מקור ראשון

מלך פורץ גדר

ההלכה מכירה בכך שלאדם בתפקיד ציבורי מותר לבצע מעשים שכיחיד נאסרו עליו. זהו רעיון מפתח להתמודדות תורנית עם אתגרי המדינה המודרנית. בעקבות מאמרו של הרב יובל שרלו

עמיחי דון וניתאי הוד לומדים בכולל "תורת המדינה" בישיבת ברכת משה במעלה אדומים, העוסק בשאלות מדיניות ואקטואליות מנקודת מבט תורנית / עמיחי דון וניתאי הוד /

מאמרו של הרב יובל שרלו ("הלכות מדינה בעידן בנט", גיליון פרשת פינחס), רואה במציאות של ראש ממשלה דתי הזדמנות לפיתוח העיסוק ההלכתי בניהול מדינה לפי התורה. בין היתר הציף הרב שרלו את אתגר השבת במדינה יהודית מודרנית, ואף קרא ליצירת בתי מדרש שיעסקו במיוחד בנושאים אלו. לשמחתנו אנו שותפים בבית מדרש כזה, כולל "תורת המדינה" שבישיבת ברכת משה במעלה אדומים. ברצוננו לנסות להיענות לקריאתו של הרב שרלו, ולהציע כיוון הלכתי נוסף. נציין כי רעיונות אלו הם חלק ממאמר הלכתי מקיף, אשר נמצא בשלבי פרסום.

כפי שכתב הרב שרלו, אלפיים שנות גלות אכן הובילו למיעוט המקורות ההלכתיים בשאלות ציבוריות. בשל כך, הפוסקים נתלו בדין פיקוח נפש - ובהרחבות ניכרות שלו - כעוגן המרכזי בפסיקה של שבת ציבורית. לצד היתרונות הבולטים שביסוד זה, הרב שרלו מונה שני חסרונות מרכזיים בעיניו בדרך זו: ראשית, ישנם צרכים מדיניים חיוניים שקשורים באופן עמום ביותר לשאלת פיקוח נפש (אבטחת משרדים ממשלתיים; דיפלומטיה דחופה ועוד). ושנית, ההסתמכות על "להטוטים הלכתיים" בדיני פיקוח נפש יוצרת "חוסר אמון ותחושה של חוסר ישרות", שעלולים להוביל אף לעזיבת הדת.

על פי הרב שרלו, הצורך במענה הלכתי, שכה חסר בימינו, אמור להוביל את הפוסק לדרכי האגדה ול"סוגיות קרובות" מבחינה רעיונית. "בניגוד לתדמית", הוא מציין, "אין ולו פוסק אחד שלא השתמש בכלים אלה כאשר הוא נזקק לדון בסוגיות שאין בהן מסורת הלכתית". ביסודן של טענות אלו ניצבת כמובן אמונה עמוקה בכוחה של ההלכה לתת מענה לאתגרי השעה.

בדברינו ננסה ללכת בדרך דומה - אם כי פחות "אגדתית" - ולהציג כמה מרחבים וסוגיות הלכתיות שמהם ניתן להציע דרך נוספת בהתייחסות לשאלות ציבוריות. נדגיש שמדובר בבניין אב עקרוני, כפי שהמושג 'מבצעי' משמש כבניין אב לפעילות הצבאית, כאשר כל מקרה פרטני ידרוש דיון לעצמו. אנו מבקשים להציע צורת הסתכלות ציבורית שאיננה תלויה בדיני פיקוח נפש, שתהווה כלי הלכתי נוסף בעבור העוסקים בסוגיות אלו. מדובר כמובן בשאלה תורנית, שכדברי הרב שרלו אמורה להתברר בין "בעלי האסופות", תלמידי חכמים שבבית המדרש.

