מה שאירע בכותל המערבי בערב תשעה באב חייב לעורר בנו מחשבה. העובדה שיהודים דתיים הפריעו בגסות רוח לתפילתם של קונסרבטיבים ורפורמים ברחבת עזרת ישראל, ועוד בתשעה באב, מעידה שנדרשת בחינה מחודשת של היחס שלנו לקבוצות האלה.

עד עכשיו היה ברור שהמאבק בהן מזיק משום שהוא משרת אותן ומעניק להן חשיבות; עכשיו מתברר שהוא גם מוציא שם רע לתורת ישראל. בעידן הזה, כשהחברה הישראלית הולכת ומתגבשת סביב הזהות היהודית, יש מקום לבחון מחדש את היחס של היהדות ההיסטורית המכונה אורתודוקסית, שהתפתחה והתגבשה במסורת רצופה מדור לדור, לקבוצות הללו. לא בטוח שהיחס שהתאים לדורות עברו מתאים גם לדורנו.

כשהופיעה הרפורמה בקהילות ישראל באירופה ואחרי כן גם בארה"ב, היא איימה איום חמור על היהדות ההיסטורית. התהליך שאפיין את הדורות ההם היה עזיבת היהדות. יהדות השטעטל הייתה מנוונת אחרי גלות ארוכה. ההשכלה והתרבות המודרנית שבו את לבבות הצעירים והם ביקשו דרך לעזוב את מסורת אבותיהם. בתהליך הזה היו הרפורמים והקונסרבטיבים גשר נוח לזרימה מן היהדות החוצה. יהודים שרצו להפסיק לקיים תורה ומצוות אך לא העזו למרוד לחלוטין, מצאו בהצטרפות אליהם פתרון קל.

היום המצב הפוך. עדיין יש "יוצאים בשאלה", אבל אין להם כבר צורך בתנועה הרפורמית לשם כך. יתר על כן, בניגוד למצב בדורות ההם, כיום יש תנועת תשובה גדולה ברמות שונות

ובגוונים שונים, שיוצרת זרימה הפוכה, מבחוץ אל תוך היהדות פנימה. פעם מי שהיה נאור עזב את היהדות, היום מי שנאור הולך ונפתח אליה ומחפש דרך חזרה. מלבד זאת, היהדות החרדית התחזקה מאוד, בעיקר מבחינה דמוגרפית, ובארץ ישראל הולכת ומופיעה תורת ארץ ישראל, שיודעת לשלב על בסיס היהדות ההיסטורית הן את המודרנה והן את הציונות בצורה חיה ובריאה. תורת ישראל המקורית הולכת ומתעצמת, והיא יכולה להרשות לעצמה להיות רגועה ובוטחת הרבה יותר. האיום של הרפורמה אינו תקף עוד.

לתנועה הרפורמית מעולם לא היה סיכוי להתפתח בארץ ישראל. אווירא דארץ ישראל מחכים, והנשמות שלה שואפות לשלמות ולא מסתפקות בתחליפים. אם יש היום תפקיד לתנועה הרפורמית בארץ ישראל הוא שוב כגשר, אבל הפעם מבחוץ פנימה, אל תוך היהדות. רבים בחברה החילונית חשים רתיעה ואי נוחות מהתקרבות מפורשת ליהדות ההיסטורית, ולא תמיד שלא בצדק; היהדות הרפורמית היא להם המפגש הראשון, הנוח והבלתי מאיים, עם היהדות.

גם באירופה ובעיקר בארה"ב, שהתנועה הרפורמית עדיין מבוססת בה, היא כבר לא מאיימת על היהדות האורתודוקסית. שם היא מאפשרת ליהודים המתבוללים לשמור עדיין על זיקה כלשהי לעם ישראל. בזמננו, כשגם ההזדהות עם הציונות ומדינת ישראל אובדת ליהדות ארה"ב, זהו צינור החיים היהודיים היחיד שעוד נותר לה. במובן הזה ממלאת שם התנועה הרפורמית, למרות כל שיבושיה, תפקיד חיובי.

לאור ההתפתחויות הללו ייתכן שהגיע הזמן להתייחס לתנועות האלה ברוח פתוחה יותר. יחד עם זאת, חובה להבהיר מהם הקווים האדומים של היהדות ההיסטורית. אם התנועות הללו מצפות מהיהדות ההיסטורית ללכת לקראתן, הן צריכות להיות נכונות לעשות צעד כזה גם מצידן. עליהן להבין שבנושאים בעלי השלכה ישירה ובלתי הפיכה על הדורות הבאים, ובראשם הגיור והנישואין, היהדות ההיסטורית לא תוכל להתפשר לעולם. יהיה עליהן להתפשר ולקבל על עצמן בנושאים האלה את דין ההלכה האורתודוקסית. מתווה הגיור של השר ניסים, שעומד שוב על הפרק, עשוי לפתור חלק מהבעיה.

על התנועות האלה גם לשקול מחדש את התנהלותן הציבורית הבעייתית ומעוררת ההתנגדות. רבים מפעיליהן רואים ביהדות ההיסטורית אויב, מחוללים פרובוקציות השכם והערב, חוברים לארגוני הקרן החדשה למאבק נגד ישראל ומאמצים סדר יום פוסט־ציוני ואנטי־ציוני. הם גם מנסים לכפות את עקרונותיהם על היהדות ההיסטורית באמצעות בג"ץ, שלא מתפקידו להכריע מהי יהדות. ההתנהלות הזו מותירה רושם שהם לא חפצים לעסוק ביהדות ובאמונה לפי דרכם, אלא להתנגח ביהדות ההיסטורית.

על היהדות ההיסטורית להיזהר מלהפוך ליהדות היסטרית. בארץ ישראל התנועות האלה יישארו לעולם שוליות. הן אינן מאיימות עליה. את המחלוקות העקרוניות חובה להמשיך לקיים בנחישות, אבל ייתכן שהגיע הזמן לשנות את הגישה כלפיהן. אין טעם לקדש את עצם המאבק.