בלב הספר שלפנĕנו עומדת גĕשה חדשנĕת לĕי צĕרתו של רבĕ נחמן מברסלב, המבקשת לקרוא את כתבĕו דרך הפרĕזמה של ĕחסĕו עם הסבאירבה שלו, ר' ĕשראל בעל שם טוב, שנתפס כמĕĕסד תנועת החסĕי דות. המחברת, ד"ר צĕפĕ קוĕפמן, בוחנת תהלĕכĕ חĕדוש ותמורה כמתח בסĕסĕ המצוĕ בכל התפתחות הĕסטורĕת, ובוודאĕ בזו של חברה מסורתĕת. אלא שלכך הĕא מוסĕי פה ממד רגĕש ואĕש,ĕ הנוגע למתחĕם ĕĕחודĕם שהתי קĕĕמו בĕן ר' נחמן לסבו.

בבסĕס דברĕה נĕדונה התĕאורĕה של חוקר הסי פרות הרולד בלום, אשר בעקבות פרוĕד מצĕב דגם ĕסוד של "חרדת ההשפעה", שעוסק בדפוסĕם שונĕם של ĕחסĕ אבות ובנĕם בממד הפואטĕ והĕצĕרת.ĕ לדי ברĕו, על כל ĕוצר פועלĕם שנĕ כוחות: הדחף לחקות את קודמĕו, והכוח להשתחרר מהם ולהĕות עצמאĕ ומקור.ĕ המאבק בĕן שנĕ כוחות אלה הוא מאבק אדĕפלĕ בĕן המשורר שרוצה להĕדמות לאבותĕו, אך גם לנשל אותם ולנכס את בשורתם לעצמו.

התבנĕת האדĕפלĕת של "רצח אב" מתבטאת במĕשור הספרותĕ בהפנĕĕת עורף של תלמĕי דĕם להורĕהם ומורĕהם הרוחנĕĕם, כתנאĕ הכרחĕ שĕאפשר את הĕצĕרה והכתĕבה. קוĕפמן מĕĕשמת תĕאורĕה זו באופן פורה בהתĕĕחס למקרה הנדĕר של סב ונĕנו, שהם גם מורה ותלמĕד, וכל אחד מהם מĕĕצג אĕשĕות ĕוצאת דופן, ĕצĕרתĕת, מקורĕת ומי עוררת השראה לרבĕם. המרחב שקוĕפמן משרטטת מאפשר להבĕן את הרקע לצמĕחתן של מוטĕבצĕות, עכבות ואספĕרצĕות בĕצĕרתו של ר' נחמן כ"ĕורש", הממשĕך את סבוימבשרו מתוך נĕכוס ושכתוב של תורתו והערצה עמוקה אלĕו, אך גם מתוך "התגי ברות" עלĕו, וזאת כחלק מובנה והכרחĕ מתהלĕכĕ הĕצĕרה של אחד מהוגĕה הגדולĕם של החסĕדות.

מתוך סבך הĕחסĕם האĕשĕĕם ודגם "חרדת ההשפעה", מתבארות תורות, אמĕרות והנהגות של ר' נחמן שנותרו סתומות עד כה, אך בו בזמן מוארת גם דמותו של הבעש"ט, הנקראת כעת מחדש. קוĕפמן מראה כĕצד דרשותĕו הארוכות והמורכבות של ר' נחמן מספקות לעĕתĕם בסĕס להבנת משפי טĕם סתומĕם או אפורĕזמĕם קצרĕם שנמסרו בשם הבעש"ט או סופרו עלĕו, ולא זכו עד כה לפענוח.

בין הדמות לדימוי

בספרה עושה קוĕפמן שĕמוש בתמות וברעĕונות שנגע בהם הבעש"ט, ושנראה כĕ הנĕן מפתח אותם בĕתר הרחבה. הĕא משתמשת במקורות מגוונĕם – החל בדרשות, שמועות וצĕטוטĕם משמו של הבעש"ט הפזורĕם בספרות החסĕדĕת, וכלה בספרות הגĕוגרפĕת – ושוזרת ומעמתת אותם עם אמĕרות של ר' נחמן עצמו הנוגעות לסבו.

