הפרעות שחוללו התושבים הערבים בערים המעורבות, הציפו בעיקר את סוגיית החיים של יהודים לצד ערבים באותה עיר ושכונה, אבל לאירועים הקשים היו גם זוויות חברתיות פנים־יהודיות. בציבור הדתי־לאומי היו יותר מפגנים של סולידריות מול האירועים, בהשוואה למגזרים אחרים בחברה. הגברים שהגיעו לסייע בשמירה על בתים בשכונת רמת־אשכול בלוד היו ברובם סרוגים, רבים מהם תושבי יהודה ושומרון. המתנות ומשלוחי האוכל לרמלה, עכו ולוד, הגיעו בעיקר מקהילות ומיישובים דתיים ברחבי הארץ.

סיבה מרכזית למעורבות הרגשית והמעשית שגילתה הציונות הדתית ביחס לאירועים בערים המעורבות, הייתה הגרעינים החברתיים שפועלים בערים הללו. אילו לא היה גרעין דתי־לאומי בלוד ובו למעלה מאלף משפחות, סביר להניח שהמעורבות הדתית־לאומית באירועים הייתה מינורית יותר. העובדה שכמעט לכל דתי־לאומי, ולא משנה היכן הוא מתגורר, יש כיום קרוב משפחה, מכר או לפחות חבר פייסבוק בעיר לוד, צבעה עבורו את האירועים החדשותיים בפנים ושמות מוכרים, והעצימה את הסולידריות והאמפתיה. הכוונה איננה לטעון שאילו לא היה גרעין בלוד הציבור הדתי־לאומי היה אדיש לאירועים, אבל בעיניי אין ספק שרמת המעורבות והפעילות הסרוגה בעיר הייתה פחותה באופן משמעותי.

הימצאותם של גרעינים בערים המעורבות יצרה גם מציאות של שגרירים דתיים בערים הללו, שדיבררו את האירועים החוצה באופן אותנטי וישיר. עיתונאים כמו עמיתי יאיר קראוס, תושב עכו, ועפרה לקס, כתבת "בשבע" ותושבת לוד; פעילים חברתיים דוגמת מאיר ליוש, לצד רבנים ופעילים מוכרים ברשתות החברתיות - העצימו את ההד התקשורתי של האירועים, גם בתוך הציבור הדתי־לאומי וגם בתקשורת הכללית.

הסיפור של לוד, רמלה, עכו ויפו, נגע ברגשותיהם של רבים בציבור הדתי בגלל הזיקה המגזרית. זו לא בושה להכיר ולהודות בתכונה האנושית הזו. כשהפנים והקולות באתרי החדשות וברשתות החברתיות מוכרים לנו או דומים לנו, סיפורם נוגע בנו יותר ונעשה גם הסיפור שלנו.

זו עובדה ראויה לציון, מכיוון שלדעתי מדובר בהגשמת יעד מרכזי של מפעל הגרעינים החברתיים. אחת המטרות של הגרעינים היא לנפץ את הבועות החברתיות המתעּבות בחברה הישראלית, לערבב מעט את המגזרים, ולהפחית את הניכור בין חלקי החברה באמצעות היכרות מקרוב.

