חלקה הראשון של פרשת ואתחנן, שבו מתוארים תחנוני משה להיכנס לארצה וסירובו של ה' להיענות לו, בולט מאוד בתוך הנאום של משה אל קהל עדת ישראל, דור באי הארץ. קולמוסים נשתברו בניסיון להבין למה היה כה חשוב להכניס את החלק הזה בנאום לדור באי הארץ. השאלה איננה רק מדוע משה מזכיר את הסירוב הא־לוהי לאפשר לו להיכנס ארצה, אלא עקרונית יותר: הרי מדובר בעניין אישי של משה, שבא בעקבות חטאו במי מריבה. וסיפור פרטי של אדם, גדול ככל שיהיה, אינו המסר כעת. לכאורה כל ההיבט הלאומי מוצנע כאן.

ואולם אפשר להבין את הסיפור גם כבעל מסר לאומי שעניינו הנגדה והעצמה. כביכול אומר משה לבני ישראל: אני כל כך רציתי והתחננתי, והקב"ה סירב. וראו, אתם דור באי הארץ זוכים למשהו שאני לא זכיתי לו. זווית כזו מטרתה לגרום לעם להעריך את המתנה הנפלאה - ארץ ישראל. כמו אומר משה להם וגם לנו: אין לקחת את הכניסה לארץ ואת החיים בה כדבר המובן מאליו. ודבריו מהדהדים עד היום, כשרוב היושבים בציון נולדו למציאות של מדינה קיימת ומשגשגת ולא חוו גלות. אין הדבר מובן מאליו.

מסר כזה מוצאים אנו בכמה תחנות במהלך ההיסטוריה היהודית. כך למשל, הגמרא בסוף מסכת כתובות מספרת על אמוראים אשר סיכנו את עצמם והתאמצו להיכנס לארץ, והדבר היה נראה כסיכון מיותר. אך הם הסבירו את עצמם באומרם: "מקום שמשה ואהרן לא זכו, מי אומר שאני אזכה". גם ספר הכוזרי מסתיים במאמץ לעלות ארצה למרות הסכנות שבדבר. כל זה צומח מתוך הערכה עמוקה לארץ ישראל וליישובה.

מפנה את מקומו

לצד זאת, אני מבקש להציע פשט נוסף בכתוב. כפי שכתבתי ברשימה לפרשת דברים, יש קו מנחה החורז את ספר דברים: זהו חומש שאיננו עוסק בסיפור ההיסטורי, אלא מעניק לנו ראייה היסטוריוסופית. כיוון שמשה מדבר אל דור באי הארץ, המסרים מותאמים לדור הזה, בהתבסס על ההיסטוריה הידועה. מן הפרספקטיבה הזו נקרא שוב את הסיפור הפותח את פרשתנו.

אחרי שהקב"ה מסרב לתת למשה להיכנס ארצה, נאמר "ַוִּיְתַעֵּבר ה' ִּבי ְלַמַעְנֶכם" (ג, כו). מדוע נאמר כאן "למענכם", והרי ראוי היה לכתוב "בגללכם", או "בגלל חטא מי מריבה"? אלא שפירוש הפסוק הוא כמו שהוא נשמע. כך אומר להם משה לישראל: אל תחשבו שאני ויתרתי על הכניסה לארץ. נלחמתי, התפללתי, התחננתי, וקשה לי מאוד העובדה שאני לא נכנס. אבל אני מבין שמה שאני חושב שטוב בעבורי, לא בהכרח טוב לכם. "למענכם" לא טוב שאני אהיה המנהיג שייקח את עם ישראל לארץ. בשלב הזה, לא הסיבה חשובה אלא התוצאה. יש פה שאלה אחת ויחידה, והיא מה טובת העם, מה נכון לעם ישראל כעת, והתשובה לכך היא, שעם כל האהבה והכאב, דרוש עכשיו מנהיג אחר.

הנאום של משה הוא נאום פרידה, והמבט מופנה קדימה אל העתיד. לכן תמציתו היא זאת: כל כך רציתי והלוואי שאזכה למה שזכיתם, אבל אני כמנהיג, לא מתאים להמשיך את המהלך של בניין האומה. לכן זה מה שנכון עבורכם, ובעומק זה "למענכם". כבר כעת מטמיע משה בדור באי הארץ את הצורך לחיות כקולקטיב היסטורי. לא אתם ביקשתם מים, לא אתם הקצפתם בחורב, אבל זה כן "אתם", וכן "למענכם".

מדוע אי כניסת משה ארצה היא אירוע שהוא למען הכלל? ייתכן שנוכחותו של משה תשתק את העם ולא תצמיח כוחות של הנהגה, ואולי הכוח הנסי צריך להתחלף במלחמה אנושית