"אבל שתדעו – אנחנו לא ליכודניקים", מבהירה אווי על ההתחלה, עם החיוך המדליק הזה שלה שמגלגל אותנו מצחוק. לא חשדנו, תהיי רגועה. אבל היא לא. מרגע שהגענו היא מבקשת לפענח את הסטטוס האמוני של הצלם חבוש הקסקט. דתי־דתי, אומרים לה. על זו עם המקלדת אין לה שאלות; יש מטפחת, הכול ברור. שיהיה. בעוד רגע יוגש לנו פיטנגו מהמקפיא, וההוא עם הקסקט יימס בנוסטלגיה משתפכת לימי ילדותו אצל סבתא בכפר־הרא"ה. המארחים מתעקשים שמדובר בפרי חוקי, אבל ההיא עם המקלדת לא בטוחה, וליתר ביטחון מתחילה להשתעל. שאריות של שפעת. אווי רצה להביא תרסיס לגרון, והכול מסתדר. איפה משיגים כזה תרסיס? בכל בית מרקחת. אנחנו מתרשמים. יש פה בית מרקחת? אווי יורה מבט של "נראה לכם?" ומבהירה: "אין פה כלום!". היא כמובן מגזימה. יש חוות אנטילופות וגם פארק פסלים. ופיטנגוים. המון פיטנגוים קטנטנים.

אווי (אווה אסתר לבית וייס) ואורי מילוא (לבית מלניק) הגיעו לספיר לפני שש שנים – אחרי שבנותיהם נדדו, כל אחת בתורה, ליישוב צוקים. "ברחו הכי רחוק מאיתנו", אומר אורי, "אז רדפנו אחריהן". רדפו־רדפו, אבל לצוקים לא הגיעו. לא צריך להגזים. גם ככה הבנות והנכדים רובצים פה כל הזמן, אז שיהיה מרחק של עשר דקות נסיעה.

הם הכירו בחוף הים כשאווי הייתה בת 17 ואורי היה לוחם בצנחנים. היא יצאה עם חבר שלו, הוא התחיל עם חברה שלה - "היו לו עוד חברות אחריה", חשוב לה לציין – וכך שניהם הפכו לידידים. לאחר השחרור מצה"ל נסע אורי לשליחות בנפאל, עם מאיר אריאל. תפקידם היה ללמד את הנפאלים איך לגדל חרדל ואורז. "הייתי מומחה גדול לחרדל ואורז: לא אהבתי אורז, וידעתי למרוח חרדל על נקניקייה. היה טיול יפה", מסכם אורי. ואז תפסה אותו הבשורה האיומה: אחיו רפי נהרג בפעולה של חיל הים. אורי אפילו לא הספיק לחזור להלוויה. כשהגיע ארצה שבור ומרוסק, הסכים לראות ידידה אחת בלבד - את אווי, שהתייצבה מיד לצידו. האבל על רפי מלווה אותו כבר 51 שנה, "אבל בעקבות האבל הזה זכיתי בה".

במשך שלושים שנה לא ידעה משפחת מלניק באילו נסיבות נפל הבן. לא שאלו אז שאלות. היום הם יודעים שהוא נהרג בשובו מפעולה מקדימה למבצע אסקורט ("כמו הרכב, כמו הסיגריות"), שהתקיים בספטמבר ,1969 בעיצומה של מלחמת ההתשה. בצה"ל הוחלט אז להטביע שתי ספינות טורפדו מצריות במפרץ סואץ, שהיו עלולות לסכן את המבצע. המשימה ניתנה ללוחמי שייטת ,13 שצללו והדביקו מוקשים תחת הספינות. ההטבעה הוכתרה בהצלחה, אלא שבשובם מהיעד התפוצץ מטען ההשמדה העצמית של אחד ה"חזירים", הכלים התת־ימיים שבעזרתם נעו אנשי השייטת. שלושה לוחמים נהרגו. המטען הופעל בטעות. למה? כי לא בדקו את זה 21 שנים, זה למה, אומרת אווי. "קיבלנו ארון, נתנו לאלמנתו שעון שאמרו שהיה שלו, וזהו", אומר אורי.

