הלאומי, יה חשמל באוויר של בריכת הסולטן ביום שלישי שעבר, כשנעמדנו, קהל של שבעת אלפים איש, לכבודו של אביב גפן, רגע אחרי שבקול קצת רועד ביקש סליחה על מילים קשות שאמר וכתב בעבר. הרגשנו כאילו אביב עושה צעד פנימה אל ליבו של הציבור הדתי

וזה, בתורו, מנענע לו בראשו. אבל הרגע שבו הידיים שלי הפסיקו להרקיד את הילדים (אחרי הכול הגעתי מלכתחילה להופעה מדין חינוך), והעיניים ננעצו מהופנטות במתרחש על הבמה, היה כמה דקות לפני כן, כשאביב גפן נעמד לפני המיקרופון והתחיל לשיר "אינספור שבילים ויציאה", ואברהם פריד השלים: "רושם בתוך יומן מסע". והראש שלי חישב להתפוצץ. כאילו שני חלקים מתוכו התערבבו פתאום יחד, חלקים שלא יכולים להתערבב יחד, שאסור להם להתערבב, כמו בסיס וחומצה. או אולי כמו שני החומרים שנמצאים בשני קצות הסטיקלייט, ששבירת המחיצה שביניהם יוצרת בן־רגע אור מסנוור. כך הרגשתי כשהגיבור הרוחני של הילדות שלי, זה שגורם לי עד היום להצטמרר עם המילים של "תניא", משלב פתאום ידיים עם הנמסיס של החינוך הדתי, זה שאסור היה לנקוב בשמו, ורק בהיחבא היינו מגניבים כמה מן השירים שלו בדיסקים צרובים, חשים זעזוע עמוק אבל גם משיכה מוזרה לכמה מן המילים האסורות.

ופתאום אברהם פריד שר "יומן מסע". זה כמו שהרב אלישיב יקריא אתגר קרת, או שהרבי מאמשינוב ינגן ליידי גאגא. הרגשתי איך עם הקול העמוק והחיוך שלו הוא לוקח את המילים של השיר ומכניס אותן אל הקודש. איך כל מילה, כשהיא יוצאת מפיו, פושטת את הלבוש של הכאב והאימה ולובשת נימה של נחמה. איך עולם תרבותי שלם יכול להיגאל.

זו לא הפעם הראשונה שאברהם פריד עושה את זה. אני עוד זוכר את ההופעה הראשונה שלו עם "שהשמש תעבור עליי" של יורם טהרלב; את התרעומת הקלה שחשתי כשהוא החליף את "האהבה הישנה" ב"הבאר הנושנה". ורק לפני שנתיים הוא היה בבריכת הסולטן עם "לבחור נכון" של אמיר דדון. וכשבמקום "אומרים יש מי ששומר עליי" הוא שר "ודאי יש מי ששומר עליי", ראיתי איך אמיר מקבל את זה בחיוך, והם חוגגים באהבה גם את הפער ביניהם. לא כמו תחושת הצרימה כשהיינו שרים את "עכשיו מעונן" עם המילים החלופיות, "אנחנו דור מצוין", ומרגישים שיצאנו קירחים מכאן ומכאן.

איך הוא מצליח, תהיתי כבר אז, למוסס את החומות שהיו לנו בלתי חדירות? איך כל אמן חילוני שעולה איתו על הבימה מרכין בפניו את הראש באהבה ומתייחס אליו כאל אבא?

בהמשך הערב הם שרו יחד שיר מתוך ספר תהלים, כשאביב חובש כיפה לראשו: נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב. ואז הבנתי שזה בעצם כל העניין. אני מוכן להתערב שאברהם פריד לא בזבז מילה מיותרת בחייו על השירים הפחות סימפטיים של גפן. שהוא לא יעלה על דעתו להקדיש שיעור חינוך שלם כדי לנתח את "לבכות לך" או את "שיר תקווה" ולקרוע אותם לגזרים. כי הם לא מבלבלים אותו, כל השירים עם המילים הגסות והצווחות מחרישות האוזניים. הוא יודע בדיוק מי הוא ומי הוא לא, ודווקא הידיעה הזו מאפשרת לו להסתכל במאור פנים על האור במקום לקבול על החושך. הבעיה שלנו אף פעם לא הייתה אביב גפן, היא הייתה בחוסר־הביטחון שלנו, שלא אפשר לנו את הגמישות והענווה ויכולת ההכלה של אברהם פריד.

מיד אחרי ההופעה המשותפת עם גפן, פריד חזר אל השירים המוכרים שלו. אדרבה תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו; יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך. והבנתי שהמסע שלו אל גאולת התרבות הישראלית הוא לא סיפור של עשר או חמש־עשרה שנה, אלא תהליך עמוק של עבודה רוחנית שנמשך כבר ארבעים שנה. ושיש לנו עוד כל כך הרבה מה ללמוד מן השליח המיוחד של הרבי אל עולם הבידור.

איך הוא מצליח, תהיתי כבר אז, למוסס את החומות שהיו לנו בלתי חדירות? איך כל אמן חילוני שעולה איתו על הבימה מרכין בפניו את הראש באהבה ומתייחס אליו כאל אבא?