אבישי קרואני היה נהג אוטובוס. את תאונת הדרכים הקשה שבה נהרג, בדרך למעלה־לבונה, כל החובשים ביו"ש זוכרים היטב. הייתי אז מורה, וכמה מהתלמידות שלי נפצעו בתאונה הזו. כששוחחתי עם עידית והבנתי שאני מכירה את פרטי המקרה, הרגשתי מעין סגירת מעגל. לראשונה שמעתי על החיים שלה, שנשברו באותו הלילה.

ספרי לי, מה בעצם הוליד אצלך את הרצון לפרק ב'?

"מהרגע הראשון לאחר שאבישי נהרג, הרגשתי את הפחד והדחייה מהלבד. הייתה לי זוגיות מיוחדת, הייתי נשואה לאדם שכל מה שהעסיק אותו היה לעשות טוב, במיוחד לי ולילדים. תמיד היה לו חשוב שאנוח ואהיה בשלווה וברוגע. אבישי תמיד אמר שהוא מוכן לעבוד קשה, לפעמים הוא גם עבד בשתי משרות כדי שאני אוכל להיות בבית ולגדל את הילדים. הוא מעולם לא נתן לי להיות מוטרדת מעניין הפרנסה, רק רצה שאהיה שמחה ופינק בלי סוף. הוא גם ניצל כל הזדמנות לבלות עם הילדים זמן איכות. אני מרגישה שזה חסר לי ורוצה לחוות את זה שוב. אני יודעת שהיה לי משהו מיוחד מאוד, ובטוחה שפרק ב' יכול להיות נפלא לא פחות".

ההתבוננות שלך מטלטלת ומלאת רגש, אני יכולה להרגיש את המוטיבציה שהיא מביאה אלייך. מתי התחלת בפועל את החיפוש, ואילו תחושות זה עורר אצלך?

"התחלתי לחפש אחרי שנה. זה היה מורכב מאוד, וגיליתי מציאות שונה לחלוטין ממה שחשבתי. ברוך השם, אני חיה בשמחה והילדים שלי מקסימים, הם יודעים שאני לא מחפשת להם אבא אחר. אבא אבישי נוכח מאוד בחייהם, ואני אצטרך להצליח להכניס זוגיות לתוך המציאות הזו. אנחנו מדברים עליו המון וחיים לאורו ובדרכו. "לא כל אחד מסוגל להכיל את זה שאפשר לאהוב שני אנשים במקביל. ברור שיש מכנה משותף בין אלמנים, אבל אני לא יוצאת רק עם אלמנים; אני יודעת שיש גם רווקים וגרושים שידעו להכיל אותי ואת מקומי כאלמנה".

מה מפרק א' שלך היית רוצה לחוות גם בפרק ב'?

"נקודה חזקה מאוד אצלנו הייתה הרצון לתת בלי לרצות לקבל. אני יודעת שבכל קשר שיהיה לי, תמיד ארצה לתת כדי שלשנינו יהיה טוב, גם בלי הצורך להרגיש הד חוזר".

ומה את משאירה מאחור בחיפוש אחר אהבה חדשה?

"התחתנתי צעירה מאוד, ואבישי היה כל עולמי. לא הייתה לי אהבה לפניו, ועיצבתי את הזהות שלי יחד איתו. כשהייתי נשואה רציתי

תמיד שהכול יהיה כאן ועכשיו, ללא דחיית סיפוקים, וזה באמת היה מאפיין מרכזי בזוגיות שלי עם אבישי. הוא פינק אותי ופרגן לי תמיד, אבל אני מבינה שאני צריכה לתת מקום לתהליכים ולא רק לתוצאה. היום הכול אצלי איטי יותר ודורש יותר זמן ומחשבה. בעזרת השם, הסבלנות הזו תשתלם".

איזה מקום יש להורים של אבישי ולילדים שלך בחיפוש הזה?

"להורים של אבישי יש מקום ענק בחיים שלי ושל הילדים. אין החלטה משמעותית שאני מקבלת בלי להתייעץ איתם. את הרצון שלי לחפש זוגיות שנייה הם קיבלו בצורה ממש חיובית. תמיד הם רוצים שיהיה לי הטוב ביותר, ואני מברכת על זה.

"עם הילדים זה קצת יותר מורכב, בעיקר עם הגדולים. הם מפחדים שאני אשכח את אבא אבישי. מבחינתם היה להם אבא, ואין מקום לאבא אחר. אני מאוד מתאמצת להראות להם שאבא אבישי תמיד איתנו. מבחינתי זוגיות שנייה היא לא משהו נפרד לגמרי מחיי הקודמים, אלא עוד קומה שמבוססת על החיים שהיו".

את רננית יצא לי להכיר מהפייסבוק. היא הגיבה לדברים שכתבתי, והמשכנו להתכתב ולשוחח. לא פעם שמתי לב שאופן ההתמודדות שלה ושלי דומה למדי.

ספרי לי, רננית, מתי החלטת שאת מתחילה לצאת?