ההצטרפות של גרעינים דתיים לערים שלא הייתה בהן אוכלוסייה דתית־לאומית גדולה, היא הליכה נגד כיוון תנועת ההסתגרות שמתעצמת בישראל. בתנועה הזו, כל שבט ומגזר בחברה מפתח לעצמו, מבחירה או מכורח המציאות, אוטונומיה משלו. הציבור הדתי־לאומי למשל, הולך ומתכנס ביישובים דתיים ובשכונות הומוגניות. יש לו עיתונים משלו, מוסדות חינוך ואפילו אקדמיה. השבט החרדי מקפיד באופן עקבי לשמור על חומות שיחצצו בינו ובין שאר החברה. גם בתוכו הוא מעמיד חומות ומחיצות בין אשכנזים לספרדים ובין חסידים לליטאים. גם השבט של יוצאי בריה"מ יצר לו גטאות משלו, שמתבטאים בכלי תקשורת בשפה הרוסית, ושכונות עם ריכוז גבוה של יוצאי בריה"מ. השבט החילוני, שלכאורה אינו מסתגר מרצונו, מכיר אט אט בעובדה שהוא כבר אינו "העם" אלא עוד שבט, וההכרה הזאת מחזקת גם אצלו תהליכי התכנסות. גם לשבט המסורתי יש ריכוזים הומוגניים. מדיניות פיזור האוכלוסין בעשורים הראשונים של המדינה הביאה את בני

חשוב שההתעניינות בשדרות או בלוד לא תהיה רק בבני משפחה או מכרים, אלא גם באוכלוסייה ותיקה יותר. מבחינה זו, הגרעינים הדתיים צריכים להיות הגשר

ותעשייה, וכך יצרו אבטלה חמורה. השלטון המקומי בנגב דואג לתושבים שלו ולא לבדואים שמסביב. התשתיות ברהט נמוכות בשתי רמות מכל מקום אחר".

וכך הפכו אותם לגנבי קרקעות? כך לפחות ציטטו אותך בריאיון לשבועון גרמני.

"אני התייחסתי רק לתושבי ביר־הדאג' שפלשו ל־02 אלף דונם של עמדות מדינה, וזו עבירה שיושבים בגינה בכלא. הם עבריינים".

ומה עם הבנייה הבלתי חוקית של אלפי בתים בנגב?

"יש בדואים שתובעים בעלות וטוענים שהם יושבים על הקרקע יותר ממאה שנה. חלק מתצלומי האוויר מוכיחים שהם צודקים. אנשי ביר־הדאג' התגוררו בשגב־שלום ופלשו .1993־ב זו הסגת גבול, ורשויות החוק צריכות לטפל בה".

מצד שני, אמרת שהאוכלוסייה הזאת היא המקופחת ביותר בישראל.

"נכון. האם יעלה על הדעת שבכל יישובי הבדואים לא תהיה ולו מגלשה אחת לילדים? אין בריכת שחייה או היכל תרבות בשום מקום. חלק מהבדואים בפזורה חיים כמו במחנות פליטים. מה זה אומר עלינו כמדינה? בשנות ה־06 הבאנו עולים מכל העולם, דאגנו להם לדירות או למענקים, אבל הבדואים, ש־09 אחוז מהם אזרחים ישראלים, לא מעניינים איש".

יאיר מעיין ,)53( שמונה לתפקידו 2016־ב בידי שר החקלאות דאז אורי אריאל, מסכים שקשה מאוד להצליח בתפקיד זה. "אמרתי לאורי שאם יש כוונה לעשות שינוי אמיתי בהשקעות גדולות של תקציבים, אני מוכן לבוא. אם לא - שיחפש מישהו אחר שיעביר את הזמן. אורי הבטיח חד־משמעית שהשינוי אמיתי.

"הרשות הכינה תוכנית אסטרטגית במקום ועדות שלא עשו כלום - להוסיף 150 אלף יחידות דיור בעשרים השנים הבאות ופיתוח לעוד 30 אלף. התוכנית אושרה בממשלה. הכנו תוכנית חומש לפיתוח חברתי־כלכלי. הגדלנו את התקציבים לחינוך, תעסוקה, תשתיות, כבישים ותעשייה ב־5.3 מיליארד שקל".

מפעל "סודה סטרים" שעבר לאזור התעשייה "עידן הנגב" וכמה מפעלים סביבו, אכן הורידו את האבטלה ברהט - מ־43 אחוז לתשעה בלבד. "חייבים להשקיע בתעשייה", הוא אומר. "לכן הכנו תכנון של אזורי תעשייה בכל היישובים, על 1,500 דונם, ומשרד הכלכלה והמועצה האזורית בני שמעון מתכננים אזורי תעשייה נוספים. זה אומר 50 אלף עובדים".

