או בעליית הגג, והסתכלו עליה בעיניים חומלות יותר (דוגמה נהדרת אחת: "ים סרגסו הרחב" מאת ג'ין ריס). המבט הזה מאפשר לענות על השאלות איך ולמה. והתשובות הן תמיד וריאציות על אותה תשובה: נפש רגישה מדי, או בשלב פגיע מדי, נקלעת לסיטואציה קצת קשה מדי.

רגע לפני הקלישאה

מה ססקיה רוצה? לכאורה התשובה פשוטה. היא רוצה את בן הזוג שלה בחזרה. מה שהופך אותה למסוכנת, כי כדי למנוע ממנו להמשיך הלאה היא עלולה לנסות לפגוע בו. סכנה נוספת: מי שהופך את ההיאחזות בעבר לעבודה במשרה מלאה, ימצא את עצמו בלי הווה שאפשר להפוך לעתיד. במילים אחרות: מתישהו לססקיה כבר אין מה להפסיד. הדברים שהיא עושה מחרידים (דוגמה אקראית אחת: דמייני שהאקס שלך נכנס לבית של בן הזוג הנוכחי שלך, ואופה עוגיות במטבח). ובכל זאת, להפתעתו של פטריק, אימא שלו דווקא לא נחרדת. גם אלן לא נחרדת. מה אומרת להן האינטואיציה שלהן, שפטריק מפספס?

מוריארטי משרטטת יפה ובעדינות גם את אופייה המתעתע של ההתמכרות. הרי לא היה רגע שבו ססקיה אמרה לעצמה "אעצור את חיי ואקדיש אותן למעקב אחרי האקס שלי במשך שנים". כל אירוע הוא חדפעמי, נפילה שאחריה היא מחליטה להפסיק. ובעיקר, בהדרגה מראה מוריארטי את הדרך שבה נשים רגילות, מצליחות, טובות לב ואוהבות, מגיעות לעליות הגג. כשפצע לא הגליד, יש דחף לחטט בו שוב ושוב.

בשולי הדברים ובלי לקלקל יותר מדי, אפשר גם להריע לעלילת משנה אחת: מי הם האנשים שסוחבים בלב אהבת נעורים קדומה ולא ממומשת, עם פנטזיה סודית שאיכשהו, בלי שום היתכנות אמיתית בחיים האמיתיים, היא עוד תשוב? אתם כנראה מכירים אותם. כמה קל לצקת אל התבנית הזו סיפור שמספר את עצמו. אבל מוריארטי, כבר אמרנו, היא מספרת נהדרת. גם כאן היא הופכת את חומר הגלם הזה - שניים שאהבו לרגע בעבר הרחוק - לסיפור יפה, רגע לפני הקלישאה.

בחלק מספריה יש למוריארטי נטייה לסופים בארומה נוצרית (הרעים נענשים, המוסר מנצח, הצדק מושב). בספר הנוכחי הנטייה הזו לא קיימת. במקום מוסר השכל, הספר היפה הזה זורם בהדרגה אל סופו, שם ממתינה סצנת כמעט־סיום קלישאתית ברמת הפארודיה, הכוללת "מאבק" ו"גרם מדרגות". אמנם גם כאן מוריארטי נחלצת מהקלישאה רגע אחר כך, או רגע לפני שהיא הורסת את הספר. לזכותו של גרם המדרגות אפשר לומר שאולי הייתה כאן מחשבה סמויה על סצנה קולנועית, שהגשימה את עצמה - הזכויות על הספר נרכשו לצורך הפיכתו לסדרה.