מעמד מĕוחד נĕתן לשורת סĕפורĕם מהבחĕבור "שבחĕ הבעש"ט". ספר זה נדפס אמנם כארבע שנĕם לאחר פטĕרת ר' נחמן, אך המחברת מנĕחה כĕ כמĕ שגדל בבĕת סבו, הוא הכĕר את המסורות המובאות בו. סĕפורĕם סתומĕם המופĕעĕם בחĕבור זה זוכĕם להנהרה מחודשת, זאת לצד עושר המקורות האחי רĕם שהמחברת חושפת דרכם מאפĕĕנĕם מפתĕעĕם ופרשĕות סתומות באĕשĕותם ובדרכם של השנĕĕם.

באופן זה עוקפת קוĕפמן את אחת המחלוקות העמוקות בĕותר בĕחס לבעש"ט. מכĕוון שĕדוע לנו על אĕגרות אחדות בלבד שכתב הבעש"ט ואשר

נדפסו רק לאחר מותו, ומכĕוון שהחסĕדות מצי ט ĕĕ נת בכת ĕ בה הג ĕ וגרפ ĕ ת ענפה, העוסקת בהאדרת דמוĕותĕה – נĕטשת במחקר מחלוקת חרĕפה בĕן המתנגדĕם לĕĕחס לבעש"ט מסורות שאĕן לנו עדות ĕשĕרה עלĕהן (גĕשה שמכונה "הבעש"ט הרזה") ובĕן המחĕĕבĕם דמות בעש"ט עשĕרה ĕותר ("הבעש"ט השמן"). על פĕ האחרונה, הצלבתן של מסורות שוי נות ĕכולה לסĕĕע לנו לשחזר ĕפה את תורותĕו.

קוĕפמן אĕנה מתĕĕמרת להצĕב בפנĕנו את הבעש"ט "כשלעצמו". תחת זאת, הĕא מצĕעה לנו דĕמוĕ שלו כפĕ שהוא עולה מעĕ נĕ ממשĕ כĕו; דĕ מוĕ שלדעתה אחראĕ לא פחות מעובדות מוכחות ורĕי שום בארכĕונĕם, לאופן שבו נתפס הבעש"ט לאורך דורות רבĕם ונחקק בתודעה החסĕדĕת. קוĕפמן עוי מדת על טענתה הĕסודĕת כĕ הĕא מפענחת דĕמו,ĕ ו ĕ ותר מכך, כ ĕ ה ĕ א עוסקת ב"הפנמה סוב ĕĕ קט ĕ ב ĕ ת" של דĕמוĕ זה בתודעתו העצמĕת של הנĕן.

"חידוש כמוני לא היה בעולם"

הסטת הדĕון מ"אמĕתותו" הרĕאלĕת של דĕמוĕ "האב" ĕ(ש לזכור שר' נחמן נולד כשנתĕĕם לאחר פטĕרת הבעש"ט), מאפשרת להאĕר תפĕסות שמי שקפות פרוĕקצĕה נפשĕת ĕותר מאשר מצĕאות הĕסטורĕת ממשĕת. נראה כĕ לפĕ קוĕפמן, האתוס שאותו מבסס הצדĕק עשוĕ להĕות עטוף באמĕרות אĕ ד ĕ אולוג ĕ ות, ת ĕ אולוג ĕ ות, חברת ĕ ות ואחרות, אך לעĕתĕם קרובות גרעĕנו העמוק הוא פנĕמĕ ונפש,ĕ כאשר תודעתו העצמĕת של מחולל האתוס הĕא

שעומדת במרכז. בפרפרזה על דבריו של ניטשה על אודות הגרעין הנפשי של הכתיבה, אפשר לומר כי לפי קויפמן הכתיבה החסידית איננה אלא "התוודות של מחוללה". כלומר, עיסוקו של ר' נחמן, ככל יוצר אחר, בתמות וברעיונות מסוימים, אינו מקרי. הוא משקף את נפש הכותב, הכרוך תמיד בדמויות שהוא נושא בתוכו ושעימן הוא מנהל דיאלוג ומקיים יחסי השפעה, מרד ונישול.

