ביום שלישי השבוע המריא מייסד אמזון ג'ף בזוס לחלל בטיל משלו, שבוע אחרי ריצ'רד ברנסון - האדם הראשון בהיסטוריה שהגיע לחלל בחללית שבבעלותו הפרטית.

טרנד המיליארדרים שמכניסים יד עמוק לתוך כיסיהם כדי לממן את קפיצות הבנג'י המוזהבות שלהם עשוי להיראות בזבזני, ולהיתפס כעיוור לצרות העולם. בהתחשב בפערי העושר ובאסונות הסביבתיים שמאיימים על החללית שכולנו חולקים יחד - כדור הארץ - קשה לעכל מחזה נרקיסיסטי כל כך. לכאורה, כל עוד לא פתרנו את הבעיות הקיומיות שלנו, שום דבר אחר לא באמת חשוב. אבל אני מאמין שאנחנו לא עומדים בפני הבחירה אם לפתור את תחלואיה של הפלנטה שלנו או להתקדם מעבר אליה. אנחנו יכולים - וחייבים - לעשות את שניהם.

ההתלהבות שלי משיגור אזרחים לחלל קדמה למרוץ המיליארדרים הנוכחי. במשך ארבע שנים, משנת 1999 עד ,2003 עבדתי בחריצות יחד עם המעסיקים שלי ב־NNC כדי להבטיח לעצמי מקום במעבורת חלל של נאס"א שתישלח למשימה בתחנת החלל הבינלאומית. מנהל נאס"א דאז שון אוקיף וצוותו השתכנעו שהטמעת עיתונאי בצוות מעבורת החלל - מההכשרה ועד לנחיתה - תהיה דרך יעילה לחשוף את הציבור לעבודתה של הסוכנות. הם תכננו להודיע על כך בפומבי רק בתחילת ,2003 כמה שבועות לאחר שמעבורת החלל קולומביה תנחת בריאה ושלמה בכדור הארץ.

כשהתייצבתי לתפקיד בסניף CNN באטלנטה בשעות המוקדמות של 1 בפברואר ,2003 היה לי הרבה על מה לחשוב. הייתי כתב החלל של הרשת, והמעבורת קולומביה וצוותה היו אמורים לנחות בפלורידה בשעה 9:16 בבוקר. בדסק השידור, תשומת ליבי התחלקה בין חדשות הבוקר האחרות ובין עדכוני הקול של ערוץ נאס"א, שחייגתי אליו מהטלפון הנייד שלי. כששמעתי את האסטרונאוט צ'רלי הובו מנסה ללא הצלחה ליצור קשר עם צוות הקולומביה לצורך "בדיקת תקשורת", ידעתי שהצוות אבוד.

בהפסקת הפרסומות, כשהתברר שהמעבורת התפרקה בכניסתה לאטמוספירה, התחלתי להתייפח. בכיתי בעיקר על אובדן חבריי האסטרונאוטים וההשלכות על חיי משפחותיהם. אם להודות על האמת, חשבתי גם על עצמי ועל משפחתי. האם החתירה שלי לעבר היעד הזה הייתה הוגנת כלפי ילדיי? בלי קשר, ידעתי מיד שכל מאמציי להצטרף למשימה הבאה היו חסרי ערך, קישוטיים בלבד. תוכנית מעבורת החלל עמדה להסתיים, וסיכוייו של כתב שביקש לתפוס איתה טרמפ באחד ממסעותיה האחרונים היו אפסיים.

פחות משנתיים לאחר מכן הייתי במדבר מוהאבי שבקליפורניה, וסיקרתי אירוע ששינה את דעתי בנושא. ב־4 באוקטובר ,2004 המעבורת הזעירה SpaceShipOne זכתה בפרס אנסארי X וב־01 מיליון דולר, כשהוכיחה שהיא יכולה להגיע אל סף החלל פעמיים בתוך שבועיים. הפיתוח צמצם דרמטית את הזמן שבדרך כלל נדרש לנאס"א כדי לשגר כלי רכב לחלל, להנחית אותו, לשקם אותו ולשגרו מחדש לחלל. היורשת של המעבורת ההיא, ,SpaceShipTwo נשאה בבטחה את ברנסון לספרי השיאים בשבוע שעבר.

מיליארדר נוסף עם כוכבים בעיניים, אילון מאסק, נסע לניו־מקסיקו כדי לראות את ברנסון ממריא. חברת הטילים שלו, ספייס אקס, נמצאת בליגה אחרת לגמרי. הטילים שלו משגרים מטענים למסלול סביב כדור הארץ - מלאכה מסובכת הרבה יותר מדילוג קצר אל סף החלל. עד כה הוא הטיס עשרה אסטרונאוטים לתחנת החלל הבינלאומית כחלק מחוזה עם נאס"א. החברה מתכננת לשגר את הטיסה הפרטית הראשונה שלה לחלל בסתיו הקרוב. מאסק טרם שריין לעצמו כרטיס טיסה בטיל שלו, אך ככל הנראה הוא רכש כרטיס לאחת הנסיעות הבאות של ברנסון.

לנאס"א ולמעבדת ההנעה הסילונית שלה בפסדינה אין מתחרים בתחום גשושיות החלל הבלתי־מאוישות, אך הרקורד של הסוכנות במשימות מאוישות מפגר, בלשון המעטה. במשך עשרות שנים נאס"א התנהגה כמו הבחור שמתרברב בבר על זכייתו באליפות המדינה לפני 50 שנה. אתם אולי לא אוהבים אותם, אבל למיליארדרים שמאחורי מאמצי המגזר הפרטי בתחום החלל יש הרבה משאבים ומעט סבלנות לבירוקרטיה הממשלתית, והם מבקשים להחזיר את האמריקנים לחלל.

כשיגיעו לשם, הם יעזרו לשאר האנושות. במסלול סביב כדור הארץ אפשר לייצר אנרגיית שמש ביעילות רבה בהרבה ולהקרינה לכדור הארץ. ברחבי מערכת השמש אפשר לכרות מחצבים מאסטרואידים. אפשר למצוא דרכים זולות ומהירות לשיגור חיישנים לחלל, כדי לעזור למדעני האקלים לכמת את הסכנה. מי יודע מה עוד?

פרס אנסארי X עוצב על בסיס פרס אורטיג שהוכרז ,1919־ב והציע 25 אלף דולר לטייס הראשון שיטוס ללא הפסקה בין ניו־יורק לפריז. טייס דואר אוויר ששמו צ'רלס לינדברג, זכה בו בשנת 1927 - והיום כולנו יכולים להתלונן על החיבור הרעוע לאינטרנט בטיסות טרנסאטלנטיות. לכן מאמציהם של ברנסון ובזוס הם אבני דרך חשובות. בסופו של דבר, אולי בעוד שנים לא רבות גם אנחנו נזכה להזדמנות להמריא אל הגבול האחרון. וזה סיפור טוב בהרבה מהסיפור שקיוויתי לספר לפני עשרים שנה.