לבכורם הם קראו רפי, כשם האח. היום הוא תתאלוף, לשעבר מפקד השייטת. את החיוך הנפלא הם כמעט איבדו פעם נוספת, כשאחיינו של אורי נהרג במלחמת לבנון השנייה. אבל הזוג מילוא נלחם על שמחת החיים. את ביתם הם בנו בכפר־ידידיה, וגידלו שלושה ילדים נהדרים. אורי עבד כדייל באל־על, עד שאווי אמרה מספיק; בוא ננסה להיות קיבוצניקים. ניסו, וברחו אחרי חצי שנה. לינת הילדים גמרה אותם. הם חזרו לכפר־ידידיה, ועל הדרך הגשימו חלום ישן: פאב בנתניה. נשמע שווה? אז לא. "הכי גרוע זה להגשים חלום. הוא הופך להיות עבודה", מסכם אורי 15 שנות בירה. אז הוא עבר לחלום הבא

ופתח חוף משלו, "חוף נעורים" צפונית לנתניה, ואווי הייתה אם בית בהוסטל של אלו"ט באבן־יהודה. "אני הלכתי לים, והיא הלכה לעבוד. הפסדתי שם הרבה כסף", מציין אורי בנונשלנטיות. אבל מה, הוא אהב את הים. "כל הזמן אני הולך לים לראות שרפי חוזר, והוא לא חוזר", מושך אורי בכתפיו. השניים האלה, כבר הבנתם, גורמים לנו לצחוק ולבכות ולצחוק לסירוגין.

אחרי החוף הגיע דוכן פיס בצומת העוגן, וכשהוא נסגר הגיעו השניים ליישוב ספיר. בלי ועדת קבלה. "אם הייתה ועדה, לא היו מקבלים אותנו. שני זקנים, מי ירצה אותנו?", שואלים בני הזוג מילוא. ובכן, מי לא.

הבן נשאר בבסיס האם, כפר־ידידיה שבשרון. שלושה חודשים לפני המעבר לספיר החליטה אווי שהיא חייבת קרוואן על גלגלים בחנייה, כדי שתוכל לברוח. קרוואן הם לא מצאו, גם לא פסיכולוג שיגלה לה שהיא בחרדות מהמעבר. ומשהגיעו, מי בכלל רצה לצאת מכאן? האמת, טוב שלא קנו קרוואן על גלגלים. השמועה אומרת שכישורי הנהיגה של אורי הם לא סיבה לגאווה. את הרישיון הוא הוציא באוגנדה תמורת חמש לירות סטרלינג, כשביקר את הוריו שהיו בשליחות שם. ככה זה גם נראה, אומרת אווי. אורי מוחה: עשיתי תאונה? כולה יש לי רפורטים. רק בצבא התהפכתי עם הג'יפ. אווי לא מוותרת: "רוצה לספר להם כמה נהיגה מונעת עשית?". זה רק כי לא עברתי את הבחינות, מסביר אורי. "יש לו אולטרה־פרופסורה על נהיגה מונעת. רק שלא ייקחו לך את הרישיון", מזהירה אווי. רק שלא ייקחו לי אותך השביליסטים, הוא עונה.

השביליסטים הם טיילי שביל ישראל שנחתו מדי פעם בבית מילוא. השניים הם חלק ממערך "מלאכי שביל ישראל", ובמקרה שלהם זה אומר אוכל, מקלחות, כביסה ולינה למטיילים. אלא שכמו מלאכים רבים אחרים, השנה הם נשברו. פעם היו באים לפה מלח הארץ. בקורונה, כשנסגרו שערי התעופה החוצה, באו כל ההוז־אנד־הוז, כלשונה. והיא לא מנסה להחמיא. ההתנהגות הבהמית הייתה קצת יותר מדי בשבילם. לעומת זאת הם ממשיכים לאמץ, זו השנה השישית, את השי"ן־שי"נים המקומיים של השומר החדש.

