מקור ראשון

דבר מערכת המשפט

שופט בית הדין הארצי לעבודה אילן איטח (בגזירת הוצאות משפט לוועדי הנמלים בגין אי התייצבות לדיונים): "דרכם של ראשי הוועדים אינה מקובלת במדינה שעקרונות היסוד בה הם שלטון החוק והציות להחלטות שיפוטיות"

כותרות העיתונים החרדיים למחרת ההכרזה על רפורמת הכשרות של השר מתן כהנא היו דרמטיות וקורעות לב. "פגיעה אנושה במיליוני אזרחים, חרדים, דתיים ומסורתיים", הזהיר יעקב ליצמן מעל דפי המודיע, העיתון המזוהה עם חסידות גור. "חשש כבד לפגיעה אנושה בחומת הכשרות", זעקה כותרת המבשר, היומון החסידי המתחרה, המזוהה עם סיעת שלומי אמונים בראשות מאיר פרוש.

בכותרת יתד נאמן הליטאי הוגדרה הרפורמה כ"טלפיים בחומת הכשרות", לא פחות. בעלי אוזן תלמודית רגישה מצאו בה רמז היסטורי־יהודי מחריד ברוח ימי בין המצרים שזה עתה חלפו: "תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ; ובכל יום היו משלשלים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחוכמת יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ת"ק פרסה על ת"ק פרסה".

המתקפה החרדית החריפה הייתה עשויה להישמע אמינה, אלמלא ידענו כי איש מהכותבים ביומונים הללו וכך גם קוראיהם אינו נסמך בחייו הפרטיים על מערכת הכשרות הציבורית של הרבנות. הציבור החרדי מעולם לא ראה בכשרות הממלכתית ערך, וזו נכפתה עליו מכוח חוק שיזמה המפד"ל ואושר בראשית שנות השמונים. החוק, כפי שהסביר שר הדתות דאז יוסף בורג מעל בימת הכנסת, נועד למטרה אחת ויחידה: "על מנת שלא ייכשל אדם בעניין קדוש לו ולא יוכשל על ידי אדם שהדבר אינו קדוש לו. מי שקונה כשר צריך להיות בטוח שמה שמוכרים לו הוא באמת כשר". בתשובה לשאלתו של ח"כ ויקטור שם־טוב מהמערך חידד בורג את הדברים: "זהו חוק בעד האמת ונגד השקר".

אומנם המנגנון שנבחר בעת ההיא לצורך השמירה על זכויות הכשרות של הצרכן חיזק את מעמדן של הרבנות הראשית ושל הרבנויות המקומיות, אך לא זו הייתה מטרתו. לכן, גם את הרפורמה בכשרות שמוביל כעת השר כהנא צריך לבחון בדרך הזו: האם הוא יחזק את האמון בכשרות או יפגע בו, ולא כיצד יושפעו ממנו רבנים ועסקנים חרדים המחזיקים במשרות ובעמדות כוח.

הרפורמה עצמה מורכבת מפרטים רבים, אך העיקרון פשוט: תעודות הכשרות לא יינתנו עוד מאת הרבנים המקומיים אלא מאת תאגידי כשרות. הפיקוח עליהם יעבור בשני מסלולים. בראשון, מסלול הרבנות, הרבנות הראשית היא שתקבע את התקן, על פי שלוש רמות כשרות שיוגדרו. התאגידים יאכפו, באמצעות משגיחים, את קיום הסטנדרטים שקבעה הרבנות הראשית, וזו תפקח על איכות ההשגחה של התאגידים. במסלול השני תחליף את הרבנות הראשית ועדה של שלושה רבנים, ובראשה רב הכשיר להתמנות לרב עיר עם מומחיות בתחום הכשרות. ועדה כזו תוכל על הנייר התוכנית ראויה, אבל המבחן הגדול יהיה בשלב היישום. בכל מקרה, השר מתן כהנא טעה כשבחר לייחצן אותה דווקא עם ליברמן (שכידוע "אוכל גם כשר") להחליט על סטנדרטים נמוכים מאלו של הרבנות, אך תצטרך להצהיר פומבית על תקן הכשרות שקבעה. עם זאת, גם תאגיד כשרות במסלול הזה יעמוד תחת פיקוח הרבנות הראשית, והיא תבדוק אם הוא עומד בתקן ההלכתי שהציבה ועדת הרבנים שלו. אם יתברר שאינו עומד בו, הרישיון למתן תעודות כשרות יישלל ממנו.

מבחנה הגדול של רפורמת הכשרות יהיה ביישום. אז יתברר אם רמת הכשרות בבתי העסק ובמפעלים בארץ תעלה או תרד. עם זאת, על הנייר נראה שהרפורמה הזו היא בעלת פוטנציאל משמעותי לשיפור מצב הכשרות, ובמיוחד שיפור השקיפות, שהשר בורג המנוח הצביע עליה כמטרתו המקורית של החוק. אומנם גם כיום יש לרבנות הראשית תקן כשרות, אך איש אינו יכול לאכוף אותו על הרבנים המקומיים, מעניקי התעודות. כל רב מקומי רשאי לקבוע לעצמו את הכללים שהוא מחויב להם, והוא אף אינו נדרש לכל שקיפות בנושא. בערים רבות סובלים שירותי הכשרות מחולאים רבים, כמו למשל העסקת המשגיחים על ידי בתי העסק, פיקוח בעייתי על עבודת המשגיחים וחוסר מקצועיות של גורמי הפיקוח. אם הרפורמה תצליח, ויש לקוות שאכן כך יקרה, רמת הכשרות הכללית בארץ תעלה.