"זה סיפור ארוך, אבל יש בו הרבה תובנות ומסקנות שאני רוצה לשתף בהן. אורי בעלי חלה בסרטן, וזה נמשך זמן קצר מאוד, חודשים ספורים. דובר בינינו שאם זה מגיע לסוף, אני צריכה להתחתן שוב. אחר כך, כשהכול עוד היה טרי ולא הכרתי את העולם הזה, חשבתי על עצמי במושגים של תיקון השבר. אני אתקן מה שנשבר, וזה יהיה מתוקן. אם אין לי בעל - אני אתחתן שוב, ואחזור להיות בית שלם. שנה אחרי שהוא נפטר כבר פתחתי כרטיס באתר 'שליש גן עדן', פניתי לשדכניות והתחלתי להתכוונן לקראת ההחלטה להתחתן שוב. שיתפתי את הילדים בתהליך; בהתחלה הם היו קצת המומים, אבל לגדולים הסברתי שאני לא מעוניינת להישאר לבד, וגם לא רוצה שהם יטפלו בי כל החיים.

"ואז התחלתי לצאת, וגיליתי שהעולם הזה של הפנויים שונה בתכלית ממה שהכרתי עם אורי, ושיש פער גדול בין מה שחשבתי לבין מה שקורה במציאות. מישהו שיצאתי איתו אמר לי, 'את רוצה שבן הזוג החדש שלך ישים אותך במקום הראשון בחייו, אבל את לא תהיי מוכנה לשים אותו במקום הראשון, אלא את הילדים'. הבנתי שהוא צודק, ושהוא מעמיד מראה מול אורח החיים ואופן ההתמודדות שלי. הוא הוסיף ושאל, 'אז למה שמישהו ירצה אותך?'. הוא דיבר ממקום מאוד כן, אבל לי היה ברור – ועדיין ברור - מה אני שווה, ושאם יהיה חיבור זה אפשרי".

ובכל זאת, אחרי שלוש שנים היא הפסיקה לצאת. "ידעתי שאם אני עוצרת עכשיו, זה אומר שאני לא אתחתן כל כך מהר. מצד שני, הרגשתי שהמסע הזה גובה ממני מחירים שאני לא מוכנה לשלם יותר. בשורה התחתונה, היום אני אומרת לקב"ה: אם אתה רוצה שאתחתן - תביא אותו אליי".

וואו. אני מבינה את הכאב הגדול, את החלום ושברו, את הפער בין הרצון להקים מחדש זוגיות ובין המציאות. אני בטוחה שאל המסע הזה את מביאה איתך תובנות, אז בואי נדבר עליהן. ספרי לי על הזוגיות עם אורי, ומה את בוחרת לקחת ממנה לקראת הזוגיות הבאה.

"אורי ואני היינו הזיווג הכי לא מתאים בעולם. הכרנו באוניברסיטה, וכשפגשתי אותו הוא היה שונה בתכלית מכל מה שחשבתי שיהיה לי, וגם שונה מכל המשפחה שלי. אבל זה כנראה מה שהייתי צריכה. אורי היה חלק מהמסע שלי להיות אדם טוב יותר, ולמרות ההבדלים הייתה בינינו אהבה גדולה, והיה הרבה רצון לעשות טוב זה לזה. הוא איזן אותי וחשף אותי לעולמות ולצדדים שהייתי חשופה אליהם פחות. אני חושבת שאני לוקחת איתי את הנתינה ואת הרצון ההדדי לעשות טוב ולבנות משהו משותף".

ומה את משאירה מאחור?

"אני מבינה שלא משנה מי יבוא, הוא לעולם לא יהיה תחליף לאורי, ולא יהיה אבא לילדיי. אני מוותרת על זה ויודעת שבן זוג חדש ייכנס למקום אחר לגמרי מזה שאורי היה בו. גם אם הוא יהיה שם בשבילי, בסופו של דבר כשאחזור מאספת הורים, זה יעניין בעיקר אותי. ולגבי עצמי, הייתי רוצה להיות בת זוג קצת אחרת. נחמדה יותר, מסורה יותר. אורי תמיד היה זה שאומר מילות אהבה. הוא היה יכול לומר מאה פעמים 'אני אוהב אותך', וכשגלגלתי עיניים הוא תמיד אמר: 'אם אני אפסיק, זה יחסר לך'. והוא צדק מאוד".

אני מרגישה שאני מדברת עם עצמי, זה מאוד דומה לי... והאתגרים, מה האתגרים הגדולים בעינייך בזוגיות שנייה?

"האתגר הגדול הוא חיבור עם המשפחה האחרת, בניית הפאזל הזה של המכלול המשפחתי, להכניס ילדים חדשים שהם לא ילדיי ולא אחיהם של ילדיי. אני יודעת שזה ידרוש המון מאמץ והמון השקעה כדי להצליח".

מה לגבי ההורים של אורי? הם נוכחים בתהליך?

"ההורים של אורי חושבים שאני צריכה להתחתן שוב. אמא שלו אמרה לי את זה בצורה מפורשת. עוד לא הגעתי לשלב שבו אני מציגה בפניהם מישהו, אבל ברור לי שאשתף אותם ברגע שיהיה קשר רציני".

והילדים?

"לחלקם אין בעיה עם זה שאני רוצה להתחתן שוב, חלקם ממש לא רוצים. אבל אני לא שואלת אותם, זה משהו שנצטרך בבוא העת לטפל בו. הסיבה לכך שכרגע אני לא מתחתנת היא שבאמת נוח לי לבד, בעצמאות כלכלית וחינוכית. אני מאוד מתגעגעת לזוגיות, אבל בעיקר אליו".