בתקופה שקדמה לגירוש המתיישבים היהודים מגוש קטיף, שהיה ידוע בחופיו היפים, נשמעו תחזיות על הסתערות של עשירי המפרץ על רצועת עזה, ובניית מלונות יוקרה וריביירה מפוארת שתמשוך תיירים מכל העולם. אך השתלטות חמאס על הרצועה השאירה את התוכניות הללו בגדר חלום.

במסגרת ההתנתקות פונו כזכור כל יישובי גוש קטיף, וגם היישובים שבצפון הרצועה - דוגית, ניסנית ואליסיני - שבתחילה תוכנית הפינוי לא כללה אותם. במשך שנים לא מעטות לאחר הגירוש עמדו האדמות בשיממונן, אך בתקופה האחרונה הוקמו בשטח עשרות מתחמי נופש פרטיים המציעים מקום לחופשה, לחתונות או למסיבות במחיר של מאות שקלים. על חורבות יישובי צפון הרצועה שוכנים היום כמה מתחמים מאובזרים בבריכות ובמתקני בילוי פרטיים, כאשר סביבם מרחבים ריקים.

"הווילה הלבנה" היא אחת המפוארות שרצועת עזה יכולה להציע. במתחם הנופש מבנה חדיש בן שתי קומות, מטבח וחדר אירוח גדול. מהקומה העליונה נשפכים מים במפל לתוך האטרקציה של המקום - בריכה ששטחה 12 מטרים על 6 מטרים, שעומקה ממטר אחד עד שלושה. בנוסף ישנה בריכה קטנה ורדודה המיועדת לתינוקות. ליד הבריכה פינות ישיבה פתוחות, ופינת ישיבה סגורה ובה ספות, טלוויזיה, פלייסטיישן ופינוקים נוספים. במתחם אפשר למצוא גם מגרשי טניס וכדורעף, ושולחן פינג־פונג.

המחיר לחצי יום עומד על 700 שקלים. היו שהתלוננו על המחירים הגבוהים: "תורידו את המחירים בשביל לעזור לאנשים, אין לנו כסף. רוצים להירגע ולברוח מהדאגות. אנחנו בעזה, לא בדובאי", ביקש עלאא אלכתרי בדף הפייסבוק של הווילה.

וילת גראנד שלה, המרוחקת מאות מטרים מהווילה הלבנה, היא מתחם שבמרכזו בריכה רחבת ידיים, פינת מנגל עם תנור ומטבח חיצוני, מדשאה ופרגולה גדולה. הווילה נמצאת על החוף, אך מתוחמת בגדר המבטיחה פרטיות.

הבעלים, אבו־נור, מגדיר את הווילה "מתחם יוקרה", והדבר מתבטא גם במחיר: אלף שקלים לחצי יום. באירועים מיוחדים המחיר גבוה עוד יותר. "אנחנו מפוצצים עד ספטמבר", אומר לנו אבו־נור. "השקענו הרבה כסף כדי להקים את הווילה הזאת. מדובר בווילה חדשה יחסית עם גימור מוקפד מאוד, האנשים שמגיעים לפה הם בעלי ממון וגם אנשי ממשל", הוא מוסיף. אני שואל אם מדובר גם באנשי חמאס, והוא מבקש להחליף נושא.

"חוץ מהבריכה הגדולה יש אזורים של משחק ובילוי, וטלוויזיה גדולה שאפשר לראות בה משחקי כדורגל. את גמר היורו מכרנו במחיר של כמעט 3,000 שקל. זה היה יום שלם, וגם הבאנו אוכל ובשר לאורחים".

סמוך לים נמצאת גם "וילת אל־כבאר". המראה שלה עממי יותר, וכך גם המחיר: "אנחנו מציעים את המתחם שכולל בריכה, שולחנות סנוקר ומדשאות, ב־004 שקל לשש שעות", אומר לנו יוסף, הבעלים. "המחיר היה גבוה יותר, אבל הורדנו אותו בגלל המצוקה הכלכלית. ראינו שאנשים פשוט לא מגיעים, אז החלטנו להוריד מחירים כדי שהווילה לא תישאר ריקה".

יוסף מציין שהווילה, שסביבה בתי מגורים, סגורה בשעות הלילה המאוחרות. "אנחנו לא עושים חאפלות בלילה, זה בלתי אפשרי". אחרי כמה דקות של שיחה על עניינים טכניים, אני שואל את יוסף אם הוא יודע שהווילה שלו נמצאת במקום שפעם היו בו יישובים יהודיים. "בטח, הכרתי מתנחלים ואפילו עבדתי קצת בהתנחלויות כשהייתי צעיר", הוא מספר. "אלה היו ימים אחרים. עכשיו הווילה היא הביזנס".

