בסביב התחלה נראית "הסודות של איסטאון" כמו עוד סדרה אמריקנית שמתבססת על סודות ושקרים שנחשפים

מקרה רצח בעיירה נידחת בארה"ב. אתם כבר מכירים את העיירה הזו - מקום שבו אף פעם אף אחד לא אומר "לא" לבירה, הקללות עפות מהפה - הורים לילדיהם ולהפך ובני נוער מפורקים נוהגים בפיק־אפ של אבא. עיירה שנראית מנומנמת אבל תחתיה רוחשים סודות אפלים. אגב, איך אפשר עדיין להאמין לקונספט "העיירה המנומנמת" אם תמיד רוחשים בה סודות שכאלה?

אבל "הסודות של איסטאון" או בשמה המקורי והראוי יותר ‪Mare of Easttown‬ מתבררת כאחרת. באתי בגלל תעלומת הרצח (בכל זאת, זה תמיד שואב) והנופים שנראים כמו פרסומת ל"אמריקן איגל" שאני לא עומדת בפניהם, ונשארתי בגלל מר - מריאן שיהאן (קייט וינסלט) המסמר שעליו תלויה הסדרה כולה.

וינסלט, שנחרתה בתודעת הדור שלי כנערה צחת העור וערמונית השיער מ"טיטאניק" מזכירה ב"סודות של איסטאון" באיכויות המשחק וגם קצת במראה הפיזי את מריל סטריפ. היא מגלמת באופן עמוק ומשכנע אישה חזקה ומורכבת, שמחזיקה מנעד רחב של רגשות ואיכויות. דמות שמצליחה להתמודד עם חזיתות רבות, אבל מתחת לכל זה היא פגיעה ומחפשת לאהוב ולהיות נאהבת. מפתיע ומרשים מאוד גם לשמוע איך המבטא הבריטי של וינסלט נעלם לגמרי תחת המבטא האמריקני עם הדיאלקט המורכב והספציפי של מחוז דלוואר, שאותו למדו במיוחד כל משתתפי הסדרה.

מר חדה, מקצועית ומאופקת, אוכלת ג'אנק פוד, והרבה, ואף פעם לא מסרבת לבירה. שיער הקש שלה אסוף בקוקו לא מסורק והעיניים שלה חכמות, יפות ועייפות מאוד. לא רק העבודה שלה מלאה בדרמות, גם חייה הפרטיים טרגיים. במרכז הטראומה בחייה נמצאת האמהות המאתגרת שלה לקווין, בנה המתוק שגדל ואובחן עם שלל הפרעות, התאבד, והשאיר אחריו ילד קטן, די־ג'יי, שחי אצל סבתא מר. אמו, קרי, מנסה להיגמל מסמים כדי לקבל חסות על הילד. תמורת הילד שאבד לה, מנסה מר להשאיר את די־ג'יי אצלה, וכל האמצעים בדרך כשרים.

במקום קטן כמו איסטאון אפשר לחקור את כל המשפחות שעלולות להיות מעורבות ברצח, ובדרך הזו להכיר אותן לעומק ולבחון את האפקט של הפשע עליהן. המורכבות של הסדרה, מעבר לדמותה של מר, נמצאת ברובד העמוק של סיפורי המשפחות של העיירה. בסיפורים של כולן מונחת השאלה המורכבת שאיתה מתמודדת גם מר בחייה האישיים: את מה או את מי צריך לתת בשביל להציל ילד, ומה תיתן בשביל להציל את עצמך? זו גם התמה שאורבת בבסיס התגלית לגבי זהותו המפתיעה של הרוצח האמיתי. התגלית מטלטלת ומתגמלת אבל מציפה שאלה נוספת: כאשר מר פותרת את התעלומה ומגלה מי הרוצח, היא הורסת משהו טוב. אולי עדיף לו הסוד הזה היה נשאר בגדר סוד?

נדמה לנו שבעיירה המנומנמת ורוחשת הסודות הזו כבר היינו. אבל בזכות משחק מושלם ושאלות טורדות מנוחה, "הסודות של איסטאון" היא סדרה שלא תרצו לפספס // דבורה זגורי