מקור ראשון

המהפכה של ביידן

עסוקים בשלל בעיות משלנו, הדרמה בארה"ב עדיין אינה חודרת עמוק לתודעה הישראלית: הנשיא ג'ו ביידן, שדונלד טראמפ תיאר בתור "ג'ו הישנוני", מתגלה כמהפכן של ממש, במיוחד בתחום הכלכלי. הוא הכריז לאחרונה על סדרת הגבלות שנועדו לפגוע בכוחם האימתני של תאגידי ענק דוגמת גוגל ופייסבוק, ועוד קודם לכן הכריז על צעדי מדיניות רווחה שאמורים לעלות למשלם המס האמריקני סכום דמיוני של 1.8 טריליון דולר.

מי היה מאמין: ארבעה עשורים בלבד אחרי שהנשיא רונלד רייגן הבהיר לאמריקנים ש"הממשלה אינה הפתרון, הממשלה היא הבעיה", ותאומתו הבריטית מרגרט תאצ'ר הגדילה לטעון ש"אין בכלל דבר כזה חברה, יש רק גברים ונשים אינדיווידואלים", מגיע מנהיג המערב ומכריז על שינוי כיוון.

יש לביידן סיבות טובות לנקוט במדיניות הזו. משבר הקורונה ממילא הוכיח, כפי שהוכיח משבר המשכנתאות ,2008־ב שבמצבי משבר גדולים אין תחליף לכוחה הכלכלי של המדינה. כל הממשלות בעולם, לרבות הקפיטליסטיות ביותר שבהן, הגיבו לקורונה בפתיחת הכיסים ובהדפסת כסף. הן הבינו שהחברה המוכחשת לא תוכל לשרוד אם עולם כמנהגו ינהג. אבל ביידן מודאג מעניין נוסף: קטר ההייטק, שאכן מושך את כלכלת העולם קדימה, מחריף במקביל גם את הפערים החברתיים בין אנשי אומת ההייטק ובין מי שנשארו מחוצה לה. אם המדינה לא תתערב לטובת החלשים, החברה תתערער במידה שעלולה לערער גם את הישגי הכלכלה.

בישראל המסר טרם הופנם. פה אמריקה עדיין מוצגת כסמל בגלל מדיניותה הקודמת, הקפיטליסטית. אולי זה עניין של איחור אופנתי בהפנמת שינויים גלובליים, ואולי משום שפה עדיין שולט הכעס על מפא"י וההסתדרות, שאכן ניצלו בציניות רטוריקה סוציאלדמוקרטית לטובת המפלגה.

למרבה הצער, הציונות הדתית הפכה לנושאת הדגל של הגרסאות היותר חזיריות של הקפיטליזם. את המוסדות הבולטים בשיווק כלכלת היד הנעלמה מנהיגים חובשי כיפות סרוגות. גם בשיח הציבורי הפכה הציונות הדתית לדוברת הרטוריקה הניאו־ליברלית החריפה ביותר.

שאלת גורמי המהפך מרתקת. בעיניי תורם לכך רצונה של הציונות הדתית להשתייך אל האליטות, שכידוע מדברות בעשורים האחרונים בשפה קפיטליסטית. לא פחות מכך משפיעה העובדה שהציונות הדתית התנסתה במאבקים חריפים, בתוך החברה הישראלית וגם מחוצה לה, על הובלת מפעל ההתיישבות ביו"ש. המאבקים חספסו והקשיחו את לבבותיהם של בני המחנה: תחילה נגד הפלסטינים, ואחר כך גם נגד כל שאר החלשים.

המהפך הזה אפילו הוביל לקביעות מוזרות ביחס לעמדת התורה בסוגיית השיטה הכלכלית הראויה. העמדה הרווחת גורסת שלתורה אין בכלל עמדה כלכלית מועדפת, והמהדרין טוענים שהיא אפילו מעדיפה כלכלת שוק, שהרי הנחת היסוד של התורה בשאלות כלכליות היא הכרה בקיומו של רכוש פרטי ובערכה של זכות הקניין.