עיקר טענתנו הוא שהתורה מכירה במערכות ציבוריות, ובהתאם לכך ההלכה מתווה צורת התנהלות שונה לאדם בתפקיד ציבורי לעומת האדם במרחב הפרטי. משמעות הדבר שלעיתים ישנן פעולות שלאדם היחיד אסורות, אך ההלכה מתירה לו לבצע אותן במסגרת שליחותו הציבורית. זאת מתוך ראיית הצורך הציבורי המשמעותי - חברתי או דתי - שבשמו הוא מבצע את אותה הפעולה. רעיון זה מתכתב היטב עם האינטואיציה הציבורית, המכירה אף היא בצורך ששומרי החוק יעברו על החוק. כך למשל, אנו מכירים בלגיטימיות של שוטרים להשתמש בכוח או לנסוע מעל המהירות המותרת לשם התקינות החברתית ("דרך ארץ").

אמירה זו מתבססת על ההנחה שהתורה וההלכה רואות ערך גבוה בתיקון החברה והמדינה, וערך זה גובר פעמים רבות על הלכות אחרות. יותר מכך, ממגוון הלכות ומקורות נראה שקיום מלא של התורה אינו יכול להתרחש ללא מדינה יהודית עצמאית (מצוות מינוי מלך; שמיטה ויובל; מצוות יישוב הארץ ועוד). לא זו אף זו, בעוד הגישה המקובלת רואה בצורכי המדינה נגזרת של דין פיקוח נפש, אנו טוענים שערכה ההלכתי של המדינה היהודית עומד בפני עצמו, ובמקרים רבים אף גובר על דיני פיקוח נפש.

הטענה שקיימת מערכת הלכתית שונה לאדם במסגרת תפקידו הציבורי נשמעת מחודשת. אולם אנו ננסה להראות שצורת חשיבה זו קיימת בכמה עולמות הלכתיים. אמנם, לכל מקרה שנביא ניתן למצוא פרשנויות אחרות, אך אנו מנסים להקשיב לקול העולה ממכלול הסוגיות ולראות את היסוד המאחד ביניהן.

מלחמה בשבת

למלך יש מגוון סמכויות לבצע מעשים שאסורים בעולמו של היחיד, למען טובת המדינה והעם: "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך" (פסחים קי, א). מותר לו להפקיע רכוש, להלקות, להוציא את העם למלחמה בעל כורחם ועוד. המכנה המשותף לרבות מן ההלכות הללו הוא שהן הותרו בשביל תיקון החברה. כך למשל, מותר למלך להרוג שלא לפי דין תורה, כדי "להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם" (רמב"ם מלכים ג, י).

מלחמת רשות היא מלחמה שהמלך יוצא אליה, באישור הסנהדרין, "כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (רמב"ם מלכים ה, א). ככל מלחמה יש בדבר סכנת נפשות, וקשה להבין כיצד מותר להקריב חיים למען מטרות מדיניות מעורפלות שכאלו. גם בנקודה זו נראה שלמען מכלול צורכי המדינה, אף שאינם חשובים כמלחמת מצווה, מותר לסכן חיים ולדחות את הצו של "וחי בהם".

באופן דומה ניתן לראות בנוגע להיתר מלחמה בשבת. הרב שלמה גורן הסביר שדרשת שמאי הזקן "ַעד ִרְדָּתּה - אפילו בשבת" (שבת יט, ע"א), המתירה להמשיך במצור על אויבים גם בשבת, היא דין נפרד מדיני פיקוח נפש, כי לולא כן לא היינו נזקקים לדרשה מיוחדת. מדרשה זו עולה היתר נרחב להילחם בשבת ולעבור על מלאכות דאורייתא גם במצבים שאינם פיקוח נפש, משום חשיבות הצלחת המלחמה למען הריבונות היהודית.