מי שצפויים להתאכזב הם הצרכנים המצפים לכך שהרפורמה תוזיל את "פרמיית הכשרות" שמשלם המשק הישראלי. כשרות טובה עולה כסף, וכאשר הפיקוח על העמידה בתקנים יהיה אמיתי אין סיכוי שנראה ירידה בעלויות, אולי אפילו להפך. כל עוד הצרכן הישראלי יעדיף לצרוך מזון כשר, ויש לקוות שכך יהיה, תהיה לכך עלות בלתי נמנעת. מי שאולי יוכלו להוזיל חלק מהעלויות יהיו התאגידים שיבחרו להתנתק מתקני הכשרות של הרבנות הראשית. כאן יעבור הכדור לידי הציבור, שיקבע ברגליים אם מודל עסקי כזה הוא בר קיימא או שמא תקן הרבנות יהפוך בפועל לבלעדי. המקום שבו תקן הרבנות צפוי לזכות לבלעדיות הוא גם המקום שהכסף הגדול של הכשרות נמצא בו: ההשגחה במפעלים. זאת משום שאף עסק שפועל לפי תקן הרבנות לא יוכל לרכוש מוצרים שיוצרו בהשגחה אחרת.

"אני דור רביעי למאכילות חתולות. הנינה של אספרנסה, שהייתה מאכילת חתולים ידועה עוד בקורפו" (נאום הבכורה של חברת הכנסת החדשה יסמין פרידמן מסיעת יש עתיד, יום רביעי)

בכל מקרה, הרעיון היפה עומד בפני משוכת חקיקה ויישום. מעבר המשוכה הזו תלוי באמון של ציבור שומרי המצוות בכנות מניעיהם של יוזמי המהלך, לשם שמיים ולשם חיזוק הכשרות ולא החלשתה. זאת משום שמאבקם של מתנגדי הרפורמה צפוי להיות עיקש. לכן קשה להבין מה ראה השר לשירותי דת מתן כהנא להציג את הרפורמה דווקא יחד עם שר האוצר אביגדור ליברמן, שלא מתבייש להצהיר פעם אחר פעם שהוא אוכל "גם כשר". זה לא עורר תחושת אמון במהלך, וחבל.

ניצחון רפורמי

עשרות הנערים והנערות שגדשו - בהפרדה - את עזרת ישראל בליל תשעה באב, וקראו שם את מגילת איכה ואת הקינות, היו בוודאי משוכנעים שסיכול התפילה הרפורמית יחזק את "קדושת הכותל". מארגני האירוע אף סברו, כך נראה, שיהיה בקיום האירוע כדי לקדם את המאבק נגד ההכרה של מדינת ישראל בתנועות הלא אורתודוקסיות. אך התוצאה הייתה הפוכה. הגינויים להפרעה לתפילה הרפורמית לא נעצרו בקרב תומכיה. גם גופים אורתודוקסיים מובהקים כמו הסתדרות הרבנים באמריקה )RCA( שיגרו מחאות נמרצות. תחושת האי נוחות לנוכח מלחמת התפילות תורגמה למחאת נגד, והשאיפה לפגוע במעמדן של התנועות הלא אורתודוקסיות לא צלחה, בלשון המעטה.

אבל אובדן האהדה הציבורית הוא רק אחת התוצאות הבעייתיות של תפילת המחאה בליל תשעה באב, ולאו דווקא החמורה שבהן. לצד ההד הציבורי הבעייתי, המחאות בעזרת ישראל משחקות לידי הגורמים בתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית המבקשים לתקוע יתד דווקא ברחבת הכותל המרכזית. הרחבה הגדולה, שמתקיימות בה תפילות על פי ההלכה היהודית, מנוהלת כיום בבלעדיות אורתודוקסית מלאה, שהיא לצנינים בעיני רפורמים וקונסרבטיבים רבים. התנועות אף פעלו בעבר הן בשדה המשפטי והן בשדה הפוליטי כדי להשיג דריסת רגל ברחבה, וזכו לא פעם לאוזן קשבת. את ניצחונן מנע בעבר הרצון למנוע חיכוך בין יהודים דווקא במקום קדוש כזה, שהיה משותף הן לבתי המשפט והן לרבים במערכת הפוליטית, וכך באה לעולם "עזרת ישראל".

עזרת ישראל מפחיתה מאוד את הלחץ לאפשר לגורמים שאינם פועלים על פי ההלכה לתפוס מקום ולקבל מעמד ברחבה הראשית. מתווה הכותל, שלמרבה הצער הוקפא בממשלה הקודמת, היה יכול לשמוט את הקרקע מתחת הדרישות הללו. אולם הדרישה לשליטה אורתודוקסית מלאה גם ברחבה הדרומית, והפעולה המעשית לשם כך בעידוד שבקריצה מצד הממסד הרבני, רק יביאו להגברת הלחץ הרפורמי. כשגלעד קריב, תמר זנדברג ומיכל רוזין חברים בקואליציה, ומשה גפני, יעקב ליצמן ובצלאל סמוטריץ' יושבים באופוזיציה, ללחץ כזה עלולות להיות השלכות הרסניות על אופייה הראוי של רחבת הכותל הראשית.

דעות

he-il

2021-07-23T07:00:00.0000000Z

2021-07-23T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/281681142902027

Israel Hayom