מחקרים רבים הדגישו את קריאתו החוזרת ונשנית של ר' נחמן להתחדשות ואת הגדרתו את עצמו כחידוש. אמירות כגון "חידוש כמוני לא היה בעולם" או הקריאה "לא טוב להיות זקן", נתפסו כמרכזיות בעולמו. אך יותר מעיקרון תיאולוגי אידיאי, קויפמן מבססת אותם על התיאוריה הפסיכואנליטית. כפי שהעיר בהקשר אחר פרופ' יהודה ליבס: "ר' נחמן אולי איננו 'מורד', אבל בלי ספק הוא חידוש מחודש". נראה כי המחברת מבקשת לצעוד צעד נוסף בהמשך לקביעה זו, ולהעמיד במוקד הגותו של ר' נחמן את המתח מול סבו, וזאת כרקע חיוני להבנת יסודות מרדניים מודעים ושאינם מודעים בהגותו.

מתוך הקריאה לחידוש מדגישה המחברת את החשיבות שמייחס ר' נחמן לבחירה החופשית, שהיא תמה יסודית בכתיבתו. כך למשל, עצתו "לאבד פתקים" שעליהם נכתב תירוץ לשאלת "הידיעה והבחירה" – שאלה שהעסיקה את ההגות היהודית מאז ימי הביניים – איננה רק תיאור של גיבור השוכח רשימות חשובות, אלא יש בה קריאה עמוקה לחידוש. ובלשונו של תלמידו ר' נתן, הצורך "להתחיל בכל יום מחדש".

בדיונה בסוגיה זו טוענת קויפמן כי יש להתבונן גם בנושא זה דרך הפריזמה האישית של ר' נחמן כיוצר אשר כֵמה לחופש זה, וזאת דווקא מתוך תחושה פנימית של חסך מול צילו של הבעש"ט הגדול. לדעתה, בתיאורי אחרית הימים של ר' נחמן – שבה יחדל האדם מספקותיו, וכל "מקיף", דהיינו מה שעבורו נתון בספק, יהפוך ל"פנימי", כלומר יתיישב על ליבו – נוהה ר' נחמן אחרי מצבים של אי ודאות. מצבים אלו נתפסים כפוריים ויצירתיים במיוחד.

עשן מקטרת ותיקון נשמות

ייחוסו המופלג של ר' נחמן, בנה של פייגל בת אדל, בתו של הבעש"ט, ביסס בוודאי את מעמדו בעיני הקהל החסידי. אך בעוד שצדיקים חסידיים אחרים נאחזו בשיוך משפחתי דומה או השתוקקו אליו בכל מאודם, בולטת התנגדותו של ר' נחמן להאדרת הייחוס הביוגרפי. בכך הוא מבקש להדגיש כי השיג כל דבר בחייו בדרך עצמאית ובלתי תלויה, כפי שעולה מהצהרתו כי "אפילו לא היה מזרע האלוקי הבעל שם טוב, רק אפילו אם היה ממשפחה הירודה שבישראל.. היה זוכה גם כן למה שזכה על ידי עוצם עבודתו ויגיעתו" (שבחי הר"ן, כה). לתפיסתה של קויפמן, הצהרה זו לא רק באה להאדיר את דרכו והישגיו אל מול המהמורות שעימן התמודד בחייו, אלא בראש ובראשונה להדגיש את התפתחותו העצמית כבלתי תלויה בסבו הגדול.

יחסו הייחודי של הנין אל סבו ניכר גם בהשוואתו אל מול צאצאיו האחרים של הבעש"ט. לעומת ר' ברוך ממז'יבוז' ור' אפרים מסדילקוב, המביאים את דברי סבם בצורה שמרנית, ר' נחמן הוא בעל נטיות לאינדיווידואליזם נועז. כידוע הוא ראה עצמו כמחולל "דרך חדשה", כצדיק הדור ואף כמשיח, כפי שעולה באופן בולט מ"מגילת סתרים", שפורסמה על ידי פרופ' צבי מרק. בהיותו יוצר מקורי בעל יומרות כה גדולות, ניתן להניח שחרדת השפעה זו והמלנכוליה "לגבי חוסר הראשוניות שלו", כפי שמצטטת קויפמן את תיאוריו של בלום, היא מוקד חשוב במיוחד לניתוח דבריו.

