לפני עשר שנים בדיוק, בראש חודש תמוז, בשנת אלפיים ואחת עשרה, שירה ואני התחתנו. שירה לא כל כך אוהבת שאני כותב עליה בעיתון, והיא בטח לא אוהבת שאני כותב עליה ועלינו דברים טובים! היא חושבת שזה עושה עין הרע, אבל לכבוד העשור שעבר עלינו, אני לוקח כאן את הסיכון, וכותב רגע בפשטות, שאני שמח בחיים שלנו, שהם חיים יפים וקשים וצפופים ומתוקים וטובים, ושאני שמח במשפחה שלנו, ושאני שמח על הזכות לחיות כבר עשר שנים! לצידה של האישה הצרודה והנוירוטית והמתוקה והרגישה והמצחיקה והיפה הזו, ושאני מצפה בהתרגשות גדולה ובחרדה גדולה לקראת כל העשורים שבדרך. זהו כתבתי את זה שכוייח.

לפני עשר שנים התחתנו. היינו אז הרבה יותר צעירים, והרבה יותר תמימים, והרבה יותר פשוטים, והרבה יותר דתיים! ובחתונה שלנו הייתה מחיצה. חחחח איזה דבר הזוי זה מחיצה. אני זוכר שהתלבטנו איזו מחיצה נעשה, ומתי בדיוק נוריד אותה, וואו איזה מרגש זה שהמחיצה יורדת ינעל העולם! בסוף החלטנו לעשות מחיצה מבלונים לבנים, קנינו מלא בלוני הליום, וקשרנו אותם לקרשים כאלה, והבלונים הפרידו בין הבנים לבנות, ואחרי השלב של הריקודים הדוסיים, פוצצנו את הבלונים! חחחחח וככה המעגלים התערבבו ברוך השם.

איזה דבר מוזר זה חתונה, באמת, לעמוד מול מאות אנשים, מתחת לחופה, ולהצהיר מול כולם, שמעכשיו אנחנו יחד, שלוש ארבע ו, איך יכול להיות שאת ההחלטה הכי אינטימית, הכי אישית, הכי סודית, הכי שקטה ורגישה ועדינה ומצומצמת, מוציאים לפועל באירוע המוני, רועש, פרוע ומבולגן. אני בקושי זוכר את החתונה שלנו, אני זוכר שראיתי את שירה יושבת עם השמלה שלה, על הכיסא המוזר הזה של הכלות, והרגשתי שאני בתוך איזה הזיה, אני זוכר שכשראיתי אותה, התחלתי לבכות מרוב התרגשות ומרוב חרדה, אני זוכר שאבא שלי עמד איתי מתחת לחופה! איזה מרגש היה העולם כשאבא שלי היה בחיים. אני זוכר שאמא שלי הקריאה שיר של לאה גולדברג בקול רועד, ושהמשפחה של אמא שלי שרה לי שיר יפה בכניסה לחופה, אני זוכר שישבנו בחדר ייחוד המוזר, והתחבקנו, ואכלנו. היינו אז ילדים קטנים, לא באמת הבנו מה קורה, אני זוכר שיצאנו החוצה, ושהריקודים התחילו, אני זוכר שהיה לי חם בטירוף, ושהזעתי כמו שלא הזעתי בחיים, אני זוכר שכל האחים שלי, הילדים של אבא שלי, נכנסנו לרחבה והתחילו לרקוד איתי, אני זוכר שחשבתי לעצמי אז שיש בעולם הזה נדיבות, ושנדיבות זה הדבר הכי יפה, והכי מרגש שיש.

בלילה, מאוחר, חזרנו לבית שלנו בירושלים, עם מלא קופסאות ענקיות מלאות באוכל שקיבלנו מהאולם. כשיצאתי מהאוטו, שיכור למחצה, וסחבתי את הקופסאות בשביל שמוביל לבית, אחת הקופסאות נפתחה, ולכלכה את החולצה הלבנה היפה שלי ברוטב עגבניות שומני, אוי ואבוי! אני זוכר שחשבתי לעצמי, איזה דבר זה, לחזור מהיום הכי מרגש בחיים, ולהתלכלך משאריות של רוטב אדום. אגב החולצה שלי מהחתונה עדיין נמצאת אצלי. יש עליה כתם צהבהב דהוי. ובוא נגיד שהיא כבר לא ממש עולה עליי.

לפני עשר שנים התחתנו. בעשור הזה שעבר עלינו הפכנו משני סטודנטים ירושלמים דתיים ותמימים וקטנים ומבולבלים, לזוג הורים תל אביבים דתלשים קרייריסטים מזדקנים ומבולבלים. זה היה מסע מופלא ומופרע ומצחיק וקשה ועצוב. צברנו בעשור האחרון הרבה חוויות והרבה ריבים והרבה השלמות והרבה געגועים והרבה משברים והרבה צלקות והרבה כעסים והרבה נחמות. נהיינו אנשי עסקים! שירה פתחה מותג צורפות משלה, היא אשכרה מוכרת תכשיטים בכל העולם. ואני פתחתי עם בכרקה החבר האהוב שלי חברת הפקה לסרטי קולנוע, וביחד אנחנו מנסים לספר סיפורים. בעשור הזה שעבר, שירה ואני למדנו לבטוח זה בזה, למדנו שבני אדם זה דבר דינמי, שנפש זה דבר חמקמק, שרצונות זה דבר שקשה לרצות, למדנו שחופש וקבלה עצמית כרוכים זה בזה, למדנו שצריך לקבל אנשים למרות מה שהם, ולא בזכות מה שהם. החיים הכי כל כך מחניקים ואינטנסיביים ותובעניים וקשים, וכדי לצלוח אותם צריך לקבל את האנשים שסביבנו בנדיבות, במלוא עליבותם, צריך לשמוח בהם, במי שהם, ובמי שהם רוצים להיות. גם את זה למדנו בעשור הזה. למדנו את זה בדרך הקשה.

זה היה עשור של חיים. נולדו לנו, ממש לא מזמן, שני ילדים מתוקים וטובים, חיה ונח. הם קרעו לנו את הנשמה, גזלו לנו את שעות השינה, ומילאו לנו את הלב באהבה. זה היה גם עשור של מוות. איבדנו בעשור הזה את אבא שלי, שיכול היה להיות סבא מהאגדות. ואיבדנו גם את התינוק הראשון שלנו, בלידה שקטה שהפכה אותנו, ברגע אחד, לבני אדם עם לב שבור.

לפני עשר שנים התחתנתי עם ילדה יפה שאהבתי. כבר עשר שנים שאנחנו רוקדים, יד ביד, לב בלב, את הריקוד המתוק והמוזר של החיים. אם הייתי יודע, לפני עשר שנים, ביום חתונתי, שככה ייראו החיים שלי, הייתי בוכה מרוב שמחה. גם עכשיו, למען האמת, אני בוכה משמחה על החיים האלה שניתנו לי. עשר שנים חלפו מאז שהתחתנו, ברוך הטוב והמיטיב, ברוך שהחיינו וקיימנו, אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת, יהיה כך, כך יהיה, אות באות.