הטענה הזו נכונה אבל חסרת משמעות בדיון העכשווי. היא מתייחסת לדוגלים במדינת הרווחה כאילו חיו עדיין בימי הקומוניזם הסובייטי, והם כביכול מתנגדים לקיומו של רכוש פרטי. כשזה הדחליל החברתי שמתארים הקפיטליסטים, קל להתנגד לו ואף להוכיח שגם תורת ישראל נגדו. אבל תומכי הצדק החברתי מקבלים מזמן את הצורך החיוני בקיומו של שוק חופשי, אלא שבמרכזו צריכה לעמוד המדינה, עם כוחה להטיל רגולציות שיגבילו עוולות, ועם כוחה לקחת ממשלמי המס העשירים לטובת מי שהחמיצו את ההזדמנות להפוך לטייקונים.

כלכלת התורה אינה מספיקה לכך שנוכל להסיק ממנה עמדות כלכליות מעשיות. השאלה העקרונית היא איזה מובן של המילה "חברה" חשוב יותר, company או ;society או בגרסה אחרת: האם עמלם של בני האדם הוא אמצעי לצמיחה, או שהצמיחה היא אמצעי לשיפור חיי בני האדם. תורת ישראל כוללת חוקים המצווים על שמיטת חובות פעם בשבע שנים, ועל השבת קרקעות לבעליהן פעם בחמישים שנה; חכמי ישראל נאלצו לחפש תירוצים רטוריים כדי למנוע את יישומם של חוקי הרווחה הללו. איך יש ספק לגבי עמדתה בשאלות העקרוניות על הכלכלה והחברה?

1

כתבתו של שילה פריד בשבוע שעבר על מצוקת הפקקים ביו"ש ("דרכי ציון פקוקות", יומן, )16.7.2021 עוררה את אריה פרידסון, מתכנן עירוני ואנליסט, לכתוב לנו תגובה ארוכה, מפורטת ומעניינת בנושא, ונביא כאן את עיקריה. "המסר הכללי של הכתבה הוא שהאוכלוסייה והיישובים התרחבו, אך הכבישים שמשרתים אותם לא גדלו, והפתרון המתבקש בלשונו של ראש המועצה האזורית גוש עציון שלמה נאמן, הוא 'תכנון כביש של מיליארד וחצי שקל'. בעיניים של מתכנן עירוני אין פה ניסיון להבין את שורש הבעיה, והפתרון המוצע שגוי.

"למה הכביש פקוק? מה גורם לפקקים האלה מלכתחילה? נדמיין אדם שעומד בפקק בכביש המנהרות בבוקר יום ראשון. הוא מביט סביבו על הנהגים ושואל: למה הם נוהגים בכביש עכשיו? התשובה היא שהם נוסעים כדי להגיע למקום העבודה שלהם, המרוחק ממקום מגוריהם בגלל מה שאנחנו מכנים 'הפרדת שימושים', והם נוסעים ברכב פרטי כי שירות התחבורה הציבורית גרוע - התדירות נמוכה, והנסיעה אורכת זמן רב - פשוט משום שאי אפשר לספק שירות תחבורה ציבורית יעיל ומהיר למרחב כפרי ופרברי שהצפיפות בו נמוכה.

"הפרדת שימושים ובנייה דלילה הם המאפיינים העיקרים של פיתוח פרברי, ופקקים הם חלק מובנה ובלתי נפרד מהפרברים. אין שום דרך להימנע מזה. ההתיישבות ביו"ש מורכבת בעיקר מיישובים פרבריים (איכות החיים הפרברית היא מה שמושך אנשים להקים את ביתם שם). כל זה הוא הקשר בסיסי לדיון בתחבורה ובפקקים, וההקשר הזה נעדר כליל מהכתבה.