ובכל זאת, אחרי שעות של קריאה מהנה ביותר, ומעוררת מחשבה הרבה יותר מהמצופה, הקוראת המרוצה מגיעה אל הסוף הטוב. ואל הקתרזיס מתגנב חשד קל: רגע. אלן היא האישה שגרה לבד בבית חוף קסום מול הים, מטפלת באנשים למחייתה ומתישהו מתאהבת. החליפו "מהפנטת" ב"כותבת" או "מנהלת בית קפה" וקיבלנו את חיי הפנטזיה, ולכן את ספרי הגילטי פלז'ר, של רוב הנשים בעולם. האם בכל זאת קראתי הרגע ספר מאסכולת הספרות הרומנטית? אולי דברים הם בדיוק כמו שהם נראים מכריכתם? זו מסקנה פסימית בהקשר של ססקיה. מוטב אולי להישאר עם המסקנה הקודמת: הדברים הם אף פעם לא בדיוק כמו שהם נראים, והגבול המפריד הוא דק. כולם מכירים כמובן את סיפור האוצר שמתחת לגשר. זהו אחד מסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב, אם כי מהפחות מרכזיים שבהם. הרעיונות שבסיפור זה עתיקים ומופיעים בצורות שונות בתרבות היהודית והכללית. הנה הסיפור: פעם אחת חלם לאיש אחד מעיר אחת שבעיר וינה תחת הגשר נמצא שם אוצר. ונסע לשם ונעמד אצל הגשר וחפש עצות איך לחפור שם, כי ביום אינו יכול מחמת העוברים ושבים. ועבר שם איש חיל ושאל אותו מה אתה עומד וחושב. וחשב בדעתו שטוב שיספר לו חלומו כדי שהוא יסייעו ויתחלקו, וסיפר לו. ענה ואמר לו אוי יהודי טפש, מה אתה שם לב לחלומות?! הלא גם אני בחלומי חלמתי שיש אוצר מתחת התנור בבית של יהודי אחד שגר כאן וכאן (והזכיר העיר של האיש ושמו של האיש הזה), היעלה על דעתך שאסע עד לשם בשביל האוצר? השתומם היהודי ונסע לביתו וחפר בהמגיזאן שלו ומצא האוצר. אחר כך אמר היהודי: הייתי מוכרח לנסוע עד ווינה כדי לדעת שיש אצלי אוצר בבית.

ההבנה הפשוטה של הסיפור היא הקריאה לאותנטיות. כלומר, אני צריך לחפש ולמצוא את מה שיש בתוכי. אולם לדעתי ישנו בסיפור רעיון חשוב נוסף: לא מדובר רק באתגר האותנטיות האישית, אלא באותנטיות הלאומית. זוהי קריאה נגד ההתבוללות, נגד הטמיעה בעמים וגם נגד הפזילה למה שנמצא בעולם הגדול.

זהו תיאור המלכודת בדשא של השכן, שתמיד נראה ירוק יותר. לאדם יש נטייה להיות מוקסם ממה שיש לשני, מהתרבות האקזוטית שנמצאת במרחקים. כשאנו מכירים משהו זמן רב ומתרגלים אליו, אנו מאבדים את ההתפעלות ממנו. זהו גם האויב הגדול שבחיי הנישואין - השגרה. רצון זה הוא גם מה שמוביל את האדם לטייל רחוק ולצאת מהשגרה, דבר שאיננו בהכרח שלילי. בסיפור זה ישנה קריאה פסיכולוגית לצאת ולחפש את הטוב שבך, את מה שהשגרה איננה מאפשרת לך לראות. היופי קבור בך, מסתתר, וצריך לגלותו.

ההליכה לווינה

אלא שבקריאה זו של הסיפור ישנה מלכודת מיידית וטריוויאלית. שהלא גיבור הסיפור לא הכיר את הטוב שיש לו בביתו, אלא לאחר שיצא. הוא מגלה שיש בתוכו אוצר רק משום שהלך לחפש אחר אוצר השווא, וכך קיבל את המסר שהאוצר נמצא בעצם בביתו. הסיפור מתאר אפוא עובדה פסיכולוגית חשובה: כדי שאוכל להסתכל על עצמי באמת, עליי לצאת ולהגיע למצב של ניכור. רק אז אוכל לחזור אל עצמי ולגלות את מה שטמון בי.

אם כן, האם הסיפור מלמדנו שעלינו לצאת החוצה ולחפש? או שהלקח הוא שבסופו של דבר אין בכך טעם, ומלכתחילה עלינו לחפש את האוצר בבית? נראה שהסיפור נותן לנו מסר כפול. מצד אחד האוצר נמצא בבית, ומצד שני לא נוכל לגלות זאת אם לא ניסע לווינה לחפש את האוצר המדומה.

