הלכה ומדינה שזה כאלפיים שנה לא עסקו בהם כדבעי ושחסרה בהם רציפות הלכתית, גם ביחס לאלה יש בהלכה די והותר כלים להתמודדות.

בראשית ימיה של מדינת ישראל התקיים פולמוס נוקב בין פרופ' ישעיה ליבוביץ' ובין הרב מ"צ נריה בדיוק בשאלה זו. פרופ' ליבוביץ טען לקיומה של "לאקונה", "חור" שצריך למלא בחדשנות הלכתית של "יש מאין". הרב נריה טען לעומתו ש"הפוך בה והפוך בה דכולא בה", ויש להלכה מנגנונים הלכתיים משוכללים - "יש מיש" - שמאפשרים התמודדות גם עם מציאות

חדשה־ישנה כזו: מדינה.

בשעתו הדגים זאת הרב נריה בקצרה והסכימו עמו רבנים חשובים (הרב הרצוג, הרב סולובייצ'יק, הרב אונטרמן ועוד), ובשבעים השנים האחרונות כבר יש תחת ידינו ספרות הלכתית ענפה שמיישמת גישה זו הלכה למעשה, שוב ושוב. כמובן, אין זה אומר שהכול יסכימו ל"תוצר" ההלכתי. כדרכה של תורה, אלה יאמרו ש"דימוי מילתא למילתא" מסוים יותר מדויק, בעוד שעמיתיהם יחלקו ויצביעו דווקא על "דימוי" אחר שהוא - לדידם - יותר מדויק, ולא פעם תתקיים נפקות ביניהם. עם זאת, על דבר אחד מסכימים אלה וגם אלה: המנגנון בהחלט קיים, ולא "קיימת בעיה מהותית בהסתמכות בלעדית על המסורת ההלכתית בשאלה מעין זו".

אמת, לא פעם ישנם "עקרונות על" שצריכים להילקח בחשבון, ולא פעם הם אף מכריעים. זה יכול להיות "כבוד הבריות", כמו גם "דרכי נועם", "משום איבה - דרכי שלום", "משפטי המלוכה", אחריות לאומית (שלעניינה אני מקדיש ספר שבעזרת ה' יראה אור בקרוב) ועוד. אלא שעקרונות אלה עצמם מתורגמים על ידי פוסקים לקטגוריות הלכתיות, וככאלה גם הן חלק מהמשוואה ההלכתית עצמה.

אלא מאי, פרופ' רוזנברג אינו מסתפק בתיאוריה, ומדגים - ובצדק - את טענתו בדוגמה קונקרטית: "מה יקרה אם ייווצרו תנאים שיובילו לפסיקה הלכתית שיש מצווה להתנגד בכוח?". ואני תוהה על התהייה: אם - כדבריו - אכן זו "הפסיקה ההלכתית", אז מה השאלה? וכי מה בינה ובין כל פסיקה הלכתית אחרת, קדומה ומאוחרת, כולל גם כזו שהעת החדשה מטילה לפתחנו: כך חשמל ומיקרוגל בטכנולוגיה, כך הפריית מבחנה והנדסה גנטית ברפואה, כך הידרופוניקס ומצע מנותק בשמיטה, וכך חציית "קו התאריך", רכב אוטונומי, הלכותיו של השוהה בחלל, ועוד מאות דוגמאות שנדונו במאת השנים האחרונות. בכל אלה, מחד גיסא מנגנון ה"דימוי" אפשרי, ומאידך גיסא "התוצר" עשוי להיות נתון במחלוקת ולא מוסכם. לא זו אף זו, ההלכה מכילה מנגנוני איזונים - פיקוח נפש דוחה שבת, וחי בהם ולא שימות בהם, "מיגדר מילתא", ועוד הרבה בכוח. ואיזונים מעין אלה ודאי יופעלו בשאלת ההתנגדות

סוף דבר, גם הלכות מדינה הן לחם חוקה של ספרות הרבנית, וב"ה לא מעט רבנים אכן נותנים דעתם לסוגיות מורכבות ומאתגרות אלה.

נריה גוטל הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מערך המחקר במרכז

תורה ומדינה

פרשתקרח

he-il

2021-06-11T07:00:00.0000000Z

2021-06-11T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/283094187059294

Israel Hayom