מקור ראשון

החול יתקדש

האם עבודת ה' מתקיימת רק בארבע אמות של הלכה, או שהקדושה נוכחת בכל תחומי החיים? על אחד ההבדלים המהותיים בין חסידים ל"מתנגדים"

/ שלום רוזנברג /

מהי מהותה של עבודת ה'? ההגות החסידית, ולעומתה ההגות הליטאית של ה"מתנגדים" , מציגות שתי גישות שונות. בהגות הליטאית והלמדנית, הדגש הוא על "ארבע אמות של הלכה". גישה זו, השמרנית יותר, רואה את הקשר היחידי האפשרי עם הקב"ה דרך קיום תורה ומצוות. הקב"ה השאיר לנו בעולם איגרת שהוא שלח לנו - התורה, ותו לא.

אולם, בעולם המושגים הקלאסי של היהדות מופיע כבר הרעיון המסומל על ידי הפסוק "ְּבָכל ְּדָרֶכיָך ָדֵעהּו" (משלי ג, ו). המצוות מקיפות כמעט את כל תחומי החיים, ושמירת המצוות נותנת גוון דתי מיוחד לכל אחת מהפעולות שלנו בעולם. אלא שלכאורה הדבר נכון עד גבול מסוים. למשל, שמירה על דיני אונאה בעסקים עדיין לא הופכת את העיסוק הכלכלי לפעולה קדושה. כך גם לטעון שחרישת האדמה ופיתוח הטכנולוגיה והחברה הן בגדר מצווה, יהיה קצת מרחיק לכת. ואכן, ההגות הליטאית שאפה וחינכה לצמצם את מסגרת עולם התורה והמצוות ואת המושג של "בכל דרכיך דעהו", ולהתרכז ככל האפשר בלימוד תורה ועיסוק ממוקד בקיום המצוות כפשוטן.

מנובהרדוק לליבוביץ

בקוטב השני מוצאים אנו את הגישה החסידית. זו הרחיבה מאוד את הרעיון של "בכל דרכיך דעהו". אפשר לפגוש את הקב"ה בכל מיני תחומים, גם אלו השייכים לכאורה לעולם ה"חילוני", ולאו דווקא בזירת התורה וההלכה. הדבר תלוי ביכולתנו לחשוף את ההסתר של הקב"ה בעולם ולהפוך גם את עולם החולין לעולם של מצוות. זה מה שמכונה בעולם החסידי "עבודת ה' בגשמיות". הכוונה היא שכל הפעולות שלנו בעולם יכולות לקבל משמעות דתית. יש קדושה גם בחולין, בבחינת "החול יתקדש". כיצד ניתן להגיע לכך? זהו אחד הסודות של הדרך החסידית. ר' נחמן אמר שאפילו אם ייקחו אותו בשבי ולא יוכל להניח תפילין, הוא יידע את הסוד כיצד לעבוד את ה' בדרכים אחרות.

בעולם החסידי היו מי שהלכו עם רעיון זה עד הקצה הרדיקלי שלו, שבו ממעטים את הדגש על התורה והמצוות במובנם הצר, ומדגישים יותר את חשיבות הכוונה. אפשר לכנות זאת כ"ספיריטואליזציה" - שימת דגש רב על הפעילות הרוחנית, שלעיתים אף שמה בצל את הפעילות הדתית הרגילה. ואולם בהקצנה של גישה זו אורבת סכנה. היא עלולה להוביל ל"אנטינומיזם" - ביטול החוק והמצוות המעשיות. הכוונה עשויה להפוך לחשובה כל כך, עד שאפשר להסתפק בה.

קצה מסוכן נוסף שאליו עלולים להגיע הוא ה"פנתיאיזם" - הטענה שיש זהות בין האל והטבע, גישה המזוהה למשל עם שפינוזה. זוהי גם הטענה שהטבע קדוש כפי שהוא. גישה זו מובילה לחילוניות ולמתן דרור ליצר הרע. החסידות עצמה, כמובן, לא טענה כך; היא לא קידשה את העולם כפי שהוא נראה, אלא חיפשה את הקדושה שמסתתרת בעולם.

גם בגישה המנוגדת, זו של ההגות הליטאית, ישנו קצה בעייתי. אחד משיאיה היה בישיבת נובהרדוק, משכנה של תנועת המוסר הקיצונית, שלא תמיד הובילה את תלמידיה למקום טוב. תיאר זאת יפה הסופר חיים גראדה בספריו "צמח אטלס" ו"מלחמת היצר". מי שהמשיך רעיונות אלו היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ. גישתו כוללת מידור ובידוד של החוויה הדתית של האדם עד שהיא תהיה "טהורה", כלומר שהאדם לא מנסה להשיג דרכה מטרה נוספת כמו אינטרסים או הגשמת רצונות פנימיים, ואפילו טובים. גם לא תחושה טובה בעשיית חסד. ליבוביץ' השאיר מחוץ למסגרת הדתית גם את המדע, ועסק בו כתופעה חילונית שאין דבר בינה ובין עולמו הדתי. אם נמשיך בקו טוטאלי זה, חווייתו הדתית של האדם תצטמצם מאוד ותיסגר בקיום יבש של המצוות, המנותק מהווייתו ומחוויותיו הכלליות יותר.