מהלכות אלו ניכרת התובנה כי ההלכה מכירה בצרכי הציבור, ומשום כך נציגיו פועלים באופן שונה מאשר בהלכות היחיד. אלא שעקב ייחודיותו של מצב הלחימה והפיתוח המועט של הלכות מדינה לאורך הדורות, הפוסקים לא מיהרו להעתיק יסודות הלכתיים אלו למצבים אזרחיים. לכן ברצוננו להצביע על מערכת ציבורית אזרחית נוספת שהייתה קיימת לאורך הדורות, החומר ההלכתי בה שופע, וגם בה ניתן למצוא מספר יסודות המדגימים את טענתנו: מערכת המשפט.

למערכת המשפט של התורה מטרה מרכזית של

"ּוִבַעְרָּת ָהָרע ִמִּקְרֶּבָך". מטרת־על זו מתפרטת לשני כיוונים: האחד, השלטת סדר וצדק ציבורי - בין אדם לחברו, והשני, הענשת חוטאים והנחלת התורה והמצוות לעם - בין אדם למקום. לשם השגת מטרות אלו, בסמכות בית הדין לבצע מגוון פעולות שלאדם היחיד הן איסור גמור - גביית ממון בכוח, הכאה ולעיתים אף הוצאה להורג.

לא רק אכיפת הדין מחייבת התנהלות הלכתית אחרת מהיחיד, אלא אף התנהלות המשפט עצמו מחייבת זאת. הדיינים מחויבים לדון אף בספק סכנה, והעדים מצווים לספר את ידיעותיהם על בעלי הדין מבלי לחשוש לדיני לשון הרע. כלל המעשים הללו נעשים שלא לשם פיקוח נפש או הצלה מסכנה, אלא לשם תקינות התנהלות הציבור, וקיום רצון התורה לחברה צודקת וישרה.

דוגמה בולטת נוספת היא שלצורך השעה, ולמען התיקון החברתי והדתי, בית הדין יכול אף לחרוג מדין תורה (באופן זמני), ולדון כפי הנראה בעיניהם כדי להשיב את הסדר על כנו: "שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה" (סנהדרין מו, א). זהו היתר לאנשי הציבור לפעול באופן שונה מהמסגרת המקובלת, לשם הצורך החברתי־ציבורי.

דוגמה נוספת מעולם מערכת המשפט, שאינה עוסקת ישירות בתיקון חברתי, היא דיני קידוש החודש. המשנה קובעת שלעדי מולד הלבנה מותר לחלל שבת כדי לבוא לבית הדין בירושלים ולהעיד על ראייתם, ומתוך כך יוכל בית הדין לקדש את החודש (ראש השנה א, ד־ט). על פי גישה אחת, היתר זה הוא חלק מהיתרי עבודת המקדש והקורבנות, הנמשכים בשבת, אך גישה אחרת סבורה שההיתר נובע מכוחו העצמי של לוח השנה היהודי. לפי גישה זו, מותר לעדים לחלל את השבת בעקבות הצורך הציבורי הקריטי בלוח שנה יהודי, שמהווה את הבסיס לכל קיום התורה. עדי המולד אינם באים לבית הדין בשם עצמם, אלא מכוח היותם שליחי העם לתקינות הקיום היהודי. העדים אינם מופקעים מן ההלכה, אלא ההלכה עצמה מכירה בצורך החיוני שלשמו הם הולכים, ומתירה זאת אפילו במחיר חילול שבת.

אין לראות בסמכויות ובחריגות שהצגנו פעולות ש"מחוץ לתורה". הדיינים, שוטרי בית הדין ועדי מולד הלבנה אינם מופקעים מן ההלכה. ההלכה עצמה מכירה ברובד הציבורי של תפקידם, ומכוח זה היא מתירה לשליחי הציבור לפעול באופן שונה מדרכו של היחיד בביתו. כמובן, אין זה היתר גורף לכל מעשה של שליחי הציבור, אלא שלשם צורך משמעותי של קיום החברה (דתי, מדיני או חברתי), מותר להשתמש באלמנטים הציבוריים של ההלכה ובכך להתיר מעשים שונים. בהקבלה נוספת לשוטרים בימינו - מותר להם לנסוע מעל למהירות המותרת רק במרדף אחרי גנב, אך לא בנסיעה לאירוע משפחתי.

