מאמרו היפה של אודי מלר ("כבר לא פלנטה אחרת", גיליון פרשת מטות־מסעי) הפנה את תשומת הלב לכתביו ולדמותו של יחיאל דינור, המוכר בשם שאימץ לעצמו עוד מספרו הראשון, ק. צטניק, וזאת במלאות עשרים שנה למותו. מלר טוען שכתביו ודמותו של ק. צטניק, שזכו למעמד מרכזי בעשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה, נתקלים היום ב"התעלמות ושכחה מצערת".

ואולם נראה כי לאחרונה יש עניין מחודש ביצירתו של ק. צטניק, הכרוכה לבלי הפרד בדמותו של הכותב. מלר ציין את כתיבתו של פרופ' יחיאל שיינטוך, החשוב שבחוקרי ק. צטניק, והזכיר הרצאה של דן לאור ומאמרים של דן מירון ועומר ברטוב. ואולם מאז נכתבו לפחות שלוש עבודות דוקטור - הבולטת שבהם היא זו של גליה גלזנרחלד; מאמרים שונים הדגישו כמה היבטים ביצירתו; סרט דוקומנטרי, שהושקעה בו עבודת מחקר מעמיקה במשך כמה שנים, נמצא כבר בשלבי צילום; וכנס חשוב אודותיו נערך באוניברסיטת קלגרי ובעקבותיו יצא הכרך ‪Holocaust History‬ ‪the Readings of Kaa‬ ,Tzetnik־and בערי־ כתה של אנט טים .2018־ב היה לי הכבוד לתרום לקובץ זה מאמר פותח, שבו התחקיתי אחר תחנות מרכזיות בחייו של ק. צטניק, וזאת על סמך עדויות וחומר שטרם נחשפו. כמו כן, קובץ מאמרים בעברית נמצא בשלבי עבודה ראשונים. טוב עשה מלר שהצטרף לשורה זו.

מלר מצביע על שאלות של סגנון הכתיבה, איכותה, וניסיונו של הכותב "לגעת באושוויץ דרך האסתטיקה של הזוועה". זהו ביטוי שנראה לי מוקשה: תיאור בוטה וריאליסטי כמו זה שק. צטניק הגיש לקוראיו, שניסה להעביר את חוויית השואה בעוצמה

ואכן הכה בדורות של ראשית המדינה והיה מקור לסיוטים עבור רבים - האם הוא בבחינת אסתטיקה, שפירושה עידון ומתן מבע אמנותי, של הזוועה?

מלר מביא, ובצדק, את כתיבתו של אהרן אפלפלד, שנמנע במודע מנגיעה בטמפרטורות שאי אפשר לגעת בהן, כדוגמה לכתיבה הפוכה. לדעת מלר, ק. צטניק נתן מענה לבעיה זו כשנגע באש ויצר סגנון משלו, שונה מאוד מזה של אפלפלד. הוא גם קרא לעצמו די־נור, מישהו שבא מן האש, שלמעשה אף פעם לא כבתה. אלא שק. צטניק כתב ופרסם לפני אפלפלד, לא אחריו. ספרו הראשון "סלמנדרה" הופיע ,1946־ב ואילו ספרו הראשון של אפלפלד, "עשן", פורסם 1962־ב והציב מאז כתיבה מאופקת שהוא הגדיר כנוגעת בשולי השואה. כך שאין כאן מענה, אלא הנגדה של שני סגנונות שונים מאוד. ייתכן אפוא שמאז שציבור הקוראים התוודע לאפלפלד החל משנות השישים, לפרימו לוי משנות השבעים ועוד, חלה התרחקות מצורת כתיבתו של ק. צטניק.

תמונה מבוימת

עניין נוסף ומרכזי שמלר לא התעכב עליו הוא שכתבי ק. צטניק, בייחוד שלושת הספרים הראשונים הכוללים את הסאגה המשפחתית בשואה, כפי שהוא הציג ותיאר את משפחתו, התקבלו בציבור כתיאור מהימן של אירועי השואה; מה גם שבפתח עדותו הידועה במשפט אייכמן, אז נחשף לראשונה לציבור בשמו ובפניו, אמר ק. צטניק שאינו רואה עצמו "כסופר הכותב דברי ספרות, אלא כמי שכותב כרוניקה מתוך הפלנטה של אושוויץ". ואכן, כמה דימויים ותיאורים השתרשו בציבור כאמת לאמיתה וכמייצגים מציאות ממשית, ומהם שקנו שביתה עד היום.