ומצד הבדואים יש נכונות להשתלב בקדמה הזאת?

"בוודאי, הם רוצים להתקדם, במיוחד השכבה הצעירה החייבת להתפרנס".

ביקורת בוסים

יאיר מעיין נולד בירושלים למשפחה דתית־לאומית, למד בנתיב מאיר ובישיבת מרכז הרב, שירת בשייטת 13 וביחידת "מורן" (יחידת טילים סודית), וחזר לישיבה לשנה. התחתן, למד כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, ועבר להתגורר ביישוב נוקדים. שם הכיר שכן, אחד בשם אביגדור ליברמן, והוא שינה את מהלך חייו. "איווט ואני היינו חברים בוועדת הביטחון, ועשינו סדר מהבחינה הזאת ביישוב", הוא מספר. "הוא גם סייע לי להקים מכינה קדםצבאית ביישוב".

ליברמן התרשם עמוקות מהבחור הנחוש והפעלתן והציע לו לעבוד איתו ולשמש יועץ לענייני התיישבות וראש אגף תיאום ובקרה. "הצלחתי לגייס סכומים ניכרים להתיישבות בעקבות הסכמי אוסלו והסכמי וואי. טיפלתי בהתיישבות בגולן, בערבה, בנגב, בגליל, בקו העימות, סייעתי בדיור לרוסים ולבדואים ועוד". את תקופת כהונתו של אהוד ברק בראשות הממשלה הוא זוכר כמאופיינת בתנופת בנייה ביהודה ושומרון, שכמוה לא הייתה.

מעיין התחבר למוקדי הכוח בליכוד, ובמיוחד לראשי הרשויות המקומיות. אחרי כמה שנים בשוק הפרטי, מונה למנכ"ל משרד התשתיות אצל השר ליברמן. כך היה שותף לרפורמות הגדולות שבהן הונחו היסודות למתווה הגז. אחרי תקופתו של אריאל שרון במשרד התשתיות עזב מעיין ומונה למנכ"ל עיריית ירושלים, שם עבד עם ראשי העיר אורי לופוליאנסקי וניר ברקת.

בשנה שעברה ביקש להתמודד במכרז לראשות רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), אך הזוכה היה יעקב קווינט. את הפסדו תולה מעיין בפוליטיקה קטנה מצד השר לשעבר ליצמן. "חברי הוועדה התכופפו לפני רצון השר. הרי אין אדם שפוי במדינה שיאמר שמי שניהל את עיריית ירושלים עם 9,000 עובדים, יקבל ניקוד נמוך יותר ממי שניהל לשכה משפטית עם 30 או 40 עובדים".

עבדת עם "בוסים" רבים. מי מהם הטוב ביותר?

"ליברמן הוא הקשה ביותר כי הוא תובעני מאוד - אתה לא עוזב לפני 12 בלילה, והמשימות צריכות להתבצע היום ולא בעוד שבועיים - אבל יש סיפוק רב מהעשייה. לופוליאנסקי דאג לאזרח הקטן, שזה תפקידו של ראש עיר. עם ברקת היה כיף לעבוד. הוא חביב ולא קשוח. גומרים דיון, הוא אומר 'יאללה, בואו למסעדה' והוא משלם על כולם. ברקת הצליח למשוך לעיר משקיעים רבים ויצר חזון כלכלי כאילו ירושלים היא העיר המצליחה בעולם. זה המדד".

ברקת יהיה ראש ממשלה?

"ניר ברקת יהיה ראש הממשלה בעשור הקרוב", פוסק מעיין. "הוא רץ מרתון. איפה ראית מיליארדר, איש עסקים בינלאומי, המגיע בכל שבוע לישיבות המועצה כאחרון