כך במנהג עישון המקטרת, הנתפס כחלק מן המסורת החשובה של הבעש"ט בדבר "עבודה בגשמיות" – נושא שלו הקדישה המחברת את ספרה הקודם. מניתוחה בפרק השלישי של ספרה הנוכחי עולה כי על פי ר' נחמן הוא הצליח במקום שסבו נכשל; תחת שהעלאת טבעות העשן יסייעו להעלאת מחשבות רוחניות, נכשל הבעש"ט ב"מחשבה זרה בתפילה".

במקום אחר, בפרק החמישי, חושפת קויפמן מסורות שמהן עולה כי הבעש"ט חטא פעם אחת בלבד בחטא מיני של ראיית קרי, וחלה במחלה קשה. את עצמו, לעומת זאת, תיאר ר' נחמן כ"נקי בתכלית השלמות". הזרע מסמל אצל ר' נחמן את כוחות החיות, הבריאה והיצירה. בהקשר זה, הקרי היחיד של הבעש"ט הוא גם פגימה ביכולת ההשפעה שלו, שכן חלק מכוחותיו החיוניים אבדו לבלי שוב. ר' נחמן מעגן את חטאו של הבעש"ט בהקשר דרשני מקיף ובכך "מכשיר" אותו והופכו לראוי או לרצוי מלכתחילה. עם זאת, תיאורו העצמי כמי שלא חטא מעולם, בוודאי כאשר אנו זוכרים את יחסו הייחודי של ר' נחמן לפגם הברית, מניח לו מקום להתעלות על סבו.

פרשת הנסיעה לארץ ישראל

מסורת אחרת, העוברת מהסב לנין, שלה מוקדש הפרק השביעי בספר, קשורה בתיקון נשמות. סגולתו של הבעש"ט כמתקן נשמות מופיעה בספר "שבחי הבעש"ט", ונתפסת כתפקידו המרכזי של הצדיק. את תודעת מתקן הנשמות של הבעש"ט משווה קויפמן לתודעתו העצמית של ר' נחמן כמתקן נשמות. אך בעוד שר' נחמן מספר על סבו כי נמנע מלתקן נשמות כשהדבר היה כרוך במסירות נפש ובמוות, מציג הוא את בחירתו המכוונת לעשות כן. ביודעו כי ימיו ספורים בשל מחלת השחפת, הוא מעתיק את ביתו לאומן על מנת לפעול בדבר ולהפוך עצמו לקורבן המת על קידוש השם, ובכך לגאול את נשמות המתים שם. בתודעתו משלים הנכד את המשימה שזקנו לא הצליח להביא לידי סיום.

כפי שמראה קויפמן, על בסיס תיאור מקביל בשבחי הבעש"ט, תפיסה זו אינה אלא השלכה של ר' נחמן על סבו, שראה בשליחותו לתיקון נשמות המתים חלק ממחויבותו הרוחנית והמיסטית כמנהיג, אך מעולם לא הביע רצון למות בשל כך על קידוש השם. לפי המחברת יש כאן דוגמה מיוחדת ל"קריאה שגויה של ר' נחמן במבשרו" .)234(

במקרה זה שופכת התזה של קויפמן אור לא רק על פרשייה סבוכה זו, שבמסגרתה העתיק ר' נחמן את מעונו לאומן בסוף ימיו, אלא גם מעניקה פשר לתורת "בעל השדה" הידועה (ליקוטי מוהר"ן קמא, סה). היא מתבארת עתה לא רק מתוך תוכנה המשיחי או כביטוי לדבקות מיסטית בתפילה, אלא כחלק מתודעתו העצמית של מחברה כעולה על סבו. השלמת המשימה, שבה כביכול לא צלח הסב, יש בה תנועה כפולה. היא חושפת הזדהות עמוקה עם הסבא, אך בשל היותה פרויקציה שעושה הנין מנבכי נפשו, ניתן לעמוד דרכה על הצורך הפנימי של ר' נחמן להעניק פשר למותו המתקרב ולתת ביטוי לשאיפות המוות שלו, אך בה בעת גם להעצים את עצמו אל מול סבו.