דרך האמצע של חב"ד

בין שתי גישות אלו, החסידית והליטאית, מוצאים אנו את דרך האמצע בהגות של חסידות חב"ד. נוהג אני לכנות זאת "שיטת השגרירויות". הרעיון של חב"ד הוא "בניית דירה בתחתונים" - בעולמנו. הפעילות של הקדושה במובנה הרחב מתקיימת בכך שמביאים את דבר ה' לכל תחום מתחומי החיים, דרך קיום תורה ומצוות. כך בונה היהודי, דרך פעולותיו, שגרירויות לקב"ה על האדמה.

בדרך זו יש דמיון מסוים למושג "עבודת ה' בגשמיות" של העולם החסידי, והבנה שקיימים בעולם ממדים רוחניים וקדושה אימננטית שצריכים לבוא לידי ביטוי. אך בעולם של חב"ד, הקדושה הזו מתגלית אך ורק על ידי מעשים של תורה ומצוות שבכל אחד מתחומי החיים, ולא ניתן להגיע לכך רק בעצם העיסוק החילוני בתחומים אלו. ההגות הליטאית טוענת שאין קדושה אימננטית בעולם החולין, ומצד שני החסידות טוענת שיש קדושה שצריך לחשוף. בחב"ד מקבלים את הרעיון שאכן יש קדושה בעולם, אלא שהדרך היחידה להגיע ולהעלות קדושה זו היא קיום התורה והמצוות והחזרה בתשובה. חב"ד לא הגיעו עד הקצה הרדיקלי שבהגות החסידית.

לפי חב"ד, בתחומי החולין אין קדושה עצמית אולם יש בהם ערך אינסטרומנטלי; אפשר להפוך אותם לכיסא לעבודת ה'. אם האדם עוסק במדע כדי להתפרנס, הוא הופך זאת לאמצעי לקדושה. כך גם אם משתמשים במדע כדי להראות את נפלאות הבורא. באופן זה מעלים את ניצוצות הקדושה הפזורים בכל מקום. החיים מוליכים את האדם לכל מיני מקומות ועיסוקים, וכשהוא מקיים מצוות באותם תנאים משונים שאליהם נקלע, הוא מעלה את הניצוצות שבעולם. חב"ד משתמשים אמנם ברעיון הקבלי־חסידי של הקדושה שהתפוררה ונמצאת בכל מקום וצריך לגאול אותה, אך גאולת הניצוצות תגיע דרך קיום תורה ומצוות, בכל מקום ובכל עיסוק שבו האדם עוסק.

לסיום נזכיר שני הוגים גדולים של העת המודרנית, שהמשיכו כל אחד בדרכו גישות שונות אלו. הרי"ד סולובייצ'יק, שמוצאו מהעולם הליטאי ושחי גם בעולם המודרני, אימץ גישה הקרובה לזו של חב"ד. לעומת זאת משנת הרב קוק, שינק מעולם החסידות והקבלה, מתחברת יותר לעיקרון החסידי של "בכל דרכיך דעהו". הוא מיישם אותו ביחס להתעוררות הלאומית הציונית בארץ ישראל, והחזרה ל"חיים נורמליים" של עם, הכוללת פעילות חברתית ומדינית שלכאורה איננה חלק מעולם התורה והמצוות במובן הצר. הרב קוק ראה בפעילות זו ביטוי של קדושה, גם אם היא נראית לכאורה כפעילות של חולין. #

ברצוני להתייחס לפולמוס מרתק שהתקיים בוועידת "עם עולם" שערך עיתון זה לפני כחודש. במושב שהוקדש לנושא השליחות שאלה המנחה, יעל שבח, את המשתתפים האם השליחים מוכנים לקשיים שממתינים להם בשובם ארצה. בתשובה לשאלה הזו אמר הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס־עמיאל, שלדעתו שליח טוב לא חייב בכלל לשוב לארץ, וכי כל עוד הוא תורם לקהילה שבה הוא פועל, הוא יכול להישאר כל חייו בארץ היעד.