בלי מחשבון נפשות

מכל העקרונות הללו ייתכן שניתן להשליך בזהירות גם להתנהלות המדינה. אם נכריע כי יש צורך מדיני־ציבורי חיוני בפעולה מסוימת, הפעולה תותר לאדם המבצע אותה מכוחו כשליח ציבור, ולמען קידום חזון התורה למדינה מתפקדת ששומרת הלכה.

לשם המחשה, כפי שמותר לשליח בית הדין לגבות ממון בכוח, כך בשבת נתיר לטכנאי חברת החשמל לבצע את הפעולות החיוניות להמשך אספקת החשמל, או לעובד משרד החוץ לקבל שיחות דחופות. כאמור, לא מדובר בהיתר גורף, אלא בהיתרים ספציפיים שיינתנו לאחר בירור שאכן מדובר בפעולה חיונית, ולא בפעולה שנעשית לשם הנוחות או חיסכון בתקציב.

לדעתנו, לטיעון ההלכתי שהצענו ישנם מספר יתרונות על פני העיקרון של פיקוח נפש ציבורי מכמה כיוונים: עקרונית, פרקטית, וחינוכית. עקרונית, גישה זו תואמת את אופן התנהלותה המערכתי של מדינה. ניהול ציבורי לא יכול לפעול רק לפי מחשבון נפשות, וישנן תכליות נוספות הדורשות לפעול, גם ללא חיי אדם בקצה. כפי שהרב שרלו ציין, בקורונה אף ביכרנו את תפקודה התקין של המדינה על פני חיי אדם. דוגמה נוספת היא העובדה שהמדינה משקיעה כספים רבים בחינוך ואף בתרבות, על חשבון תקציב הביטחון או הבריאות, ולא נראה שקיימת התנגדות הלכתית לכך.

פרקטית, גישה זו מעניקה לגיטימציה הלכתית לצורכי הציבור שאינם רק פיקוח נפש, וניתן לדון בצורכי המדינה כפי שהם, ללא "להטוטים הלכתיים" כלשון הרב שרלו. מההיבט החינוכי, טענה הלכתית זו מבהירה שתפעול המדינה הוא מלכתחילה, ולא רק מעשה שבדיעבד. יש בכך אמירה אמונית יסודית שההלכה מכילה בתוכה כלים להתמודדות עם הבעיות העולות מהמציאות המשתנה, ופועלת לפתרונן. החיים המודרניים, ובתוכם תפעול מדינת ישראל כמדינה מתקדמת, אינם ערך חוץ־תורני שצריך "לטפל" בו, אלא רעיון שקיום מלא של התורה תלוי בו.

לסיום נדגיש שוב שטענה זו חייבת להיאמר בזהירות רבה, ודברינו מחייבים בירור וליבון נוסף שאמור להתבצע בתוך כותלי בית המדרש. לעומת דברינו ניתן להציג טענות־נגד רבות, הנובעות מן החידוש הגדול, ממיעוט התקדימים על פי שיקולים אלו, וכן מעצם השאלה האם ניתן להשליך ממערכת הלכתית אחת לאחרת באופן שבו הצענו.

למרות כל זאת, אנו סבורים שיש מקום לבחון לעומק את האפשרות ההלכתית הזו, ובפוטנציאל שיש בה לתת מענה תשתיתי לשאלות היסוד של ניהול השבת הציבורית. כפי שהדגיש הרב שרלו, מיעוט העיסוק בשאלות מעין אלו לאורך אלפיים שנות גלות מקשה על יצירת יסודות הלכתיים ברורים ומוצקים. אנו מקווים שדברינו יישמעו, מתוך אמונה גדולה בתורתנו כתורת חיים להתוות את דרכנו במציאות הברוכה של מדינה יהודית בתקופה המודרנית.

פרשתואתחנן

he-il

2021-07-23T07:00:00.0000000Z

2021-07-23T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282664690412811

Israel Hayom