פרשייה מרכזית נוספת מוארת מתוך פרספקטיבת המחקר של קויפמן, והיא נסיעתם של שני האישים לארץ ישראל. סיפור ביקורו המופלא של ר' נחמן בארץ ישראל, אשר נחשב על פי דבריו לרב־משמעות ואף מחלק את חייו לשניים – לפני העלייה לארץ בשנת 1778 ומה שהשיג שם, ולאחריה – מוצב מול נסיעתו של הבעש"ט. מסעו של הסב, שהיה כרוך בסכנות רבות, הסתיים במפח נפש, עצבות ונפילה רוחנית, שהביאה את הבעש"ט לחזור על עקבותיו. כישלון צורב זה מוצב מול ההארה הגדולה שלה זכה ר' נחמן בביקורו בארץ. לפי המחברת, שוב ניכרת כאן בחירתו המודעת של ר' נחמן לנקוט מהלך שישלים את קודמו, תוך הערצה גדולה אך גם תוך ניכוס מנשל.

קויפמן אינה מסתפקת בדגם אחד, ובהשראת ששת הדגמים של בלום, היא פורשת לאורך הספר סוגים שונים של יחסים: פרויקציה נפשית מדומיינת; מבט מיטיב ומסנגר על הסב לצד ניסיון בלתי פוסק "להתגבר" עליו ולומר את שלו; פיתוח דרשני ופואטי מצד ר' נחמן כאשר קיימת לקונה בדברי הסב המאפשרת לו יצירה עצמית; משיכה והערצה – שלעיתים מובאת דווקא כדי להכחיש אותה או להתנגח בה, ועוד. הספר מחדד בנו את ההכרה כי כל יצירה תרבותית הינה תמיד גם פרי עמידתם של יוצריה אל מול קודמיהם, שאותם הם קוראים "לאחור" בהעמקה ובהרחבה, אך גם בקריאות מוטעות, מנכסות, שגויות ומחלישות את הדמות שכלפיה הם פועלים.

בעקבות הספר שמציע זווית ייחודית אחת לדמותו של הבעש"ט, וזאת דרך עיני ר' נחמן, יש לקוות שספרים נוספים העוסקים בשמועות, מסורות וסיפורים ממנו, שעברו דרך המגיד ממזעריטש, ר' יעקב יוסף מפולנאה, ר' פנחס מקוריץ ועוד – יזכו להיחקר. בכך יוארו זוויות נוספות בחייה של דמות מרתקת זו, הנולדת מחדש גם על ידי צאצאיה וצאצאי צאצאיה, בתודעתם ובנפשם. אלה, כבספר שלפנינו, יפתחו את מחקר החסידות לנתיבים חדשים, שבהם תודעתם העצמית של מחולליה מתגלה כערוץ מחקרי חשוב להבנתה.

9

ציפי קויפמן ז"ל, מחוקרי החסידות המובילים בדורנו, נקטפה בדמי ימיה, אחרי מאבק של שנתיים וחצי במחלת הסרטן. ציפי זכתה להגיש ספר זה לפרסום, אך לא זכתה לערוך אותו לדפוס ולראותו יוצא לאור. כמו בספרה הקודם, וכמו במאמריה החדשניים הרבים שאמורים לראות אור בקרוב בקובץ נפרד, גם בספר זה ניכרת דרכה הייחודית, המציעה קריאה מעמיקה של כתבי החסידות לאור תיאוריות סוציולוגיות, מגדריות ופסיכואנליטיות. שילוב זה נעשה על ידה באופן זהיר ומאיר עיניים, הפורץ דרכים חדשות לחוקרים שיבואו אחריה. חבל על דאבדין.