במידה מסוימת, שני כיוונים אלו התממשו בהיסטוריה היהודית החדשה. זהו בעצם ההבדל בין הגישה הדתית־מודרנית ובין הגישה החרדית. העמדה החרדית מייצגת את מי שלא יצא מהבית, מסתגר בעולמו הדתי ונמנע ככל האפשר ממגע עם העולם התרבותי החיצוני. מנגד, העמדה הדתיתמודרנית היא של מי שיצא מן הבית וחזר אליו. אין הכוונה שכביכול צריך להתרחק מהדת ואז להיות בעל תשובה. כוונתי לעמדה האומרת שאני יכול גם ללמוד ערכים טובים מהתרבות החיצונית, מהספרות ומהפילוסופיה. זהו הדימוי של ההליכה לווינה בסיפור. ואז, כשאנו חוזרים וקוראים את המקורות שלנו לאור מה שלקחנו משם, אנו יכולים לגלות דברים חדשים אצלנו שקודם לא ידענו. יציאתנו לעולם התרבות הכללית וחזרתנו לעולמנו היהודי, נותנת לנו משנה כוח וכלים להבין אחרת מה שיש לנו.

אולם חושב אני שבמידה מסוימת הרעיון הזה מתאר גם מאפיין נוסף בהיסטוריה של העם היהודי. קבוצות רבות בעם היהודי שניסו לעזוב את זהותן גילו אותה מחדש, הן בעקבות האנטישמיות והן מסיבות אחרות. כך נולדו זרמים מסוימים בציונות, אולם לא כולם. רבים היו אלו שלא מצאו את החייל שיכוונם חזרה לביתם. רבים הוקסמו מהתרבות האירופית ולא חזרו לחפש בבית. הם לא היו מודעים שהיה חסר להם משהו ואף מתו באושר.

אם תרשו לי, הייתי מצייר בעקבות זאת את הסיפור קצת אחרת: מתחת לגשר באמת היה אוצר, אבל אוצר זה לא היה של אבנים טובות אלא ענקים של זכוכית צבעונית, תכשיטים מדומים וזולים. זה היה האוצר שמתחת לגשר, כאשר בתוך הבית היה האוצר האמיתי. רבים היו אלו שאליו לא הגיעו. הם הוקסמו מהתכשיטים הזולים, כמו ששבטי דרום אמריקה היו מוכנים להחליף את אוצרותיהם היקרים בחפצים פשוטים שהפולשים הלבנים הביאו, דברים שלא היו מוכרים להם והקסימו אותם. הם לא ידעו להעריך את מה שיש להם.

האפרוח שמחפש אימא אחרת

בהקשר זה, מעניין לראות את הסרט "רחוב הסטר" משנת ,19755 המצייר את המהגר היהודי שבא לאמריקה. הוא מוקסם מהתרבות האמריקנית, וגם מאישה אמריקנית שפגש. הוא עוזב את דתו וגם את ֵאם ילדיו שבאה איתו מאירופה. היא נשארה בלבוש היהודי האירופי, וחיה עדיין בנורמות מהבית. בסופו של דבר יהודי אחר, "מיושן", מתחתן איתה וגם זוכה לנדוניה שלה.

אכן, היו אנשים שהוקסמו ועדיין מוקסמים ומתאימים את עצמם לתקנים המודרניים המעודכנים. הם הגיעו לגשר ונשארו שם עם האוצר המדומה. זהו תהליך ההתבוללות, שלדעתי אליו מכוון הסיפור. אולי זהו גם המסר הנסתר בסיפור הילדים על האפרוח שמחפש לו אימא אחרת: האפרוח הוא אותו אחד שזונח את עולמו ואת המסורת שלו, ובסופו של דבר מבין שטעה ושעליו לחזור.

לדעתי, קריאה זו של הסיפור מתאימה יותר לרב החסידי הראשון שסיפר אותו. וזה לא היה ר' נחמן, אלא ר' שמחה בונים מפשיסחה. רבי נחמן משתמש בסיפור באופן קצת אחר. עד עתה קראנו את הסיפור כך שיש בנו אוצר, אבל הוא מכוסה בלבושים ועלינו מוטל לגלותו. זהו רעיון קבלי יפה, אבל ר' נחמן הבין את הסיפור קצת אחרת. על כך ועל קריאות נוספות, אם ירצה ה', ברשימה הבאה.

תשובות // .1 פפא // .2 ביאליק // .3 דרום אפריקה // .4 כדור ברזל, כידון, דיסקוס // .5 צ'ילה // .6 בולשביקים ומנשביקים // .7 הרוג אותו // .8 הארווי ובוב ויינסטין // .9 לילהאמר // .10 לורד וולדמורט // .11 ג'יימס בונד