מקור ראשון

חיזור גורלי

מהפנטת מקצועית ומודד קרקעות מתאהבים ומגלים שהוא מצוי כל העת במעקב. זה אינו רומן רומנטי, אלא סיפור שמציע מבט מורכב על הגבול הדק שבין שברון לב לשיגעון

/ גילית חומסקי /

לשפוט ספר לפי כריכתו זה בהחלט מומלץ. יש הרי סיבה לכך שחלק מהכריכות כוללות ארכיטיפ נשי - נעל עקב חגיגית, אישה עם מזוודה, תמונת פנים מתקופת הרנסנס - ואותיות ענק, חלקן שחורות עם אייקון לבן או אדום, וחלקן מעוצבות במינימליזם נוגה. זוהי הצהרת כוונות שהושקעה בה מחשבה כדי שתשקף את רוח הספר. ככה מבדילים בין סיפור אהבה מרגש, מותחן או סתם ספר שנראה מעניין. מדובר בהליך לקטורה יעיל למדי.

חוץ מאשר אצל ליאן מוריארטי, אהובתי הסודית. מוריארטי, שאחראית בין היתר על "שקרים קטנים גדולים", הספר והסדרה, היא כותבת מצוינת וחובבת כותרות וכריכות מביכות. על כריכות ספריה מזדעקים אותיות ענק וארכיטיפים רומנטיים, והכותרות הן "סודו של הבעל", "שלוש משאלות", או במקרה הנוכחי "סיפור האהבה של המהפנטת" - שלא בהכרח מלמדות על תוכנן.

אלן, גיבורת הספר, היא רווקה בת שלושים פלוס ומהפנטת במקצועה. בחירה אמיצה מצידה, שגוזרת עליה, כמו על כל מי שבוחר במקצוע לא סטנדרטי, חיים של הדיפת בדיחות וביקורות ידועות מראש. כמו למשל זו של בן זוגה הקודם, שדרש ממנה "הוכחות אמפיריות". ההתנגדות האוטומטית לטיפולים אלטרנטיביים וההכללה של כולם בסל אחד (והרי תהום פעורה בין ריפוי בחייזרים ובין רפלקסולוגיה, למשל) היא נושא בפני עצמו. נציין רק שהיפנוזה היא ראשיתו של הטיפול הפסיכואנליטי, ונחשבה במאות לא מאוד רחוקות לטיפול קונבנציונלי שבוצע, ומבוצע גם היום, על ידי רופאים. הכוונה היא לא לכישוף או חוויה חוץ־גופית, אלא לפעולה פרקטית: להביא אדם למצב תודעתי שהוא בין שינה לערות, שבו הוא נמצא ברגישות גבוהה.

האם אלן נמצאת במצב כזה? בהחלט. מוריארטי - שעשתה תחקיר מרשים על תחום ההיפנוזה, שלא משמש רק קישוט לעלילה אלא מעניין בפני עצמו שהעלי־ היא אומנית הסיפור. בכל פעם שנראה לה צונחת לקלישאה, היא מצילה אותה ברגע האחרון. בהתאמה, אלן היא מאוהבת טרייה בפטריק מודד הקרקעות (וכאן המקום להודות למוריארטי על שלא קראה לספרה "אהובתו של מודד הקרקעות"), והיא לחלוטין לא הגיבורה העיוורת, שאנו הקוראים מזהים את כל הסימנים החשודים מעל לראשה. בכל פעם שאנחנו מזהים סימן אזהרה וחושבים שחשפנו את הרמז שנשתל עבורנו, היא מזהה אותו בעצמה רגע אחר כך. ויש לאלן ממה להיזהר. כי לפטריק, בן הזוג שלה, יש סטוקרית.

אם אנחנו לא בז'אנר הספרות הרומנטית, האופציה השנייה היא מותחן. דמיינו כריכה שחורה ואותיות לבנות או אדומות. דמיינו דמות מסתורית שעוקבת אחרי בן זוגה לשעבר ולא מרפה, עד רגע השיא הדרמטי, קרב איתנים על גרם מדרגות, גופה נוחתת על הרצפה. ספוילר לא מזיק: אנחנו לא במותחן שהתבלבל בכריכה. הדמות המסתורית כאן היא לא הרוצח שבורחים ממנו במשך רוב הספר. למעשה היא הסיפור האמיתי.

