shabbat@makorrishon.co.il www.makorrishon.co.il

טבעית, המצוידת בסייעתא דשמיא. לכן מיד מזכירה התורה: "ְוַצו ֶאת ְיהֹוֻׁשַע ְוַחְּזֵקהּו ְוַאְּמֵצהּו ִּכי הּוא ַיֲעבֹר ִלְפֵני ָהָעם ַהֶּזה ְוהּוא ַיְנִחיל אֹוָתם ֶאת ָהָאֶרץ ֲאֶׁשר ִּתְרֶאה" (שם כח). אף שמבחינה היסטורית מינויו של יהושע כמנהיג העם שיכבוש את הארץ מגיע הרבה אחרי פרשת מי מריבה, התורה מורה לנו כי מנהיג גדול צריך לוותר על מעמדו, וגם על החלום הרוחני שלו, ולהעביר ולמסור את שלטון באופן מסודר. כי העיקר הוא מה נכון לכלל ישראל, "למענכם".

אין הנחות בשמיים

בהמשך הפרשה מופיע שוב אזכור לחטא מי מריבה:

ַוה' ִה ְת ַא ַּנף ִּבי ַעל ִּד ְב ֵרי ֶכם ַו ִּי ָּשׁ ַבע ְל ִב ְל ִּתי ָע ְב ִרי ֶאת ַה ַּי ְר ֵּדן ּו ְל ִב ְל ִּתי בֹא ֶאל ָהָאֶרץ ַהּטֹוָבה ֲאֶׁשר ה' ֱא־ֹלֶהיָך נֹ ֵתן ְלָך ַנ ֲח ָלה.

מדוע יש צורך להזכיר שוב את הסירוב למשה להיכנס לארץ? לפי אותו מהלך, התשובה פשוטה.במבט היסטוריוסופי מעשה אחד יכול לשמש השראה לכמה נושאים, מכיוון שבכל פעם ידגיש הכתוב את הנקודה שחשובה כעת. בהמשך הפרשה הנאום של משה עובר לעסוק בשכר ועונש. לכן מציין משה שגם בנושא כאוב זה יש להתבונן בראייה רחבה, ראייה של כלל. משה מזכיר להם, למשל, "ֵעיֵניֶכם ָהרֹאֹות ֵאת ֲאֶׁשר ָעָׂשה ה' ְּבַבַעל ְּפעֹור ִּכי ָכל ָהִאיׁש ֲאֶׁשר ָהַלְך ַאֲחֵרי ַבַעל ְּפעֹור ִהְׁשִמידֹו ה' ֱא־ֹלֶהיָך ִמִּקְרֶּבָך". הרמב"ן בסוף פרשת בלק מבאר זאת כך:

והנה נשארו מן הנצמדים, והקב"ה השמידם אחר כן טרם עברם את הירדן, זהו שכתוב (דברים ד, ג־ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום.

אתם, כקולקטיב היסטורי, החי את המציאות מתוך ראייה היסטוריוסופית רחבה, רואים לאורך הזמן שכל מי ש"הלך" ולא רק מי שחטא ממש, השמידו ה' א־לוהיך מקרבך.

לאור זה מובנת מטרת האזכור הנוכחי של "גם בי התאנף :"'ה להבהיר לדור באי הארץ שיש שכר ועונש, ואם מאן דהוא סבור כי בשמיים יש הנחות, מבהיר משה רבנו שגם בי התאנף ה'. כשזה מגיע לענישה על מעשים, הקב"ה מדקדק כחוט השערה.