מקור ראשון

לא כל שנאה היא אנטישמיות

השטחת המציאות ויצירת השוואות ריקות בין עם לעם, מסייעת למי שמבקשים לטשטש את זהותו ולמחוק את זיכרונותיו של העם היהודי

/ שעיה פורסטנברג /

לפני כחודשיים שבתי מעשרה ימים ברואנדה. נסעתי לשם עם קבוצת אנשים טובים מעמותת "זכרון מתחדש", שמנסים לנצור את זכר השואה בקרב הדור הצעיר באמצעות הפקת סרטים. בני הנוער נחשפים לעדויות מהשואה, ובעקבותיהם יוצרים סרטונים בווידאו ובאינסטגרם בהנחייתנו. המטרה של "זכרון מתחדש" היא למצוא דרך חווייתית לתרגם את העבר הנורא לכלים בני ימינו, ולהמשיך לזכור את מאורעות השואה למרות מרחק הזמן. זהו כלי חינוכי, שגם עשוי להוסיף נדבך קטנטן למלחמה באנטישמיות ובהכחשת השואה.

וכיצד רואנדה נכנסת לתמונה? מובילי "זכרון מתחדש" החליטו ליצור תוכנית שמבוססת על אותם מרכיבים לא רק בנוגע לשואת היהודים באירופה, אלא גם סביב הג'נוסייד של שבט הטוטסי ברואנדה. כך מצאתי את עצמי מנחה בזום קבוצה של חמישה סטודנטים מקיגאלי שברואנדה במשך חודשיים. אחרי שיחות ודיונים, כתיבת תסריט והכנת תשתית להפקת סרטון בן חמש דקות, הצטרפתי יחד עם חבריי למסע מרתק לרואנדה, כדי להיות עם הסטודנטים בשבוע של צילומי הסרטים ולהנחות אותם.

מעט רקע: שתי קבוצות אתניות מקומיות, ההוטו והטוטסי, נמצאות החל מסוף שנות החמישים של המאה הקודמת בסכסוך מתמשך, בעיקר סביב שליטה וכוח. החיכוך בין הקבוצות התעצם מאוד בעקבות מעשיהם של האירופים באפריקה הקולוניאליסטית, כאשר ההוטו מאמצים תעמולה שטנית ומושגים נאציים של תורת הגזע ו"הפתרון הסופי".

הקבוצות פגעו זו בזו במשך עשרות שנים, והשיא היה בשנת ,1994 כאשר ההוטו טבחו כמיליון איש מבני הטוטסי במהלך שלשה חודשים בלבד. הג'נוסייד אורגן היטב בידי השלטון ובוצע בידי רבים מאוד מבני ההוטו, שלא בחלו בשום אמצעי כדי לרצוח בדם קר גם שכנים ואפילו בני משפחה שנישאו לבני הצד השני.

לאירועים אלה, הסביר לנו שר החוץ של מדינת ישראל לפני ימים ספורים, יש לקרוא אנטישמיות: "האנטישמים הם (גם) בני שבט ההוטו ברואנדה שטבחו בבני שבט הטוטסי", אמר לפיד בנאום שנשא בפני הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות, וצוטט על ידו בפייסבוק.

סליחה לרוצח אביך

במהלך העבודה עם הצעירים מרואנדה, שהעריכו מאוד את שיתוף הפעולה ואת העיסוק בזיכרון הג'נוסייד, שאלנו את עצמנו: מהו הדמיון ומה השוני בין השואה ובין רצח העם ברואנדה?

השיח שחזר על עצמו עסק במהות הזיכרון ובשאלת הפיוס. גילינו שם תפיסות עולם שונות מאוד משלנו, שונות ומפתיעות. הזיכרון ההיסטורי שלהם מתחיל לפני 120־100־כ שנה. לא נראה שהאדם הממוצע שם מתעניין במה שהיה לפני כן. מי שכבר מכיר היסטוריה, יכיר בעיקר את המתח בין הטוטסי וההוטו בשישים השנים האחרונות, מתח שלכאורה הולך ונעלם. פחות מעשר שנים לאחר הטבח, פול קגאמה, הנשיא הנערץ של רואנדה, הוציא צו שלפיו בתעודות הזהות של כל התושבים יש לכתוב בסעיף הלאום "רואנדה", ללא הפרדה בין קבוצות אתניות כפי שהיה בעבר.

יתרה מכך, אסור אפילו לשאול אדם אחר מאיזו קבוצה הוא. זהו חלק מתהליך הפיוס, שעל כולם להיות שותפים בו. אם לא תסלח לרוצח של אביך או של סבתך, תהיה נרדף על ידי השלטון. במקביל נחקק חוק שמי שהיה שותף לרצח, הביע חרטה ויצא מהכלא, מקבל את מלוא הזכויות וההגנה ככל אזרח.