ספיר היא נקודת ההתיישבות הרחוקה ביותר מכל יישוב עירוני – שעה ורבע לדימונה, שעה וחצי לבאר־שבע ואילת. אין רופא משפחה, יש ממלא מקום. שלוש פעמים בשבוע. רופא עיניים בא לאחרונה, אחרי חצי שנה שלא היה. תור של ארבע שעות. כשאתה צילייגר מביאים לך מסוק צבאי. מי כמוהם יודע, מאז האירוע המוחי של אורי. מה נגיד, עדיף להיות בריאים. רוב החברים שלהם בני 25 עד ארבעים "ורובם דוסים", אבל יש גם זקנים. לא כולם בספיר

בלעו בקלות את שומרי השבת שהצטרפו ליישוב, אבל הזוג מילוא דווקא מבסוט. "יש להם דרך ארץ, אנשים נבונים. וחוץ מזה, זה מרוקן את יש"ע". החבר הכי טוב של אורי הוא דוס בן ,31 חברותא של שבת ללימודי תנ"ך וכתבי א"ד גורדון. קבוצת צעירים נוספת שמחזקת את האחיזה בקרקע כאן מכונה "כרם התימנים" – שמונה משפחות של תימנים שנשואים לבנות חוץ. לא, לא מחוץ ליישוב. חוץ לארץ.

51 שנים לאחר נפילתו של רפי, אורי מצא עצמו במרכז הבמה, מספר על אחיו ועל אחיינו בטקס יום הזיכרון של חטמ"ר ערבה. זו הייתה הפעם הראשונה (למעט הקורונה) שוויתרו על הטקס בכפר־ידידיה. עד כה הלו"ז היה קבוע: בעשר בבוקר בבית הספר, ב־11 בבית הקברות, ומהשעה 12 קבלת קהל של חברים מהשייטת ומבכלל. לך תוציא את עצמך אחר כך למופע זיקוקים. לא, הם לא חושבים שצריך להפריד. למדינה החיבור הזה נכון, למשפחות השכולות – קשה.

במסדרון הבית, קולאז' תמונות מלא שמחה מתעד את בני המשפחה הצוהלים. תמונה משפחתית נוספת תלויה בשירותים. "שתדע שכולם מסתכלים עליך", אומרת אווי. המחשב של ההיא עם המטפחת נסגר עכשיו, המצלמות של ההוא עם הקסקט חוזרות להקליק; והחיוך החם של אווי מלמד שמשהו חשוב צריך להיאמר, אז אנחנו מתיישבים ומקשיבים. אנחנו שמאל, היא אומרת. היום במדינה אנחנו נחשבים לבוגדים. אבל אני אוהבת את הארץ אהבת נפש. הבנות עזבו את סיר הבשר ועברו לגור בערבה, ואני רואה בזה ציונות. ברור, אווי, אנחנו אומרים. והיא ממשיכה: אחת הבנות רצתה להוציא פספורט אירופי בצעירותה, ולא הסכמנו. בטח לא גרמני. גם השמאל אוהב את ארץ ישראל ונותן ומקריב. הפילוג בלתי נסבל. אני מאוד אוהבת את הארץ, אבל שונאת את המדינה.

אנחנו צוחקים, אבל גם מתכווצים קצת מכאב. אנחנו מספרים להם על שיר המופת "בהפרש של שבוע", שכתב צור ארליך: "ְׁשֵני ְיֵמי ִזָּכרֹון ְסמּוִכים ָּכל ָׁשָנה, / ְלטֹוַבת ַהִחּׁשּוב ַהְּכָלִלי / ַּכָּמה עֹוֶלה ָלנּו ִעם ְמִדיָנה / ְוַכָּמה עֹוֶלה ָלנּו ְּבִלי". מעבר לשולחן אפשר לשמוע אותם מחסירים פעימה בהתרגשות. האמת, גם אנחנו. עם כל הכבוד לקרע בעם, אנחנו נפרדים בחיבוקים. מה פילוג עכשיו. מי בכלל יכול עלינו.