"לכן גם הפתרון המוצע בכתבה שגוי. בתכנון תחבורה יש תופעה של 'ביקוש מושרה', שגורמת לכך שהרחבת כביש לא מובילה לירידה בעומס התנועה. זאת משום שבדרך כלל מתקיים ביקוש סמוי לנסיעות מצד אנשים שבחרו לוותר על הנסיעה כי לא רצו לעמוד בפקק. אם כביש המנהרות יורחב בנתיב נסיעה אחד או שניים, האנשים הללו ישמעו שזמני הנסיעה בכביש יתקצרו, ויצאו לנהוג גם הם בשעות העומס - וכך יעלו על הכביש עוד ועוד אנשים עד שהפקקים יגברו לרמה שהייתה לפני הרחבת הכביש. רק אז העומס יהיה בלתי נסבל מספיק לשיעור מסוים מהנהגים, ויגרום להם להימנע מנהיגה.

"בשורה התחתונה, מחקרים מ־05 השנים האחרונות מלמדים שהרחבת כביש מלווה תמיד בעלייה מקבילה בנסועה בטווח של 5־6 שנים. התופעה אולי סותרת את האינטואיציה, אבל היא תועדה בכל העולם ואין בתחום התחבורה מי שחולק עליה. ההרחבה של כביש המנהרות אולי תביא להקלה זמנית בגודש, אבל בטווח הארוך לא יורגש כל שינוי: למעשה זהו בזבוז מוחלט של כספי ציבור. אם הציבור ביו"ש מעוניין לדון בבעיית הפקקים, מוטב שיכיר בכך שהם חלק בלתי נפרד מהבינוי הפרברי שבבסיס מפעל ההתיישבות, ויימנע לתלות את יהבו בפתרונות יקרים שאינם יעילים".

2

קוראים אחרים שלחו מכתבים בעלי תוכן דומה. יונתן סימןטוב, למשל, כתב לנו ש"אנשים אינם עומדים עם המכונית בפקק, אלא יוצרים את הפקק. לאלפי כלי הרכב שמבקשים בכל בוקר להיכנס לבירה דרך כביש המנהרות, שרובם בעלי נוסע אחד ויחיד, אין פתרון. הוספת נתיב, הכפלת כביש, בניית מחלף או הקמת גשר חדש - כל פתרון שאינו מוציא את הנהגים מן המכוניות הפרטיות - לא יצלח.

"כאשר אדם מחליט לגור ביישוב פרברי, אשר אינו מסוגל לספק לו שירותי תחבורה הולמים, אין לו אלא להתבסס על הרכב הפרטי... התוצאה תהיה פקקים ועומסי תנועה, שילכו ויתרבו ככל שההתיישבות תגדל, וזאת על אף הוספת נתיבים, בניית מחלפים או תזמון רמזורים".

3

הקוראת ליאת מקריית־טבעון הזדהתה עם מאמרה של ללי דרעי, "השבט החמישי חי ובועט", שפורסם לפני שבועיים בעמודים אלה. "חיי שזורים בהרבה פשרות בשל 'המסורתיות' שלי. בילדותי אבי לא חבש כיפה אבל חונכתי בבית הספר הדתי בחיספין שברמת הגולן, ובכיתה ט' - באולפנית של אברהם ליפשיץ (במחזור הראשון).

"בכיתה י׳ עברתי ללמוד עם הקיבוצניקים בבית־ירח. לאחר חתונתי תמיד חיפשתי את בית הכנסת שהכי יתאים לי, ומצאתיו בגבעה הצרפתית. אני חושבת שהיה שייך לקונסרבטיבים, ששמרו על הפרדה בין נשים לגברים. כל שנותיי באוניברסיטה עברו בבית הכנסת הזה, שמתפלליו היו אמריקנים, לדעתי. בשהותנו בארה״ב הקפדתי לשלוח את בנותיי לבית הספר של יום ראשון ללמוד בו יהדות, וכשחזרנו לארץ מצאנו את בית הספר האנתרופוסופי לחינוך הבנות, ואת החינוך המסורתי נתנו להן בבית. ואנחנו חברים בבית כנסת רפורמי במעין פשרה דתית בין בני המשפחה. תמיד היה לי קשה להגדיר את עצמי. אין לי הגדרה, וזה מה שמגדיר אותי".

דעות

he-il

2021-07-23T07:00:00.0000000Z

2021-07-23T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/281689732836619

Israel Hayom