לסטוקרית שלנו יש שם: ססקיה. ססקיה היא האקסית של פטריק. הם היו יחד שנתיים, עד שהחליט להיפרד ממנה, ומאז היא עוקבת אחריו. פטריק, יש לומר מראש, לא הזיק ולא רימה. כל חטאו היה רצונו לסיים את הקשר. עם מי אתם מזדהים? עם הקורבן - אלמן אומלל שרק רוצה להמשיך בחייו - או עם האישה המשוגעת? הבחירה נראית אלמנטרית. אבל בהדרגה המטוטלת נעה.

המשוגעת בעליית הגג

מי הם אותם אנשים משונים, שעוקבים אחרי אקסים מכל הסוגים ברשת החברתית, מגגלים את שמם עד שצץ איזה תקדין בעניינם, צופים בסרטון יוטיוב משפחתי שלהם? תשובה: אנחנו. הלהיט הנצפה בכל הזמנים הוא ללא ספק ריאליטי הפייסבוק "מה האקס שלי עשה השבוע". וההצצה ליקום המקביל לא שמורה רק לאהובים רומנטיים. יקום מי שלא חיפש פעם ברשת חבר מהיסודי או חברה מהתיכון. למעשה זה מנהג עד כדי כך נפוץ, שהעסק התמסחר. גיגלתם שם של מישהו? המודעה הראשונה שתקבלו תציע לכם לרכוש בדיסקרטיות מידע עליו. האינטרנט, יש לומר, בהחלט פיתח את המחקר בתחום, אבל לא המציא אותו. באחד הפרקים של הסדרה "עושות כותרות" נשלחת כתבת צעירה לכתבת תחקיר בנושא "איך לעקוב אחרי האקס שלך אם הוא לא ברשת". העורכת המבוגרת חולקת איתה מור"קים מתקופת האבן, אז נהגו אבותינו להתמקם פיזית מול בתים או מקומות עבודה של מושאי אהבה ולחכות שייצאו מהם.

בימי ילדותי, חברה שלי הייתה מאוהבת במורה להתעמלות שגר בבית מולי. היא הייתה מגיעה אלי בכל שבת בצהריים, והיינו מעבירות שעות ארוכות בישיבה על ספסל מתחת לביתו. מתישהו הוא היה יוצא, והיא הייתה אומרת לו ברגש "שבת שלום". מה המטרה? מה התוחלת? מדוע יש לנו דחף לפגוש אנשים שהלב כרוך אחריהם, אפילו רק כדי לראות אותם, אפילו לדקה? אולי המפגש הוא התוחלת עצמה. נכנסנו לפריים, אנחנו חלק מהסיפור. וזה העניין עם ססקיה. היא רוצה להישאר חלק מהסיפור. למה? כי מבחינתה הוא לא נגמר.

לשאלת איפה עובר הגבול הדק בין אהבה, שברון לב ושיגעון, זו יכולה להיות תשובה טובה. קצת סטוקינג הוא אולי שלב טבעי ולא מזיק בשלבי האבל. חוסר היכולת לקבל את העובדה שהקשר הסתיים הוא לכאורה הגבול. תשלימי עם זה, ססקיה, זה נגמר. תהיי כמו כולם. תתאבלי קצת, תעקבי קצת עם פאסון אם את חייבת, ותרפי. מי שלא יודע להרפות הוא לכאורה הבעיה. הוא אובססיבי. הוא מנותק מהמציאות. הוא מאוד רחוק מאיתנו, שפויים שכמותנו.

אלא שזה תמיד אותו הסיפור. המשוגעת בעליית הגג לא נולדה משוגעת. מישהו דחף אותה לשם. לאורך ההיסטוריה נשים הואשמו בהיסטריה, כשהדיאגנוזה האמיתית הייתה "חוו פגיעה". עם השנים התקדמה ההבנה האנושית על נזקי הטראומה. יש לא מעט ספרים שחזרו לאחור, אל אותה משוגעת הכלואה בחדר

חדשים

he-il

2021-07-23T07:00:00.0000000Z

2021-07-23T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282802129366283

Israel Hayom