לונה פארק עם היסטוריה

מתחם נופש נוסף נמצא מדרום לעיר עזה, באזור שבו שכן היישוב נצרים. ילדי עזה מבקרים שם בפארק השעשועים "שארם פארק", שלאחרונה עבר מתיחת פנים ובשבוע שעבר נפתח במראה החדש. באזור המשחקים של הפארק מתנשאת הנדנדה הגדולה, לצידה מתחם של מכוניות מתנגשות, משחקי מים, בריכה גדולה, בריכת גלים וקולנוע חמישה ממדים. בפארק יש גם אזור אוכל, מסעדות ומתחם ישיבה.

"בחודשים האחרונים היינו סגורים לשיפוצים, וגם בגלל המבצע הצבאי. מאז הפתיחה מחדש אנחנו מלאים בפעילות", אמר לנו סאמי בשיחת טלפון, כשברקע נשמעים צעקות ילדים ומוזיקה רועשת. "עשינו מבצע פתיחה של כרטיסים מוזלים, העיקר מבחינתנו שאנשים יבואו ויכירו את הפארק המחודש".

במבט מלמעלה על האזור המרכזי של גוש קטיף, שבו היו היישובים נווה־דקלים, קטיף, גני־טל ועוד, השטח נראה עדיין ריק ושומם. "וילת טבריה" בודדת בשטח. מסביבה

שדות שהיו פעם חרושים, וחממות שבהן גידלו לפני 16 שנה גידולים ישראליים. פאדי, שמשפחתו היא בעלת הווילה, הוא בן 19 בלבד ולא זוכר את המתנחלים. "המחיר לשימוש במתחם לחצי יום הוא 600 שקלים בימים רגילים. בסופי שבוע צריך להוסיף עוד ,"200 הוא אומר בשיחת טלפון, ומיד מבהיר: "אנחנו מלאים עד 20 באוגוסט".

באחת התגובות לפרסום הווילה מופיעה תלונה של שוכר על ניקיון הבריכה הלא מספק בעיניו, ועל הצורך לגזום את העצים. אני מעלה את הטענות באוזני פאדי, והוא צוחק. "יש לנו שלוש בריכות במתחם, אני מבטיח לך שהן נקיות מאוד. כמו שאמרתי לך, המקום תפוס עד סוף אוגוסט. אם תרצה אשריין לך מקום אחר כך, אבל אתה צריך להחליט מהר כי הכול נתפס".

הלונה פארק שהוקם על חורבות היישוב גני־טל עדיין פעיל, וכמוהו גם המתחם האוניברסיטאי שהוקם במבנה המועצה האזורית, בית הספר ואולם הספורט של מה שהיה פעם היישוב נווה־דקלים. מול מפעל הבטון בנצרחזני הוקם פארק מים נוסף.

לפני כשנה הוקם פארק שעשועים בשם "אסאדה" בחאןיונס שבדרום רצועת עזה. האטרקציה המרכזית בפארק הזה היא נסיעה בקרונות רכבת הרים בשם "רכבת השיבה לירושלים", המנסה לדמות ביקור באתרים קדושים לאסלאם בירושלים. מסלול הרכבת נמשך לאורך 550 מטרים בגובה של יותר מעשרה מטרים מעל פני הקרקע - אדמות היישוב גני־טל - ונדרשו יותר משנתיים לבנות אותו.

"הרעיון מאחורי הפרויקט הוא להסיע כביכול את המבקר בכמה נקודות בפלסטין ההיסטורית, ולחבר אותו אליה", הסביר ואאל אל־ח'לילי, יו"ר מועצת המנהלים של הפארק, לכתב רשת אנטוליה הטורקית. "ברכבת שלושה קרונות שיכולים לשאת יותר מ־03 איש. עולים לרכבת ומגיעים לדגם השער של כיפת הסלע במסגד אלאקצא שמעליו המספר ,99 המסמל את 99 הקילומטרים שמבדילים בין רצועת עזה לירושלים. אחר כך ממשיכים לתל־רביע - תל־אביב, ועוברים בכמה ערים פלסטיניות כבושות כמו לוד, רמלה, צפת, עכו, חיפה, יפו וירושלים. המטרה היא לשתול בלב המבקרים ערכים ומושגים. רכבת השיבה בחאן־יונס היא תחילתה של שיבת העם הפלסטיני לביתו בכל הערים הפלסטיניות הכבושות".