לרב בירנבוים ולמכון שבראשו הוא עומד זכויות רבות, אך בנושא זה אנו חלוקים מן היסוד. גם אם השליח ימשיך לתרום לקהילה, ככל ששהותו שם תימשך יתר על המידה, המסר של ארץ ישראל לא יוכל עוד להיות חלק משליחותו. בעולם השליחות קיימים מודלים שונים: שליחות של כמה חודשים בקיץ, שליחות של שנה לפני גיוס, שליחי תנועות נוער, מורים שליחים, שליחי קהילה, רבני קהילות, ועוד ועוד. הצד השווה שבהם הוא ערך הציונות היהודית שמגיעה מישראל אל העולם.

עלינו לשאול: מהו היתרון של שליח מישראל על כל פעיל מקומי? וכי חסרים רבנים בישיבה־יוניברסיטי? חסרים מורים, מדריכי נוער? כמי שגדל שם אני אומר באחריות, יש בתפוצות אנשי חינוך מעולים. אך שליח שמגיע מישראל מביא איתו, ובכן, את ארץ ישראל, את הבשורה הציונית של בית לאומי לעם היהודי בארץ אבותיו. בעצם נוכחותו הוא מהווה מצפן המצביע תמיד אל ישראל, ומנכיח את האפשרות של חיים בארץ הקודש, שאינם רק תפילה, געגוע וכיסופים אלא אפשרות ממשית ומוחשית. השליח הישראלי בקהילה היהודית הוא אי של ישראליות בגולה.

אך ככל שחולף הזמן, המסר הזה עלול להתקהות. השליח הולך ומתרחק מהרעיון שבשמו נשלח, ועלול לאבד את הקשר עם השליחות הציונית. לצערי ראיתי שליחים שהפכו לבני המקום עד שיצא שכרם בהפסדם, שלא לומר שכרנו בהפסדנו.

השליחות והשליחים של המוסדות הציוניים מעבירים את הרוח הישראלית בכוח הדוגמה האישית. הם נדרשים לעשות את הדרך ההפוכה מאברהם אבינו, לעזוב את ארצם, מולדתם ובית אביהם וללכת אל המקום שבו הם נצרכים. אכן, לא פעם ההתאקלמות דורשת זמן, הקהילה משקיעה משאבים בקליטת השליחים, והנה בשיא תרומתם השליחים עוזבים והקהילה נדרשת לשוב ולבצע את התהליך מראשיתו. אך בעיניי, למרות מראית העין של חוסר היציבות, באופן זה הקהילות שומרות על איכות השליחות ומהותה.

אינני מבקש לומר שכל שליח שנותר מעבר לתקופת השליחות אינו שליח. מי לנו כשלוחי חב"ד הנפלאים, המקדישים את כל חייהם לשליחותם. אך זהו בדיוק ההבדל. שלוחי חב"ד אינם שליחים מארץ ישראל. הם יכולים לצאת מכל מקום לכל מקום, והבשורה שלהם אינה תורת ארץ ישראל.

אם השליחים הגיעו כדי שיהיה בקהילה עוד שוחט, חזן או עוד מורה, זו בוודאי משימה חשובה, אך היא איננה מבטאת את ארץ ישראל. מנקודת מבטי, כאיש המוסדות הלאומיים ששלחו עד היום עשרות אלפי מדריכים, מורים, רכזים ורבנים מארץ ישראל, אני יכול לומר בוודאות שרובם המוחלט של השליחים שנותרו מעבר לתקופת השליחות שנקבעה, מאבדים משהו משליחותם הציונית. הם נקלטים בארץ החדשה, ולא פעם שוכחים את הדרך חזרה. אולי הם עדיין תורמים לקהילה, אך אינם יכולים עוד לשאת את התואר שליח־ארץישראל.

זאת ועוד: שליח היוצא מישראל נהנה מתנופת ההמראה הראשונית, ובזכות המנוע הפנימי שלו מסוגל להתמודד במשך תקופה עם כוחות החיכוך והשחיקה. אך מנקודה מסוימת הוא נכנע לכוח המשיכה ומבלי משים מתחיל את תהליך הירידה, תרתי משמע. אף שתמיד ישנם יוצאים מן הכלל, ברוב המקרים זוהי המציאות.

השנה האחרונה לימדה אותנו כמה חשובה פעילותם של השליחים בעולם. בעיצומה של המגפה העולמית, השליחים היו נדבך משמעותי בהתמודדות עם אתגרי המגפה. בשבועות האחרונים, בעת מבצע שומר החומות, הם כיהנו גם כשגרירי ההסברה הישראלית. השליחים הם העורק הראשי המחבר את עם ישראל לקהילות היהודיות בתפוצות. ככל שיותר גופים ושליחים ייקחו חלק בעורק החיים הזה, כך ייטב לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל.

מילהלסיום פתוח סגור פתוח

he-il

2021-06-11T07:00:00.0000000Z

2021-06-11T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/283132841764958

Israel Hayom