נפתח ב"בית הבובות". לא היו בתי בובות יהודיות, לא באושוויץ ולא במחנה אחר, שהרי תורת הגזע אסרה איסור מפורש על קיום יחסים עם יהודים ויהודיות. צילומה של הבחורה המופיע על רוב המהדורות של הספר, שזכה לעשרות תרגומים והיה לפופולרי שבספריו, הוא צילום מבוים. הוא צולם בנהלל, לפי עדות הצלם פול גולדמן, שהעמיד וצילם אותו. המספר המקועקע על חזּה הוא מספרו של ק. צטניק עצמו, ,135633 בשינוי ספרה אחת, ולעיתים בשינויים נוספים, כאילו הזדהה איתה הזדהות מוחלטת. מספרים קועקעו על הזרוע ולא על החזה, ולו הייתה באמת מופיעה בחורה כזו באחת מסירות ההעפלה, ועל חזה מספר והמלים "זונת שדה" - היא הייתה מכסה עצמה היטב. אבל הצילום הדרמטי שעל כריכת הספר נקלט כאמת, ויצחק שדה כתב בעקבותיו את שירו מלא החמלה על "אחותי על החוף", הנאספת על ידי מי שהביאו אותה על שכם.

הביטוי "הפלנטה האחרת", או "הפלנטה החדשה" יצר גם הוא מציאות שבה אושוויץ, ועימו כול עולם המחנות, חרגו מן ההוויה האנושית, והמעשים שקרו בהם התרחשו על פלנטה אחרת, כלומר - לא נעשו בידי אדם, ואין האדם אחראי להם. ביטוי זה השתרש ושגור עד היום בפי רבים, למרות המאמץ שעשו ועושים חוקרים ומחנכים להבהיר שאנשים בשר ודם הם שעוללו זאת לזולתם, ולא שטן או מפלצת, וכי יש לבחון אירועים אלה באותם כלים שבהם בוחנים כל אירוע שהתרחש כאן, על פני הפלנטה שלנו.

בשלהי שנות השמונים, אחרי טיפול ב־DSL שהפך את ק. צטניק לאדם אחר, כולל שיבה אל שמו המקורי, הוא אמר שאין פלנטה אחרת, ולא אלוהים או השטן בראו את אושוויץ אלא אדם, ולא זו בלבד אלא שכל אדם יכול היה לעמוד בפני הבחירה להיות איש אס־אס במחנה. דברים אלה, שמלר אכן מצטט במאמרו, לא נפוצו בציבור כשם שנפוצה "הפלנטה האחרת", וייתכן שמאוחר מדי לשרשה לגמרי.

דמות הקאפו

ק. צטניק מתאר דמות של קאפו, אדם אכזר ואלים, המתעלל ביהודים להנאתו, מפלצת חייתית ממש. תיאורו יורד לפרטי פרטים מסמרי שיער. הוא כיוון לאדם מסוים, אך שוב, התוצאה הייתה שבציבור השתרשה דעה שלילית קשה על כל מי שמילא תפקיד קאפו במחנות, ואף על המשטרות ומועצות היהודים בגטאות. גם כאן, עבר זמן רב עד שהחלה להתברר התמונה המורכבת ששררה אז, ועד שהובן כי היהודים שמילאו תפקידים בשואה ייצגו קשת של התנהגויות ותגובות, מקצה לקצה. קאפו שהכה אותך בבוקר, לעיתים כדי להצילך ממכות של גרמנים, היה עשוי לסייע לך בערב, ועשרות ראשי מועצות יהודים התאבדו כדי לא למסור את רשימת קהילתם לגרמנים.

כתביו של ק. צטניק פורסמו בזמן שבארץ הופיעו זיכרונות ואנתולוגיות של פרטיזנים ולוחמי גטאות, וטרם הופיעו ספרי זיכרונות ועדויות של שורדי מחנות וגטאות. במשך תקופה ארוכה הוא היה הקול היחיד שהביא את המציאות ששררה בהם. במשפט אייכמן הוא העיד שהיה "שם" שנתיים, אבל למעשה היה כחצי שנה באושוויץ עצמה, ואחר כך נשלח יחד עם קבוצת חברים, שאיתם הגיע מן הגטו, למחנה־בן של אושוויץ, גינטר־גרובה, ושם היה כשנה. במחנה זה שררו תנאים ויחס שונים לחלוטין, עד כדי כך שכאשר הגיעו ארצה ונוסד יד ושם, המליצו ק. צטניק, דב יודקובסקי וזאביק לונדנר (אחר כך לירון), על הממונה הגרמני כעל חסיד אומות העולם, והוא היה הראשון לקבל את האות. ואכן, אחרי משפט אייכמן כתב ק. צטניק לאלי ויזל שהוא יצא מאושוויץ "שלם בגופו", לא מוזלמן. אלא שבכתביו אין ק. צטניק מעלה פרשה זו כלל ועיקר.

מלר קורא במאמרו לשוב ולבחון את כתבי ק. צטניק ודמותו. אכן, אין ספק שבחינה מחודשת כזו מבהירה לנו את ראשיתה של תפיסת השואה בארץ, את השינויים שהיא עברה ועדיין עוברת, ואת האופן שבו עיצבה חלק מן הזהות האישית והציבורית.