מכאן קצרה הדרך להבין מה היה הנושא העיקרי בסרטונים של הסטודנטים: הפיוס! הסטודנטים, שרבים מהם סיפרו על בני משפחה שנרצחו, מאמינים באמונה שלמה שזו הדרך הנכונה. כששאלנו אותם שוב ושוב איך אפשר להתפייס עם רוצחים, התשובה הייתה שאם לא נתפייס, לא נצליח להמשיך הלאה. "לומדים מההיסטוריה שלנו לבנות עתיד מזהיר", כפי שמעידים שלטי החוצות.

ואנחנו שואלים את עצמנו: איך אפשר להתפייס? האם ניצולי השואה או ילדיהם יכולים או מוכנים להתפייס עם הרוצחים של בני משפחתם? במקומות רבים בעולם חוקקו חוקים המחייבים להעמיד לדין את הנאצים ועוזריהם. אין התיישנות ואין מחילה! אך ברואנדה מחויבים לסלוח. היעלה על הדעת לעשות זאת עם הנאצים?

זיכרון מעצב זהות

סרט יוצא דופן שנעשה במסגרת "זכרון מתחדש", צועד בעקבות סיפורה של אווה מוזס־קור, תאומת מנגלה. מוזס־קור, שהלכה לעולמה ,2019־ב הצהירה: "אני סולחת לד"ר יוזף מנגלה ולכל שאר הרופאים שביצעו בי ובאחותי התאומה מרים ניסויים מזעזעים. אני סולחת להם על שהרגו את ההורים שלי, שגזלו ממני את שאר משפחתי, שלקחו ממני את הילדות, שהפכו את חיי לגיהינום, שיצרו עבורי סיוטים שליוו אותי לילה לילה בשישים השנים האחרונות. בשמי - ורק בשמי - אני מוחלת להם על כל המעשים הנוראיים הללו".

האמירה הזו באה ממקום אישי, מזעקה פנימית שפרצה החוצה. אווה הסבירה שהיא אינה סולחת לנאצים כי הם ראויים לכך, אלא כי היא ראויה להשתחרר מנטל השנאה.

ושאר הניצולים, בני משפחותיהם או יהודים אחרים - האם ניתן להוציא צו פיוס בינינו ובין הרוצחים? קיומנו מושתת על עברנו. אנחנו מזכירים את אבות אבותינו בכל תפילה, ומבססים את זכותנו על הארץ בהיסטוריה של 4,000 שנה. זיכרון העבר לא נועד רק להוות תשתית לעתיד מזהיר, יש לו ערך בפני עצמו. הוא חלק מההווה, וחלק מהזהות האישית והקולקטיבית. לכן, בכל דור ודור כשאדם רואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים - הוא לא רק זוכר את העבר, אלא חי את ההווה.

וכך מבהיר הרב יונתן זקס: "בזכות אותו זיכרון, הזהות נשמרה אלפיים שנה בידי מיעוט שהיה מפוזר על פני ארבע כנפות תבל, הובילה את נושאיה לבסוף אל ארצם הקדומה להקים בה מדינה שלהם ולדובב את שפת הספר העתיקה שלהם" (שיג ושיח, פרשת כי־תבוא).

אין לנו קיום בלי הזיכרון. ולא רק משום שהעבר מלמד אותנו כיצד להתנהג בעתיד, אלא כיוון שהזיכרון הוא חלק בלתי נפרד מקיומנו הפיזי והדתי. כפי שכתב יוסף חיים ירושלמי בספרו "זכור": "העם היהודי הוא העם היחיד שעשה את הזיכרון לחובה דתית".

וכשהאנטישמיות מנסה להרים ראש ולחסל את העם היהודי, היא מנסה לא רק לחסל את ההווה ואת העתיד, אלא גם את העבר שלנו. היא מנסה לחסל את הזיכרון שלנו כעם, את הזהות ואת הדת, וממילא למחוק את שם הוויה - היה הווה ויהיה.

במבחן התוצאה, רצח הוא רצח. בין אם הרוצח הוא נאצי ובין אם הוא הוטו. בין אם הנרצח הוא יהודי או טוטסי. לניסיון המתועב ל"פתרון סופי" של הטוטסי יכולה להיות מחילה, אם זה מאפשר להמשיך לפתח עתיד מזהיר. לעומת זאת, לניסיון המתועב ל"פתרון סופי" של העם היהודי אין מחילה. מצווים אנו לזכור זאת, כפי שנצטווינו "זכור את אשר עשה לך עמלק". זהו זיכרון מעצב זהות. זיכרון דתי שמחיקתו מהווה מחיקת שם ה'.

אין זו קריאה לנקמה, זוהי קריאה לזיכרון. קריאה שזועקת ללא משוא פנים: יש לעם ישראל זהות ייחודית, זהות שבמהלך דורות רבים ניסו לטשטש ולחסל אותה. הבה לא נסייע לעשות זאת על ידי השטחת המציאות, והשוואות ריקות בין עם לעם או בין עם למגדר.

פרשתואתחנן

he-il

2021-07-23T07:00:00.0000000Z

2021-07-23T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282647510543627

Israel Hayom