ר"בטווח ב חשוב עצר אותי ברחוב לפני חצי שנה, ושאל אותי: "חיימי, מה יהיה?" אמרתי לו: "אין לי מושג; אתה יודע יותר". הוא התעקש, ובסוף עניתי:

הרחוק יהיה טוב, בטווח הקצר יהיה רע". אני לא רוצה להתגאות, אבל בינתיים נראה שאני צודק.

בדרך כלל אני מוצא עצמי כותב על מה שרע בטווח הקצר. אנחנו נוטים לדבר ולכתוב על הרע, ולא על הטוב. מספרים על ילד בן חמש, שעדיין לא הוציא מילה מפיו, לדאגתם הרבה של הוריו. יום אחד, באמצע האוכל, הילד אמר פתאום: "המרק מלוח". ההורים הנדהמים שאלו אותו: "למה עד עכשיו לא דיברת?" והילד השיב: "עד עכשיו היה בסדר". כאמור, כאלה אנחנו: מדברים בעיקר על מה שפגום. היום אני רוצה לחרוג מהכלל הזה, ולנמק למה בכל זאת אני חושב שבטווח הרחוק יהיה טוב.

המצב באמת נראה על הפנים, אבל אינני זוכר שום זמן אחר מאז לידתי שבו עתיד המדינה נראה ורוד יותר. תמיד המצב נראה על הפנים. אומרים שלפני מלחמת יום הכיפורים היו כמה שנים אופטימיות. מתקופת הזוהר הוורודה הזו זכיתי ליהנות רק שלושה חודשים, ואז פרצה המלחמה.

אחרי מלחמת יום הכיפורים בא עשור של משבר כלכלי קשה, שבשיאו אינפלציה של 400 אחוזים וחשש להתמוטטות כלכלית של מדינת ישראל. מערכת הבחירות של '81 הייתה האלימה בתולדות המדינה. אחריה הגיעה מלחמת לבנון הכושלת. האינתיפאדה הראשונה תפסה אותנו בלי שהיינו מוכנים, ומיד אחריה בא הסכם אוסלו הנורא, שאנחנו הכנו. אוטובוסים התפוצצו, קניונים התרוקנו, הרחובות בערו. רצח רבין הביא אותנו לשפל חסר תקדים. באופק כבר המתינה האינתיפאדה השנייה. אחריה קרעה ההתנתקות המרושעת את העם לגזרים, ורק אצילותם של מגורשי הגוש הצילה אותנו ממלחמת אחים. מאז הפכה עזה לקן צרעות וטילים.

בשום נקודה על ציר הזמן הזה לא היה נראה שיש בסיס ממשי לאופטימיות לגבי עתידה של מדינת ישראל. ובכל זאת, כשאני מסתכל על מה שעברנו מאז מלחמת יום הכיפורים, מצבנו השתפר לאין ערוך. למדינת ישראל יש הסכמי שלום עם כמה מדינות ערב, ויחסים ידידותיים עם כמה אחרות. אין שום צבא ערבי שרוצה או שיכול להשמיד אותנו. האיום האיראני מדאיג, אבל בינתיים נראה שהמוסד מתמודד איתו היטב. מבחינה כלכלית, ישראל הפכה ממדינת עולם שלישי למדינת הייטק מערבית בולטת. מבחינה דמוגרפית, מיליון עולים מברית־המועצות דחו משבר דמוגרפי צפוי, ומיד לאחר מכן החלה הילודה היהודית לעלות והילודה הערבית לרדת. אם רק נתקן את "סעיף הנכד" הכושל בחוק השבות, נוכל לסגור לעת עתה את הפינה הזו. איכשהו, בלי ששמנו לב, אנחנו מתקדמים ממשבר למשבר, מכישלון לכישלון, בציר קבוע של עלייה ושגשוג. על פני השטח, המצב בדרך כלל רע; מתחת לפני השטח, כוחות גדולים מושכים אותנו למעלה.

למדינת ישראל יש סיעתא דשמיא, עזרה משמיים, ולא צריך להתבייש לומר זאת. בןגוריון כבר לימד אותנו שבארץ ישראל, כדי להיות ריאליסט צריך להאמין בניסים. אני מאמין, אבל גם בהסתכלות ארצית פשוטה יש כוחות גדולים שעומדים לימינה של מדינת ישראל. לעם ישראל היושב בארצו יש כמה סגולות טובות, שמבדילות אותו מרוב עמי המערב בעת הזו: הוא עם מסורתי, לאומי, שמרני ופטריוטי הרבה יותר מהמקובל, עם אוכלוסייה צעירה והרבה ילדים. אלו גורמי חוסן, שפועלים מתחת לפני השטח. מדינת ישראל היא מכונית עם צבע מתקלף ומנוע נמר, ועדיף כך מאשר להפך.

למרבה הצער, אין לנו ערובה שגם בעתיד נמשיך לשגשג. האתגרים שעומדים בפנינו קשים מאוד. משבר הקורונה, המשבר הפוליטי, אסון מירון והמרד הערבי חשפו נקודות תורפה עמוקות של החברה הישראלית. שני האתגרים הקשים ביותר נוגעים למגזר הערבי, שבשעת לוחמה הצטרף באופן פעיל לאויבינו; ולהבדיל - לחברה החרדית, שבזמן משבר בריאותי לאומי גילתה מידה רבה של התנכרות ובידול. אלו שני אתגרים שונים מאוד: בנוגע לערביי ישראל די לנו אם לא יצטרפו לאויבינו, ובנוגע לחרדים אנחנו חייבים שהם יתנהגו כאחינו. מנהיגינו אינם מתמקדים בכשלים הללו אלא עסוקים בפוליטיקה נכלולית, ולכן אני מודאג.

בטווח הקצר, אני חושש שיהיה רע. ומה לגבי הטווח הארוך? הכלכלן איש השמאל ג'ון מיינרד קיינס אמר פעם בזלזול שבטווח הארוך כולנו מתים. אבל העם לא מת; בטווח הארוך נכדינו יחיו כאן, ועלינו לעשות הכול כדי שבבוא היום יהיו גאים בסביהם.

איכשהו, בלי ששמנו לב, אנחנו מתקדמים ממשבר למשבר, מכישלון לכישלון, בציר קבוע של עלייה ושגשוג. כוחות גדולים מושכים אותנו למעלה