פצע פתוח

וכיצד מגיבים מפוני גוש קטיף לתמונות מתחמי היוקרה שהוקמו על אדמות היישובים שבהם חיו? אודי כפיר מדוגית דווקא נהנה מהתמונות. לשאלתי האם המראות לא עושים לו כאב בטן ומחזירים אותו אחורה, הוא עונה בשלילה: "הייתה החלטת מדינה, יצאנו משם. עכשיו זה שייך להם ושיעשו עם זה מה שהם רוצים. היה כאב בטן גדול כשהיינו צריכים לעזוב שם, אבל זה נגמר. מבחינתי אני התקדמתי קדימה. מדובר בהיסטוריה של 16 שנה. זה עזה, זה כבר לא ישראל".

מבחינת אודי, תמונות מסוג זה מפיחות בו תקווה שהטרור מרצועת עזה יפחת. "אני בעד שיקימו כפרי נופש. כמה שהם יעשו יותר דברים כאלה, הם יבינו שערך החיים גדול יותר מערך המוות, ואולי זה יקדם משהו. תן להם להכניס תיירות ממדינות ערב ומאיחוד האמירויות, ואז כשייכנס כסף הם לא ירצו לעשות יותר צרות. בשנת 2000 מוחמד דחלאן הקים קזינו ממש מול הבית שלי בדוגית. היינו אמורים לשחק שם. פירקו לו את זה כמה פעמים ובסופו של דבר זה לא יצא לפועל. כדי שיפסיקו לעשות טרור הם צריכים שיהיה להם מה להפסיד".

דיקלה ד' גל־עד, שהתגוררה בגני־טל 25 שנה, איננה מקבלת את המציאות בהשלמה כמו אודי. "כל עשייה חיובית היא ברוכה, גם אם היא פלסטינית, אבל אני עדיין חושבת שצריך לחזור לרצועת עזה. עזה היא שלנו".

תמונות הלונה פארק שהוקם על האדמה שפעם הייתה ביתה, הן כמו סכין בליבה. "מפעם לפעם כשאני רוצה להתמודד עם הכאב פנים מול פנים, אני נכנסת ל'גוגל מפות' ונכנסת וירטואלית לגוש קטיף ולגני־טל. אני יודעת שאני מחטטת בפצע הפתוח ומכאיבה לעצמי, אבל הגעגוע חשוב לי. אני מתה כל פעם מבפנים.

"אמנם הייתי אישה צעירה בזמן הגירוש", אומרת דיקלה, "אבל הבעתי את דעתי כבר אז שצריך להשאיר את הבתים של היישוב ולא להרוס אותם. רציתי שישאירו לי עוד תקווה שיום אחד נחזור לשם. ננקה, נשפץ את הבית מחדש, ונחזור לגור שם. לא הבנתי למה מיהרו כל כך להרוס את הבתים ולנפץ לנו כל שריד של חלום".

דיקלה מעלה מופע בשם "צומחת מן החולות", שבו היא מתמודדת עם הכאב והגעגועים לגוש קטיף. "יש לנו קבוצה סגורה של חבר'ה מגוש קטיף שנקראת 'הגוש שבלב'. חבר'ה שהיו אז בני נוער והיום הם בני 40 פלוס. כל פעם שעולה כתבה בנושא הזה או שמגיעות תמונות חדשות מהגוש, נוצר שיח שבו שבים וצפים הפחדים, התסכול והעצב על מה שהיה.

"למרות שעברו 16 שנה, אנחנו חיים את זה. יש לי אח שקעקע על ידו את הכיתוב 'לא נשכח ולא נסלח'. על הזרוע השמאלית יש לו מפה של ארץ ישראל שבתוכה כתוב גני־טל. אנחנו חיים היום ביישוב גני־טל החדש, שהכיכר המרכזית בו קרויה על שם השופט אדמונד לוי, שהיה היחיד בבג"ץ שהתנגד לגירוש. אנחנו חיים את גוש קטיף עד היום, לגמרי".

פאדי, "וילה טבריה": "יש לנו שלוש בריכות במתחם, והן נקיות מאוד. המקום תפוס עד סוף אוגוסט, אם תרצה אשריין לך מקום אחרי כן, אבל תחליט מהר"

אודי כפיר, ממפוני היישוב דוגית: "כמה שיעשו יותר דברים כאלה, הם יבינו שערך החיים גדול מערך המוות ואולי זה יקדם משהו. כשייכנס כסף הם לא ירצו לעשות צרות"